במרחק של כ־60 קילומטרים מסיאול, הרב איתן לסינג מתחיל את יומו בשעה 4:30 לפנות בוקר. כרב הצבאי של מחנה האמפריס, הוא חייב להשתתף עם חייליו באימון הצבאי היומי שיתחיל בשעה 5:30. האמפריס הוא בסיס צבאי משותף לצבא האמריקני ולצבא הדרום־קוריאני, השוכן במרחק כשעה וחצי נסיעה מעיר הבירה סיאול. עם כ־50 אלף חיילים, האמפריס נחשב לבסיס גדול במיוחד.
- הוא מסוכן ואימפולסיבי: הפרקליטות ערערה על תנאי שחרורו של השייח' המסית
- תקלה טכנית: אלפי חיילי מילואים הוקפצו הלילה על ידי חייגן צה״ל
- "גוב האריות" חזרו לפעול וגררו לילה של עימותים עם צה"ל בשכם
הטמפרטורות באזור בתקופה זו נעות בין 4 מעלות ל־4 מינוס, אך הקור העז אינו מונע מהרב איתן להסתובב בחוץ בשעה זו של טרם עלות השחר, כשלגופו חולצה קצרה ומדי ספורט. הוא נראה כחייל רגיל לכל דבר, אבל חובש כיפה לראשו, לובש ציצית, ועונד על מדיו סיכה ועליה סמל של לוחות הברית. לפני כחודשיים הוא ואשתו שרה הגשימו חלום ונחתו בדרום קוריאה למשימתם הראשונה בצבא ארה"ב, שתימשך לפחות שנתיים, בעקבות מינויו של הרב איתן לרב הצבאי הראשי של המחנה.
את שרה הכרתי לפני כעשור, בארוחת שבת אצל הרב שמואל סירא, לשעבר הרב הראשי של צרפת. שתינו היינו אז עולות חדשות מצרפת לישראל. מהפוסטים שהיא פרסמה לאחרונה באינסטגרם למדתי על השינויים בחייהם. כאשר שמה הפך משרה לסינג ל־Jewishchap, וכשתמונת הפרופיל הוחלפה לתמונה עם איתן במדי הצבא האמריקני, הבנתי שמשהו גדול קורה. מאז אני עוקבת אחרי התמונות והסטוריז שהיא מעלה, שבהם היא משתפת מחיי היומיום בבסיס, האתגרים הדתיים ובכלל על החיים בדרום קוריאה.
"איתן נמצא כאן בשביל כל החיילים היהודים. אם יש להם שאלות ובקשות – אנחנו הכתובת. הוא מוסר שיעורי תורה ואחראי לתפילות בשבתות"
ביקשתי מהם לספר לי כיצד העולָה מצרפת והעולֶה מארה"ב שנישאו בישראל, הגיעו עד קוריאה כדי למלא תפקיד דתי בצבא האמריקני. קבלת אישור לראיין את איתן הייתה עניין מורכב, מה גם שהוא התקשה למצוא לכך זמן פנוי אחרי יום עבודה שנמשך כ־15 שעות, ולפיכך שרה נענתה בחיוב לבקשה.
האח הגדול של החיילים
"בצעירותו", מספרת שרה על קורותיו של בן זוגה, "איתן לא הלך בגיל 17 לקולג' כמו כל צעיר אמריקני, אלא התגייס לצבא האמריקני ושירת בחיל האוויר. אחרי ארבע שנים בתפקיד מרתק שאסור לי לתת פרטים עליו, הוא החליט מתוך ציונות לעלות ארצה, ולמד כאן בישיבה. הכרנו בארץ, ולפני כשבע שנים התחתַנו. אחרי הנישואים עברנו לצפון מדינת ניו־יורק כדי שהוא ילמד באוניברסיטת קורנל המפורסמת. החלום של איתן היה להיות פסיכולוג קליני, והוא סיים שם בהצטיינות תואר ראשון בפסיכולוגיה. כדי להיות פסיכולוג קליני בארה"ב, אחרי התואר הראשון צריך לעשות התמחות של שלוש שנים, ואז אפשר לגשת ללימודי המשך. עברנו לקונטיקט כדי שהוא יתמחה במעבדה של אוניברסיטת ייל. בזמן שהוא התקבל לדוקטורט, שמענו על האפשרות להיות רב צבאי בצבא האמריקני".
כדי להבין כיצד מגיעים מלימודי פסיכולוגיה לתפקיד רב צבאי, צריך להכיר את משמעותו של התפקיד הזה בצבא האמריקני, השונה מאוד מזו המוכרת לנו בישראל. "אולי נתחיל בזה שהמונח באנגלית הוא לא Army Rabbi, אלא Army chaplain", מסבירה שרה. "מדובר באדם שאמור יותר ללוות את חייליו ולתמוך בהם נפשית מאשר לפסוק להם הלכה בשטח – אפילו אם גם זה חלק מהתפקיד. צ'פלין בצבא האמריקני זה איש דת, אדם מוסרי, שמתלווה לכל רגימנט של 1,000 חיילים. הוא נמצא איתם מהבוקר באימונים, בהכשרות, במבצעים, ותמיד זמין לדבר, לעודד ולחזק. כשחייל מרגיש בודד, אם חבר שלו התאבד, אם הריחוק מהמשפחה קשה לו, אם יש לו בעיות של שלום בית – כל אלה סיבות לגשת לצ'פלין ולדבר איתו".
לרשות החיילים עומדים גם פסיכולוגים צבאיים, אך הדבר אינו גורע מחשיבותו של הצ'פלין. "חיילים פונים אליו ולא לפסיכולוג, כי הם יודעים שאצלו הכול יישאר סודי. בשונה מפסיכולוג אזרחי, פסיכולוג צבאי חייב לרשום הכול בדו"ח. בפועל, מרגע שחייל הולך לביקור אצלו, זה יכול לפגוע בו בקריירה או להוריד לו את הפרופיל. למשל, חייל מהנדסה קרבית שעבר טראומה מסוימת והולך לפסיכולוג צבאי, בהרבה מקרים יאבד את מקומו בצבא ויצטרך לפרוש מתפקידו. לעומת זאת, צ'פלין הוא סוג של אח גדול שלעולם לא יגלה לאף אחד את הסודות או הפחדים שלך. הוא כאן רק כדי לתמוך. זו הסיבה שהתפקיד הזה כל כך דיבר לאיתן. כמי שהיה בעצמו בצבא הוא יודע עד כמה התפקיד הזה חשוב, וזה גם מתחבר מאוד טוב למקצוע שלו. זה בעצם להיות פסיכולוג, אבל עם הרבה פחות מאמרים אקדמיים לכתוב.
"בצבא האמריקני צ'פלין הוא איש דת, אבל זה לא אומר שהוא יתייחס רק לקבוצה הדתית שלו", מוסיפה שרה. "בימים הראשונים שלנו כאן, חייל מוסלמי פנה לאיתן כדי לקבל אישור זקן, ואיתן היה צריך לחתום על טופס שלחייל יש זקן מסיבה דתית".
כיהודי אורתודוקסי חשב ליסינג בתחילה שהתפקיד הזה לא יכול להתאים לו, שכן מרבית הצ'פלינים היהודים באים מהזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב. אבל אז הוא שמע על מכון אלף, והתמונה השתנתה. שרה: "זה ארגון שהוקם ב־1981 על ידי הרב שלום בר ליפסקר בהנחיית הרבי מלובביץ', והמטרה שלו היא לעזור ליהודים במקומות הכי קשים ונידחים – בצבא או בבתי סוהר. אלה שתי קבוצות של יהודים שקשה מאוד להגיע אליהם, ושהגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית. אנשי המכון, כ־65 עובדים ועוד כ־500 מתנדבים, מסתובבים בכל רחבי ארה"ב כדי לתמוך באנשים, לא תמיד רק יהודים, שעוברים זמנים קשים, ולהיות מקור של חיזוק ותמיכה. הם משמשים אוזן קשבת לא רק לאנשים עצמם אלא גם למשפחותיהם וקרוביהם. הם ידאגו למשל להכין בקשת חנינה לאסיר, ובמקביל ישלחו חבילות לפסח לחייל ולמשפחתו".
מכון אלף עוסק גם בהכשרת צ'פלינים, והתהליך שהוא מקיים מוכר על ידי הצבא האמריקני. "כדי להיות צ'פלין בצבא ארה"ב, המועמד נדרש להיות בעל תואר ראשון בתחום כלשהו, ובעל תואר שני בתיאולוגיה. מכון אלף מכשיר יהודים דתיים שרוצים להיות צ'פלינים, וההכשרה והסמיכה שהם מעניקים נחשבת שוות ערך לתואר שני בתיאולוגיה. המכון גם דואג לרבנים שלו בתוך הצבא, ועוזר להם לקיים את המצוות. מכיוון שלצבא אין מושג מה מותר או אסור ליהודי לעשות, המכון הוא הגורם המתווך שמסביר מה אפשר לדרוש ומה לא. הם גם שולחים כל מיני חומרים לרב כדי שהוא יוכל לחלק לחייליו. לכבוד חנוכה, למשל, המרכז שולח לילדים של חיילים יהודים מתנות לחג בשם האבא או האימא שנמצאים במשימות, רחוקים מהבית".
פתק בנר השמיני
לאחר תהליך הסמיכה במכון אלף, שכלל לימודים הלכתיים ורוחניים, עבר איתן תהליך קבלה לתוכנית הצ'פלינים של הצבא האמריקני, שהיה סבוך ומאתגר בפני עצמו. "היינו בעליות ומורדות כדי להתקבל לתוכנית של הצ'פלינים, זה לא היה פשוט בכלל", מתארת שרה. "באמצע חנוכה בשנה שעברה שמעתי על הסגולה לכתוב על פתק משאלה ולהתפלל על זה בהדלקת הנר האחרון. ביום השמיני תליתי את הפתק על החנוכייה, והתפללתי שנזכה להתקבל. כמה חודשים לאחר מכן, ביום של פורים קטן, התבשרנו שהתקבלנו".
בשלב הבא נדרש איתן לעבור הכשרה צבאית. בתקופה זו, שנמשכה שלושה חודשים, הייתה שרה לבדה בבית. אם תרצו, סוג של שירות מילואים קשוח וארוך במיוחד, בלי חזרה לשבתות. לדבריה, זוהי רק ההתחלה של חיים לצד איש קבע בצבא האמריקני. אם הרגימנט של איתן נשלח למשימה מיוחדת, היא עשויה להישאר לבד בבסיס לתקופה שיכולה להימשך עד שנה (רגימנט הוא יחידה צבאית בהיקף של כמה מאות עד אלפי חיילים).
אחרי תקופת ההכשרה, יצאו בני הזוג למשימתם הראשונה ביעד שהוצב להם: דרום קוריאה. "לצבא האמריקני", מציינת שרה, "יש כמעט חצי מיליון חיילים סדירים, שמפוזרים ברחבי ארה"ב ובמדינות אחרות. מדובר באנשים שבחרו להתגייס, ושמבחינתם צבא הוא קריירה. רבים מהם יתחתנו ויקימו משפחה במהלך עשרות שנותיהם בצבא. במקרים רבים הם יישלחו לתקופות ארוכות לשרת בבסיסים שונים. יש בסיסים צבאיים אמריקניים בכל פינה בעולם, ביבשה ובים, וחיילים אמריקנים רבים חיים בהם רחוק מביתם וממשפחתם. בחלק מהמקרים, כמו במקרה שלנו, המשפחות מגיעות להתגורר במקום, אבל לרוב זה לא ככה".
תפקידו של הרב לסינג הוא כפול: לצד היותו הצ'פלין הראשי של המחנה כולו, הוא גם הצ'פלין האישי של הרגימנט שלו. מעבר לסיוע הפסיכולוגי והתמיכה הרגשית שתיארה שרה, לסינג ממלא גם את התפקיד הרבני והדתי הבסיסי. "לא רחוק מהמגורים שלנו", מספרת שרה, "נמצא בית כנסת ולידו מטבח כשר, כדי להכין אוכל בכמויות גדולות יותר לצורך אירועים שקשורים לבית הכנסת. כרב המחנה, איתן נמצא כאן בשביל כל החיילים היהודים במחנה. אם יש להם שאלות ובקשות, אם הם צריכים אישורים כדי לא לצאת לנסיעות בשבת, אם הם רוצים להיות בסביבה יהודית – אנחנו הכתובת. איתן מוסר שיעורי תורה, ולומד בחברותא עם חיילים יהודים. הוא גם אחראי לתפילות בשבתות או בחגים, ועל כל ההווי היהודי בבסיס. מכיוון שזה בסיס משותף לצבא האמריקני ולצבא הקוריאני, יש לו שני עוזרים – אחד אמריקני ואחד קוריאני, שמאוד עוזר עם השפה כדי לארגן כאן כל מיני אירועים".
בתשובה לשאלתי כמה חיילים יהודים יש בבסיס, מתברר שהמידע הזה מוסתר גם מהרב הצבאי. "אסור לצ׳פלין לדעת את זה, כדי שהם יכירו את החיילים רק בדרך אישית ולא ממידע מוקדם", מסבירה שרה.
איך אתם מסתדרים בנוגע ליומיום היהודי? למשל אוכל כשר, מקווה.
"יש בבסיס סניפים של סופרמרקטים אמריקניים, ואפשר למצוא שם כל מיני מוצרים עם הכשרים אמריקניים, כמו ה־OU המפורסם. אפשר לקנות כל מיני קופסאות שימורים או מוצרי מזון יבשים. יש אפילו בשר כשר, אם כי לא מבחר גדול – בקר טחון או עוף – אבל זה מספיק לנו. לשליח חב"ד בסיאול גם יש מכולת עם מבחר מוצרים כשרים וישראליים. בשנים האחרונות בנו בסיאול מקווה מדהים בהשקעה גדולה. מהמחנה זו שעה וחצי נסיעה. זה סביר מאוד כשיודעים שעד שבנו את המקווה הזה, נשים היו טסות עד יפן כדי לטבול".
הזכרת את שליחי חב"ד. את יכולה לומר שהתפקיד שלכם דומה במידה מסוימת?
"זה מאוד שונה. קודם כול, איתן מחויב לתת דין וחשבון מצד אחד לצבא האמריקני, בכל מה שקשור לפן הצבאי של עבודתו, ומצד שני למכון אלף בכל מה שקשור לפן הדתי. אנחנו כל הזמן צריכים לדווח למכון אלף על כל הפעילויות שלנו, ועל מספר המשתתפים באירועים שאנחנו מארגנים. כל יהודי שאנחנו פוגשים, אנחנו מקשרים בינו ובין המכון, שישלחו לו חומרים יהודיים. דבר שני, אנחנו לא משפחה חב"דניקית קלאסית שמתיישבת במקום מסוים ונשארת שם כל החיים. אנחנו עוברים ממקום למקום ומבסיס לבסיס, אחת לשלוש שנים בממוצע. ודבר אחרון, שליח חב"ד אחראי לגיוס הכספים לכל הפעילויות שלו, אנחנו לא. איתן מקבל משכורת מהצבא, ויש לנו אפשרות לבקש תקציבים לכל מיני פרויקטים דתיים".
גמרא על המקרר
איתן, בן 42, נולד בקליפורניה וחי במקומות שונים בארה"ב, כולל הוואי ולאס־וגאס. שרה, בת 39, נולדה בפריז ולמדה בצרפת תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל עסקים. אחרי עלייתה ארצה למדה לתואר שני בתקשורת ועבדה בתחום, עד שעברו לארה"ב. יש להם שלושה ילדים – בני חמש, שלוש ושנה.
כאשת הצ'פלין, נדרשת גם שרה לעיתים לשמש אוזן קשבת לחיילות. "בצבא האמריקני יש הרבה נשים, והרבה פעמים יותר קל לאישה להתחבר לאישה אחרת. ברגעים אלו אני נכנסת לתפקיד, ונמצאת כאן כדי להקשיב ולתמוך. מעבר לזה אני עסוקה מאוד עם הקטנים, ברוך השם. עדיין לא קיבלנו את הרכב שלנו, אז בינתיים אני עושה הכול באוטובוסים וזה לוקח יותר זמן. בשנים האחרונות אני מלמדת צרפתית בשיעורים פרטיים דרך האינטרנט. אני מאוד מחכה ליום שבו נוכל לארח בבית בשבתות ולהיות כאן כמו משפחה ובית חם לחיילים. כבר פגשנו כמה חיילים יהודים במחנה, ולקחנו את המספר שלהם כדי שנוכל לשמור על קשר".
אני מניחה שקוריאנים רבים לא פגשו יהודים מעולם. איך הם מגיבים כשהם רואים אתכם?
"בוודאי שמעת על האגדה האורבנית שכל הקוריאנים מתים על היהודים, אז זאת לא אגדה… הם באמת מאוד מתרגשים לדעת שאנחנו יהודים. הם לא מזהים אותנו בגלל כיסוי הראש או הכיפה, אלא בעיקר בגלל הסיכה על המדים של איתן. הגננת של הבת שלי אמרה לי: ״יהודים, אתם חכמים מאוד!״. יש להם משיכה חזקה לעם הספר, והם באמת לומדים דפי תלמוד. לאיתן היה בארה"ב קולגה שגדל בקוריאה, והוא סיפר לו שאימא שלו הייתה תולה על המקרר בכל יום שישי דף חדש של גמרא כדי לעודד את הבן שלה ללמוד את 'תורת היהודים'.
"קוריאה היא חברה מאוד שמרנית. הם מנומסים מאוד, מכבדים את האחר. מצד שני, הם מאוד מזכירים לי את הישראלים בקטע של להיות דוגרי. הם יכולים להתעצבן ולהגיד בלי סינון כל מה שהם חושבים. עניין מיוחד בקוריאה הוא היחס לילדים. אנשים מתלהבים כשהם רואים ילד. אולי זה קשור לילודה הנמוכה מאוד כאן: 0.81 ילד לאישה, המספר הכי נמוך בעולם ב־2021".
כמה שנים עוד יש לכם בצבא?
"אם איתן היה משרת בצה"ל, בגיל 42 הוא כבר היה מתקרב ליציאתו לפנסיה. בארה"ב זה שונה. קריירה צבאית נמשכת בדרך כלל כעשרים שנה, אך תפקידים רבים נמשכים הרבה מעבר. במקרה שלו, הוא יכול להיות צ'פלין עד גיל 62".
אני מניחה שעד אז הוא כבר לא יצטרך לצאת לאימוני בוקר ב־5:30…
"האמת היא שעקרונית כן. כל עוד צ'פלין נמצא בשירות, הוא חייב להמשיך הכול כרגיל. בדרך כלל עם השנים הצ'פלינים עולים בדרגה והופכים לרב־סרן או סגן־אלוף. בשלב הזה הם כבר לא שייכים לרגימנט מסוים של חיילים אלא נמצאים יותר במשרדים, ולכן כבר לא נמצאים איתם בכל האימונים. אבל כל עוד הם בצבא, הם חייבים להיות בכושר ויכולים להיבחן על כך".
