בתוך המרחב המואר של מרכז קנגורו בירושלים, בין בקבוקי אלכוהול צבעוניים וכוסות בדולח מבהיקות, מתכנסת חבורה של אחים שכולים למסע קולינרי שהוא הרבה יותר משיעור בהכנת משקאות. סדנת הקוקטיילים שמארגנת קרן קובי מנדל הפכה למרחב בטוח למי שאיבדו את יקיריהם בתהפוכות מלחמת חרבות ברזל ובנסיבות אזרחיות.
הם נכנסים אל האולם בצעדים מהוססים, אך במהרה הפנים מתרככות. ההיכרות ממפגשים קודמים מורגשת באוויר – מבט מחויך כאן, חיבוק חטוף שם. כתפיים שהיו מתוחות מתרופפות, והשיחות השקטות הופכות לצחקוקים מהדהדים. המהפך ניכר בעיניהם: זוהי אנחת הרווחה של אנשים שמוצאים את עצמם במרחב שבו מותר להם להיות מי שהם באמת, מעבר לתווית "האח השכול".
"הפעילות שלנו נוסדה מתוך מצוקה אישית שחווינו כמשפחה", מספרת אליענה מנדל־ברנר, שעומדת בראש קרן קובי מנדל שהוקמה לפני 23 שנים (אין לבלבל עם קרן מנדל־ישראל, העוסקת בטיפוח מנהיגות וחינוך): "זה קרה אחרי שקובי אחי וחברו יוסף ירדו לטייל בנחל תקוע. הם היו בני 13 ו־14, והבריזו מהלימודים. כשהגיעו לשם נסקלו באבנים בידי מחבלים ונרצחו. הייתי בת עשר אז, ואני זוכרת שהיינו חוזרים הביתה ומספרים להורים שלנו סיפורים על כמה שלא מבינים אותנו, ואיך אנחנו מרגישים בודדים".
הוריו של קובי הקימו אז את הקרן, שיוזמת כיום מפגשים ופעילויות שונות במעגלי השכול. "היום אנחנו עוזרים גם להורים שכולים, ליתומים, לאחים שכולים ולאלמנות", אומרת מנדל־ברנר. "יש לנו פעילויות לכל האוכלוסיות, אבל שמתי לב שדווקא האחים השכולים הם אלו שיש להם פחות מענה. הם הבודדים ביותר. פתאום הם צריכים להחזיק את ההורים שלהם, וההתמודדות הזאת קשה מאוד. גם מבחינת המדינה הם לא ממש קיימים. הם לא מקבלים את המענה שמקבלים ההורים או האלמנות, ונשארים קצת שקופים".
באיזה מובן?
"למשל בכל מה שנוגע לתמיכה נפשית. הם זכאים רק ל־50 אחוזי מימון מעלות הטיפול הנפשי".
אחים שכולים, מסבירה מנדל־ברנר, נושאים בתוכם את דואליות הכאב. השכול שהם חווים גדול מאוד, ומתנגש עם התביעה להיות חזקים. "יש להם טראומה קשה שלא מדברים עליה, ורבים מהם לא רוצים להעמיס על ההורים שלהם. אנחנו מזהים שחלקם הופכים בפועל להורים במשפחה. הם מטפלים בכולם, אבל אין להם שום קבוצת תמיכה.
"ראיתי מקרים נוגעים ללב. פגשתי אחות שכולה שלא יצאה מהמיטה במשך שנה שלמה, והפעם הראשונה שהיא הסכימה לעשות את זה הייתה כשהגיעה לאירוע שלנו. אחות שכולה אחרת סיפרה שהיו לה טראומות וחרדות עוד מ־7 באוקטובר, וכשאחיה נהרג התופעות החמירו. צריך להבין שכל עם ישראל בטראומה, וכשאת מוסיפה לזה אובדן של אח, זה משנה את כל המשפחה".
הפעילויות שהקרן יוזמת ממוקדות באירועי חוויה והפוגה, ולרוב משולבים בהם באופן טבעי מעגלי שיח. "הרעיון הוא להביא את האחים השכולים למעגל של קבוצת שווים שבו הם מרגישים חופשי לדבר. ואז אפשר לבכות, אפשר לצחוק, אפשר להשתגע, אפשר לעשות מה שצריך לעשות. זה לא אומר שהם שכחו, ואין אף אחד שישפוט אותם. ברגע שמישהו נפטר או נהרג, הרבה פעמים הקרובים מרגישים אשמה, זה ממש חלק מתהליך ההתמודדות. אני שומעת הרבה משפטים כמו 'לא הספקתי לדבר איתו בפעם האחרונה' או 'הוא נפל ובדיוק היינו באמצע ריב', כל מיני דברים שהם התנהלות יומיומית נורמלית בין אחים, אבל פתאום נתקעת באמצע בלי שהקצוות נסגרו".
חלפה כבר שנה
החיים של רעות כהן התהפכו עליה ב־22 בינואר אשתקד כשנהרגו בעזה 21 חיילים, ובהם אחיה רס"ר אלקנה ויזל, במהלך פעילות של מיקוש בתים. מחבל יצא ממנהרה וירה לעברם טיל אר־פי־ג'י, שגרם לקריסת המבנים עליהם. כהן הגיעה למפגש הראשון חמישה שבועות אחרי שאלקנה נהרג. "הלכנו לשם ארבעה אחים, ספרתי את השניות למפגש הזה, ממש חיכיתי לו", היא מספרת. "ברגע שנכנסתי למרחב, הרגשתי שאני יכולה רגע להניח את הכול, וזה נתן לי המון שקט. יכולתי לשים בצד את התפקיד של האחות השכולה ולהרפות.
"במפגש ההוא עשינו סבב ושאלו אותנו איך היה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו שהיה להם מדהים. רק אני אמרתי שהיה לי מאוד קשה, כי הרגשתי קצת לא קשורה בהתחלה. חשבתי: מי אני ואתם? מה הקשר בינינו? עוד לא הבנתי שאני אחות שכולה. משהו במפגש הזה הנכיח לי פתאום שזאת בעצם קבוצת השייכות שלי, והכרתי בכך שהצטרפתי למשפחת השכול".
אלקנה היה בן 35 בנופלו. "במשפחה שלנו כולם כבר גדולים, עם ילדים, ולכל אחד כבר יש תפקיד במשפחה. כשאח אחד נהרג פתאום זה טורף את הקלפים. עולות שאלות: כמה המשפחה היא חלק בחיים שלי? כמה אני משקיעה בה?
"זה פוגש אותנו בכל הזדמנות – בשבתות ובחגים, וגם בסתם שיחת טלפון לאבא ואמא. אנחנו רוצים לגונן על ההורים, והתפקידים קצת מתהפכים. כשקורים דברים עם הילדים שלי בבית הספר, לפעמים אני לא מספרת להם. זה פשוט לא עולה, כי אני לא רוצה להכביד עליהם".
לדברי כהן, המפגשים עם אחים שכולים אחרים מועילים במיוחד עכשיו, כשהמלחמה מתמשכת ומשבשת את היכולת לעבד את השכול ברוגע. "תמיד אומרים שאחרי שנה מתחילים לעבד את מה שקורה, אבל אני מרגישה שאנחנו עדיין בתוך זה, כי המלחמה לא נגמרה, ויש עדיין חטופים בעזה. משהו עוד לא נרגע. אני שמחה שיש לי לפחות את המפגשים של קרן קובי, שעוזרים לי להציף את הרגשות מול עצמי ולהבין שזה המקום שלי עכשיו, ואני צריכה לנשום ולגדול לתוך המקום הזה".
גלימה של ציפיות
בעיצומה של הסדנה, בהמולת שקשוקי הקרח, אני מוצאת את רועי ואתי אמיר, אח ואחות מקיבוץ מירב בגלבוע, שאיבדו את אחיהם סמ"ר שילה אמיר ביולי 2023, שנפל במהלך פעילות מבצעית לעצירת מחבל שניסה לחדור ליישוב. רועי מגיע לראשונה למפגש מהסוג הזה. "חודש אחרי ששילה נהרג נסעתי ללימודים בארצות הברית", הוא נזכר. "הייתי רחוק וזה אִפשר לי להדחיק. זו הפעם ראשונה שאני פוגש את זה ככה. חגים כמו פורים מעצימים את הקושי, כי אני מחזיק געגוע ופתאום צריך לשמוח עם כולם כשאני לא שמח בעצמי, ונוסף לכך הקושי לשמח את ההורים. אז אני מנסה לשדר להם שהכול בסדר, לארגן איזו מסיבת פורים כדי להרים את האווירה. יש מעין אחריות כזאת, לעשות שמח".
אז מבחינתכם לבוא לפה זה לקבל את האישור להיות עצובים בלי כל כובד האחריות.
רועי: "כן. להתנחם רגע".
אתי: "אני מגיעה למפגשים, זה מחזיק אותי. עוזר לי מאוד להכיר עוד אנשים במצבי, ושיש עם מי לדבר ולמי לפרוק בזכות הקבוצות האלה".
רועי: "אני ממש נמנעתי מזה בהתחלה. חששתי שזה ישבור אותי כי אני עסוק בהדחקה. אתי ניסתה לגרור אותי למפגשים, תמיד נרשמתי ובסוף לא באתי. זאת הפעם הראשונה שאני פה".
אתי: "אני חושבת שדרך ההבדלים בינינו אפשר להבין את השוני ואת הספקטרום הרחב שיש לתגובות לאבל בין אחים. כל אחד מעבד אחרת את החוויה, ולא כל מה שרואים בחוץ מעיד על מה שקורה בפנים. הצורך שלנו כאחים שכולים הוא שיהיו מרחבים להיות בהם בלי שילבישו עלינו גלימה של ציפיות, בלי לשאול את עצמנו אם מותר לנו להיות שמחים עכשיו, או עצובים, בלי שיגידו לנו שאנחנו לא מספיק עצובים או שאנחנו צריכים להתעודד".
המדינה ערה לצרכים שלכם?
"אני לא מרגישה שאני מקבלת מספיק בתור אחות שכולה. אני עובדת כעצמאית. בשבעה לא עבדתי, ואחר כך חודשיים לא הצלחתי לתפקד ולחזור לעבוד. והמדינה אמרה לי שזו בעיה שלי. שאח שלי נהרג, אבל זה לא אומר שאני לא צריכה לחזור לעבוד. חודשיים לא הכנסתי כסף ולא היה מי שדאג לי. גם בהיבט הטיפולי, הקצו לי פסיכולוג מסוים, מה שאישר משרד הביטחון או הגוף האמון על הנושא, וזהו. אין מרחב בחירה אם מתאים לי יותר טיפול מסוג אחר".
רועי: "אני חושב שהיינו צריכים גורם שישב מולנו ויאמר לנו מה הזכאויות שלנו, בלי שנצטרך למשוך בכוח או לטבוע בבירוקרטיה. כשאדם נמצא בשכול, אין לו כוח למאבקים".
החבורה נאספת סביב השולחן, ונדמה שהאישור לצחוק ולהשתטות מדביק את כולם. הפוגה של כמה שעות לפני שיחזרו אל מחוזות הזיכרון.
"את אח שלי עוד זוכרים יחסית", אומרת כהן. "המכתב שהוא כתב לפני שנפל התפרסם מאוד, ויש תחושה שבשנה הזאת קשה להחזיק את הזיכרון, כי יש כל כך הרבה נופלים. ההרגשה היא שצריך למצוא ייחודיות, מכתב או שיר, כדי שהשם איכשהו יצלצל לאנשים. אנחנו הולכים להרבה יוזמות הנצחה – יער שנטעו לזכר הנופלים או ספר שכתבו לזכרם – ומשתתפים בהרבה דברים כדי שאלקנה ייזכר".
"אני חושבת שהחלק הכי קשה במלחמה הזאת הוא שחלק מהשמות פשוט נשכחים", מסבירה מנדל־ברנר. "אני פוגשת משפחות שממש נאבקות על הזיכרון של יקיריהן. אני גם מגלה דרך ההתמודדות שלהן כמה האחים השכולים של מלחמת יום הכיפורים לא קיבלו את המענה שהגיע להם. אפילו ביום הזיכרון לא הזכירו אותם בטקסים.
"לפעמים כשאנחנו פותחים אירועים, יכולים לפנות אלינו גם אחים שכולים בני שישים ושבעים, שכל השנים לא קיבלו ליווי, ומבקשים להצטרף. התחלנו לעשות להם אירועים בנפרד. דרך האירועים האלה רק מתחזקת ההבנה כמה המשפחות האלה זקוקות להכרה, וכמה הליווי הוא קריטי להן".
