 |
מאת דני רוטשילד בתקופה הראשונה לאחר מותו של יאסר ערפאת צריכה ישראל לעמוד מהצד, לחכות להתפתחויות ולא ליזום. יש לתת למערכת הפלשתינית צ'אנס בעצמה להידבר על הבעיות. אסור לישראל לחבק אף אחד ולא להכריז הכרזות. יש לתת לנושא זה להסתדר כעניין פנימי פלשתיני. כמו כן על ישראל להמשיך בתהליך ההתנתקות באורח חד-צדדי. הידברות היא תמיד טובה, אבל כרגע אין להערכתי עם מי לדבר ברמה של יכולת מימוש החלטות, אז צריך לעשות את זה חד צדדי. השלטון החדש צפוי להילחם בטרור ולנסות להגיע להידברות עם ישראל. אני מניח שזה יהיה אחד היעדים שלו, אולם בשביל לעשות את זה הוא יצטרך להתגבר על לא מעט מכשולים פנימיים. כעת, עם מותו של ערפאת יתמקדו הפלשתינים בשתי רמות של מאבק. יהיה מאבק פנימי בתוך תנועת הפת"ח. אני מניח שיורשו הטבעי של ערפאת, אבו-מאזן, יחבור לאחד ממנגנוני הביטחון כי בלי זה אי אפשר לשלוט על העם הפלשתיני, ויחבור לאנשים אחרים כמו אבו-עלא ומנהיגים מדיניים אחרים עד שהמערכת תתייצב. הרובד השני הוא המאבק מול החמאס. ברגע שערפאת לא יהיה, החמאס ירצה להראות שהוא מנהיג את העם הפלשתיני, ופה עלול לקרות עימות בין שתי המערכות ומי שידו תהיה על העליונה הוא ינהיג את העם הפלשתיני. אלוף (מיל.) דני רוטשילד מכהן כנשיא המועצה לשלום וביטחון ובעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומתאם פעולות הממשלה בשטחים
|
 |
 |
 |
 |
|
|