 |
/images/archive/gallery/111/394.jpg יוני הרש
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מהפרקליטה והיועץ כבר שבענו,
השאלה היא מתי יימאס לנו
מהשחתת המידות של נבחרינו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"נו, אז ארבל או מזוז?" - אני יכול להישבע שבשבועיים האחרונים שמעתי את השאלה הזו יותר פעמים מ"מה נשמע". כאילו אין מספיק דברים שמפלגים אותנו, הנה עכשיו גם מחנה מזוז ומחנה ארבל.
בשונה מהרגלי, אני לא החלטתי לאיזה מחנה אני שייך. אולי ארבל שמאלנית אינטרסנטית, ואולי מזוז פוליטיקאי קטן ופחדן. האמת – אין לי מושג. ויודעים מה? גם לא איכפת לי. ההחלטה כבר התקבלה והחלב כבר נשפך.
אבל במדינתינו הקטנה, כרגיל, מתעסקים בזוטות. הויכוח סביב השאלה מי צדק ומי טעה מסתיר את הסוגיה האמיתית והחשובה באמת: החוק ואנשי הציבור. סדרת פרשיות, ובראשן פרשת "האי היווני", יצרו מצב אבסורדי: במקום שאישי ציבור יתייחסו לחוק בחרדת קודש, עשרת מונים מכל אזרח מן השורה, הופך תפקידם לסוג של מפלט ומקלט.
מכיוון שאישי הציבור נושאים בתפקידים רמי דרג, מתעסקים משפטנים בשאלה עד כמה תשפיע הרשעתם על
המדינה. בצד, נשכחת התהייה האם אנשים אלו - שאמורים להיות נס ודגל של שלטון החוק - לא חרגו קצת מייעודם הראוי. בעצם, זה בדיוק הכישלון ב"מבחן בוזגלו": הרשעתו של איש ציבור בפלילים הפכה קשה בהרבה מזו של אזרח מן המניין.
בעיניי, במדינה מתוקנת היחס היה צריך להיות הפוך לגמרי. איש ציבור חייב להיות מחוייב לחוק ולאתיקה פי מאה מהאזרח המצוי. עליו להוות דוגמא ומופת, ולהתרחק כמו מאש מכל דבר שיקשור אותו, גם לכאורה, בהתנהלות "מסריחה". אם כך היו הדברים, אריאל שרון היה בורח מאנשים כמו דוד אפל, נעמי בלומנטל היתה מדירה רגליה ממלון "סיטי טאוור" ומיכאל גורולובסקי לא היה מעלה בדעתו להצביע הצבעה כפולה. אבל לצערינו, לא אלה פני הדברים. נבחרינו מרשים לעצמם להתעסק בקומבינות כאילו זה חלק מתפקידם, הסתחבקות עם בעלי הון היא מבחינתם כבוד והם לא נמנעים מלהסתבך בעיסקאות מפוקפקות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבעיה טבועה בנו
|
|
|
 |
|
|
|
וכאילו ללא קשר למזוז וארבל, השבוע הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שלפיה כתב אישום נגד איש ציבור יוגש רק לאחר ששופט חוקר או ועדה משפטית עצמאית יקבעו שיש מקום להעמידו לדין. את ההצעה אגב, הגיש ח"כ רוני בר-און. כן, כן, זוכרים? ההוא מפרשת "בר-און חברון". לחוצפה אין גבול, וגם הבושה מתה מזמן.
תארו לכם שכל פעם שתהיה תאונת דרכים, תוקם ועדת שופטים שתקבע האם יש מקום להעמיד לדין מישהו מהמעורבים. המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט – כל זה כבר לא מספיק. חלילה שאיש ציבור ייחקר ויישפט כמוך וכמוני, בידי הגופים שהוסמכו לכך.
אבל האמת היא, שהבעיה טבועה בנו לא פחות מאשר בפוליטיקאים. אנו, האזרחים מן השורה, מאפשרים להם להתנהג כך. אנחנו יודעים לצאת לרחוב סביב תוכנית ההתנתקות או להפגין כשיש משבר כלכלי, אבל כשמדובר בהתנהלות המוסרית של ה"מורמים מעם", משום מה כולנו בוחרים לשבת בבית. חשבתם פעם מה היה קורה אילו חבר קונגרס היה מעז להצביע במקום חברו שנעדר? האם מישהו באמת חושב שהציבור האמריקני, שהתקשורת בארה"ב או אפילו חבריו לסיעה היו מאפשרים לו לחמוק מעונש? לא שארה"ב היא כזו דוגמא מוצלחת בענייני הון ושלטון, אבל אפילו מהם יש לנו מה ללמוד.
לא נראה לי שכך ראו אבות המדינה את העתיד. הבוז שלנו לנבחרינו מגיע לרמות חדשות, וכנראה בצדק. הבעיה היא שההתנהלות שלהם הפכה לסוג של נורמה, נורמה שהתרגלנו אליה. וכמו הרבה דברים רעים בשגרה הישראלית, גם התופעה הזו נתקלת בעיקר באדישות ובאמביוולנטיות.
אומרים שהרגל יכול להפוך גם סירחון נוראי לריח ורדים. אז אני כבר לא יודע אם מישהו עוד שוגה באשליות של פרחים, אבל מה שבטוח זה שאנחנו ממשיכים להסתובב עם אטב על האף.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
