 |
/images/archive/gallery/106/128.jpg אסתר הרצוג
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| אסתר הרצוג חושבת שהניסיון להאשים את השיח הפמיניסטי בהתעלמות מאלימות נגד גברים - הוא גם שקרי וגם תורם למאבקם של גברים שונאי נשים. תשובה לגדי טאוב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאשר גדי טאוב ")פיתוי, מיניות ומציאות(14.2 ," עוסק בסקנדל התקשורתי התורני הפיקנטי, על המורה שקיימה יחסי מין עם קטינים, הוא מצליח, כמה נפלא, לתפוס את הפמיניסטיות בסיבוב. הוא בהחלט תורם את תרומתו הצנועה למאבקם של גברים שונאי נשים בישראל, ההולך ותופס תאוצה בתקופה האחרונה.
לפי איזה היגיון מצליח טאוב לקשור בין פרשת המורה והקטינים ל"שיח הפמיניסטי"? לפי היגיון מעוות של שנאת נשים, הקושר את השיח הפמיניסטי ללא פחות מאשר ה"תפיסה הוויקטוריאנית והפוריטנית." שהרי מיותר לומר, כל מה שהוא ויקטוריאני ופוריטני הוא כמובן דחוי ומאוס. לא מקרי, לפיכך, שטאוב מצטרף לבית מדרשו של ריצ'ארד גארדנר.
טאוב קורא בצדק לראות אונס ותקיפה מינית ואחרת כפגיעה המצריכה התייחסות מוסרית ומעשית עקבית של החברה, בין אם מדובר בנערות ובנשים או בנערים ובגברים, בין אם בצד התוקף/ת ובין בצד הקורבן. אך אותו גארדנר, שעליו הוא מבסס במידה רבה את טענותיו, גורס שאין נזק ב"חינוך מיני" מעשי לקטינים; אדרבא,יש להכשירם (על-ידי מבוגרים) לחייהם הבוגרים כיצורים מיניים. למשל, לידיעת טאוב, גארדנר מציע שאם תכין את ילדתה לתפקוד מיני הולם על-ידי שתשכיל אותה בשימוש בוויברטור.כלומר, גארדנר עושה לגיטימציה לפדופיליה, ומאשים את עולם הערכים המעוות של היהדות, שהביאה את קללת האיסור על גילוי עריות לעולם הנוצרי המתחסד ולעולמנו הנאור. ועוד, גארדנר הופך את הנשים, המבקשות לגונן על בנותיהן ובניהן מפני אביהם הפוגע פיזית או מינית, אוטומטית ואף בפוטנציה, ל"מנכרות" ולמסוכנות לילדיהן.
אין ספק שיש להתייחס ברצינות מלאה לתלונות על תקיפת בנים וגברים, בין אם על-ידי גברים אחרים או על-ידי נשים. אך מדוע נזקק טאוב להכפשת ה"שיח הפמיניסטי" בדיון חשוב זה? אפשר שהוא פוזל לאותה תקשורת, הנוטה לדבריו לפולמוסיות ול"צווחנות מוסרנית," האוהבת שסוקלים באבנים את הפמיניסטיות וה"שיח הפמיניסטי?" (שימו לב, למשל, איך חיסלו את השיח הפמיניסטי ב"מבט נשי," בעזרת פורמט "משופץ" של מלחמת המינים. בן כספית נגד בילי מוסקונה וההפך. ושימו לב לדמותה של חלי ב"ארץ נהדרת" - איך משתלחת סאטירה גזענית במייצגת הפמיניזם בתקשורת על-ידי הצגתה כאייקון של פמיניזם נלעג.(
השיח הפמיניסטי חושף בהתמדה את הפער ביחסי הכוח בין המינים, שעומד מאחורי חולשתן הכלכלית-פוליטית של נשים בחברה. האלימות של גברים נגדן היא הביטוי המוקצן של הפער הזה. טאוב מעדיף להתעלם. הוא מציג איזונים מסולפים על תופעת האלימות, ומתעלם מכך שהשיח הפמיניסטי הוא שפתח את הדיון על השלכות השליטה הגברית בחברה על הגברים עצמם. אפילו הטיפול בפועל בתופעת האלימות נגד גברים התחיל במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. את השינוי בחברה לא יביא שיח של הסתה נגד הפמיניזם (ובעקיפין נגד נשים,( אלא מדיניות שתשנה את מערך הכוח בין נשים לגברים, ובין ילדים למבוגרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | דוקטור לאנתרופולוגיה חברתית, ראש החוג למדעי החברה במכללת "בית ברל", מייסדת מפלגות הנשים שהתמודדו בבחירות 1992 ובבחירות 1999, מרכזת פרלמנט נשים, ממייסדות תנועת "שוויון ייצוג נשים" והקואליציה נגד פורנוגרפיה. מחברת "הביורוקרטיה ועולי אתיופיה" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
