הציבור החרדי עובר בשנים האחרונות תמורות בתחומי התעסוקה, השירות הצבאי וההשכלה הגבוהה. בחודשים האחרונים מסתמנת המהפכה הבאה: הורים רבים מבקשים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים־חרדיים, במקום למסגרות החרדיות הקלאסיות. אלא שמתברר שגם כאשר השינוי מתחיל מבפנים, המדינה מתמהמהת מלהושיט לו יד.
פוסט שפרסמה לפני כחודש רחלי מורגנשטרן, אם חרדית מפתח־תקווה, ביטא את הבעיה. "יש פה מגזר שלם שרוצה להיות חלק, שרוצה ממלכתיות וציונות בשילוב עם הערכים שבהם גדלנו", כתבה מורגנשטרן בדף הפייסבוק שלה, ותייגה את שר החינוך ואת ראש העיר שלה. "תנו לנו בית ספר לילדות שלנו. אופק חדש, חוגים, ציונות – מה שכל ילד במדינת ישראל מקבל".
מורגנשטרן, שחקנית ומפיקת אירועים בשגרה, כתבה את הדברים לאחר ניסיון ממושך ומתיש למצוא מסגרת חינוכית לבתה העולה בשנה הבאה לכיתה א'. כעת היא מצפה מהרשויות להקים בעיר מגוריה בית ספר ממלכתי חרדי. מוסדות כאלה הוקמו ברחבי הארץ בשנים האחרונות, אך מתברר שהביקוש עולה על ההיצע.
השבוע נערכו שני דיונים בנושא בוועדת החינוך של הכנסת. לפני הוועדה הופיעו הורים חרדים המעוניינים בבתי ספר ממלכתיים־חרדיים, שטענו כי הרשויות המקומיות מקשות על פתיחת מוסדות כאלה ומפנות אותם למוסדות החרדיים הרגילים.
"לא ייתכן שהקמת מוסדות חרדיים ממלכתיים תיפול על כתפי ההורים ותהיה נתונה לשיקול הדעת של ראשי הרשויות המקומיות שנתונים ללחצים פוליטיים משלהם, שלא לדבר על ערים חרדיות ששם בכלל אין עם מי לדבר ברשות", טוענת בלהט מיכל צ'רנוביצקי מאלעד, פעילה פוליטית חרדית וממובילות המאבק למען החינוך הממ"ח. "כמו שהורה חילוני או דתי לא צריך להקים בעצמו בית ספר ממלכתי, גם להורה החרדי צריכה להיות אפשרות לשלוח לממ"ח בכל ריכוז חרדי. זה תפקיד המדינה לדאוג לכך".
אני מבקשת ממורגנשטרן להגדיר מגזרית את הקבוצה שבה מדובר, והתשובה שלה מורכבת: "אנחנו חרדים שמעוניינים בהשכלה גבוהה. את יכולה לקרוא לזה חרדים מודרנים, אבל קשה לי להיכנס לניואנסים. אנחנו מדברים פה על דור שרוצה להשתלב בחברה הישראלית, עם לא מעט אבות ששירתו בצבא וּודאי שגם עובדים, ובנות שעושות שירות לאומי. הקבוצה הזאת צריכה שייתנו לה כלים, אבל המנגנון לא מספיק נרתם לעזור".
בא לשכונה בחור חדש
מעט רקע: בראשית שנות החמישים נחקק בישראל 'חוק חינוך ממלכתי', ומכוחו הוקמו שני זרמי החינוך העיקריים לציבור היהודי – החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי־דתי. מוסדות החינוך של המגזר החרדי, לעומת זאת, הוגדרו כ"חינוך מוכר שאינו רשמי" (מוכש"ר). תחת הגדרה זו חוסות, למשל, רשת 'החינוך העצמאי' של יהדות התורה ורשת 'מעיין החינוך התורני' של ש"ס. נציין כי הגדרה זו כוללת גם מוסדות חילוניים פרטיים כמו בתי ספר דמוקרטיים והומניסטיים, וכן שורה של מוסדות חינוך דתיים־לאומיים, בעיקר בזרם החרד"לי. הגדרה חוקית נוספת היא 'מוסד פטור', והיא כוללת את רוב תלמודי התורה לבנים במגזר החרדי.
שלא כמו החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, שמנהליו ומוריו הם עובדי מדינה ותכניו מפוקחים באופן מלא על ידי משרד החינוך – החינוך החרדי מפוקח באופן חלקי, ועוד פחות מזה במוסדות הפטור. מקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה נלמדים שם באופן חלקי, אם בכלל. את ההבדל מרגישים ההורים גם בכיס: החינוך המוכר שאינו רשמי זוכה למימון ממשלתי של כ־75 אחוז, והיתר מושת על ההורים.
לפני כחמש שנים נפל דבר בישראל, ובמשרד החינוך הוקם 'המחוז הממלכתי החרדי' (ממ"ח). בבתי הספר של הממ"ח מתקיימים לימודי ליבה מלאים, והמנהלים והמורים הם עובדי מדינה המקבלים שכר ממשרד החינוך בדיוק כמו בתי הספר הממלכתיים.
על פי הנתונים שקיבלנו ממשרד החינוך, מדובר ב־43 בתי ספר יסודיים בכל רחבי הארץ – 30 לבנים, והיתר לבנות – ובהם כ־5,700 תלמידים. בגנים המשתייכים למחוז החרדי הממלכתי לומדים כ־2,000 ילדים, וישנן שתי חטיבות ביניים לבנים. בגזרה העל־יסודית קיימים כמה תיכונים – בעיקר לבנות אך גם ישיבות תיכוניות לבנים – המציעים לימודים לבגרות. ברוב המקרים מדובר במוסדות קיימים שעברו לחסות הממ"ח וקיבלו עליהם את תנאיו, אך יש גם בתי ספר חדשים שהוקמו כדי להעניק מענה לתת־המגזר המתהווה.
על פי תקנות הרישוי, הקריטריון המינימלי להקמת מוסד חינוכי הוא שתי כיתות עם 20 תלמידים לפחות בכיתה. עם זאת, במקרים נדירים ובהתאם לנכונות הרשות המקומית, מתאפשרת הקמת בית ספר עם כיתה אחת.
לדברי מורגנשטרן, "במחוז החרדי במשרד החינוך ביקשו מאיתנו להוכיח מינימום של 20 ילדות שמעוניינות ללמוד בממלכתי חרדי, כדי שיהיה אפשר להקים בית ספר. בתוך יומיים הבאנו 23 ילדות, אבל אז העירייה טענה שמבחינתה זה לא מספיק כדי לפתוח מוסד חדש".
למה לדעתך היוזמה תקועה?
"הרשויות המקומיות מתקשות להכיל את המצב. בא לשכונה בחור חדש, מוצר שלא יודעים איך להתמודד איתו. כרגע העירייה טוענת שאין מספיק ילדים בשביל לפתוח. לדעתי זה מהלך ברור שנועד להאט את התהליך. העירייה שולחת אותנו לבתי ספר פרטיים שהעלות שלהם גבוהה, וגם לשם לא כולן מתקבלות. היום פנתה אליי אימא שלא קיבלו את הבת שלה, ושאלה מה לעשות. אני מייצגת עוד 23 ילדות, שמתוכן יש לא אחת ולא שתיים שלא התקבלו ונמצאות בלי מסגרת חינוכית לשנה הבאה. אנחנו במצוקה".
גורם בכיר במשרד החינוך טוען שהבעיה נובעת מהתנהלותן של הרשויות המקומיות: "אנחנו רואים קבוצות של הורים שמתארגנים ומבקשים את הזרם הזה של הממ"ח. חשוב להם לתת לילדים שלהם כל מה שצריך כדי להשתלב בחברה ולהישאר חרדים. התנועה הזאת באה לגמרי מלמטה. יש בתי ספר עם רשימות המתנה ארוכות, והרבה יותר ביקוש ממה שהעיריות יכולת לספק. כשאנחנו לא מצליחים לפתוח או מתקשים – הדבר נובע מחוסר שיתוף פעולה מצד הרשות המקומית. לפעמים זה באמת חוסר במבנים, אבל יש מקומות שזה פוליטי. המיינסטרים החרדי לא מעוניין בבתי הספר האלו, שלמעשה קוראים עליו תיגר ומציבים סטנדרטים אחרים מבחינת שכר עובדי ההוראה ורמת הלימודים. ראש עיר יכול למצוא עצמו במלחמה פוליטית, בטח אם זה לקראת בחירות והחרדים המיינסטרימיים אומרים לו 'אל תפתח ממ"ח'".
בדיון השבוע בוועדת החינוך נטען כי למשרד החינוך יש דרכים משלו 'לכפות' על רשויות מקומיות פתיחת בתי ספר, וההורים דרשו מהמשרד לפעול ברוח זו. יו"ר הוועדה ואיש ש"ס, ח"כ יעקב מרגי, הבטיח למורגנשטרן שבאחד בספטמבר יהיה ממ"ח בפתח־תקווה, וביקש ממשרד החינוך לפרט את הפעולות שבכוונתם לנקוט כדי לפתור את המחסור בכיתות ובבתי ספר. נושאים נוספים שעלו הם מימון הסעות לממ"חים, וקשיים שהרשויות מערימות על בתי ספר קיימים שרוצים לעבור לממ"ח.
סוף לסינון
חנוך ורדיגר הוא מזכ"ל הסתדרות פועלי אגודת ישראל, שהייתה שותפה בהקמת כמה בתי ספר ממלכתיים חרדיים. גם הוא מוטרד מחוסר ההיערכות של המדינה להתרחבותו המהירה של הזרם הזה. "האוכלוסייה החרדית עוברת שינוי. אנשים יוצאים לשוק העבודה ומרגישים את החוסר של מה שלא ניתן להם, ורוצים לחסוך את זה מהילדים שלהם. אנחנו רואים דרישה לחינוך הזה בבית־שמש, בפתח־תקווה, באלעד, בביתר־עילית ובערים נוספות. המדינה לא נערכת לגידול של המגזר החרדי. היום מדובר ב־12 אחוז, כמיליון נפש. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ב־2030 נגיע ל־16 אחוז, וב־2060 החרדים כבר יהיו שליש מהאוכלוסייה. היום שיעור התעסוקה של גברים חרדים עומד על 50 אחוז. נשים אמנם מועסקות יותר, אבל בשכר נמוך ובדרך כלל במקומות שאין בהם צורך בתואר אקדמי. ילדים שלא יקבלו השכלה מתאימה לא יוכלו להשתלב בחברה הישראלית".
מהם המאפיינים של האוכלוסייה שמתעניינת בחינוך ממלכתי חרדי?
"טלפון חכם למשל זה לא אישיו אצלם, הם מתלבשים יותר מודרני, חלק עוברים לחולצות צבעוניות, ורוב הגברים לא מסתובבים בחליפה כל היום. אבל יש גם חרדים קלאסיים שרוצים לתת לילדים שלהם כלים לחיים, וכן קהילות של בעלי תשובה שעברו תהליכים שונים ומתנהלים במקביל לחברה החרדית. אלה אנשים אינדיבידואליסטים שמקבלים החלטות עצמאיות ולא בהכרח מתיישרים על פי התלם החרדי. יש בתי ספר ממלכתיים־חרדיים שהרבה מהילדים שלומדים שם הם דור שני של בעלי תשובה".
לצד לימודי הליבה ורכישת ידע באנגלית ובמתמטיקה, נקודה נוספת שמבדילה את הממ"ח ממוסדות חרדיים רגילים היא נושא קבלת התלמידים, שהזכירה גם מורגנשטרן. אמנם החוק אוסר אפליה על רקע גזעני או לימודי הן במוסדות הממלכתיים והן במוסדות המוכרים שאינם רשמיים, ומאפשר רק בדיקת התאמה לרוח בית הספר על בסיס תקנון שאושר משפטית. אך בפועל – המצב הוא שבמוסדות החרדיים הרגילים ההורים מקבלים בהבנה את עניין הסינון ולעיתים אף דורשים אותו.
בתי הספר הממלכתיים החרדיים אמורים לפתור גם את הבעיה המגזרית הכאובה הזאת. "ודאי שיהיה צורך לשנות דפוסים והרגלים מסוימים", מודה ורדיגר, "אבל אני מאמין שזה יגיע עם הזמן. אפשרויות הסינון נוצרו כשהביקוש היה גדול מההיצע. ככל שההיצע יגדל, כל ילד יבחר את בית ספרו לפי נתונים והתאמה אישית, כמו במגזר הכללי".
כלומר, ההנהלות לא יוכלו להחתים הורים על התחייבות שאין להם טלוויזיה או סמארטפון?
"נכון. אף על פי שיש איזשהו פרמטר שנקרא התאמה דתית, שמאפשר לקבוע אם הילד מתאים לזהות של בית הספר. לאו דווקא טלוויזיה, אבל אם נתחיל לערבב אותו עם כל מיני סוגים הוא יאבד את הזהות שלו. אבל ודאי שדברים שקיימים בחינוך הפרטי יהיו קיימים פחות בזרם הממלכתי".
"תהיי מצוינת, לא מצטיינת"
גם בגזרת התיכונים החרדיים לבנות מתקיימים תהליכים של מעבר ללימודים לבגרות מלאה. כך למשל, בשנת הלימודים הבאה ייפתח בשכונת הר־נוף בירושלים תיכון 'שושנים' למדעים ואמנויות, המיועד לבנות המגזר החרדי. "זה התחיל מהסיפור האישי שלי", מתארת המנהלת של המוסד החדש, ורד בכר. "הבנות הגדולות שלי למדו בסמינרים הכי מוכרים והכי נחשבים והיו להן יכולות לימודיות גבוהות, אבל הלימודים לא מספיק אתגרו אותן. הכיתות גדולות, המחזורים ענקיים, וכמו שמישהי אמרה לי פעם: 'את צריכה להיות מצוינת, אבל לא מצטיינת'. במגזר החרדי יש לא מעט סוגי מענה לנשירה ולנוער בסיכון, אבל אין מענה לנערות בקצה הגבוה של הרף – סקרניות, דעתניות ויצירתיות. אלה הבנות שמגיעות אליי".
על פי בכר, התיכון שבניהולה יציע לבנות מסגרת עם בגרות עיונית מלאה ברמה גבוהה. "גם בחלק מהמקומות שיש בהם תעודת בגרות, היא בדרך כלל חלקית או לא ברמה גבוהה. היום אין לך מה לעשות עם שלוש יחידות אנגלית. מי שרוצָה להמשיך ללימודים גבוהים חייבת סטנדרטים אחרים. המטרה שלי היא לאפשר לבת בחירה כדי שתוכל להמשיך לאן שהיא רוצה. מעבר לכך, יהיו כאן מגמות מדעים ואמנויות, כמו בחינוך הכללי. אני בוגרת מכון מנדל למנהיגות, ובמסגרת הלימודים שם נחשפתי למסגרות חינוך שונות והתוודעתי למודל הזה, שהוא מאוד רווח במגזר הכללי אבל לא נמצא במגזר החרדי".
עד כמה המגזר החרדי פתוח לתחומים כאלה?
"הנושא של אמנות במגזר החרדי הוא אכן מורכב. במדעים יש תיכון אחד בירושלים שכן נותן מענה, אבל אמנות כמקצוע בחירה לבגרות זה תחום שלא קיים. יש חוגי מלאכה, אבל מה פתאום כמקצוע לבגרות? הייתה אצלי מישהי שבאה לריאיון לתפקיד מורה. אמרתי לה שיהיו פה לימודים ברמה גבוהה ומגמת אמנות. היא אמרה לי 'אני למדתי בסמינר חרדי, ושם ידענו שמי שהולכות למסלול תפירה זה כל העצלניות'. זו התפיסה".
ומה אומרים הרבנים על המהפכה השקטה הזאת? "הרוב נעשה בהסכמה שבשתיקה", אומרת בכר. "לבנות זה פחות בעייתי, כי גם ככה הן לומדות מקצועות ליבה ויוצאות לעבוד. מצד שני, בזרם החרדי הרגיל הבנות לא יוצאות עם תעודה שמספקת להן כלים בהמשך, וזה מתסכל הרבה הורים שמשלמים סכומים גבוהים ולא מקבלים מענה. הן יוצאות לשוק העבודה והרבה פעמים הן המפרנסות היחידות, אבל בלי לימודי תיכון ברמה גבוהה במקצועות כמו אנגלית, מתמטיקה ומדעים – אין להן באמת לאן להתקדם. אין שום סיבה שהמצב הזה יימשך. הרבה הורים עושים את זה במקביל, בשקט, בלי שאף אחד ידע – בנות משלימות בגרויות ולומדות כל מיני מקצועות. זה מתסכל כפליים, כי הן צריכות לשלם גם לכאן וגם לכאן".
ואולם, האתגר המרכזי כרגע הוא בבתי הספר היסודיים. "בחלק של בית הספר היסודי, לרשות המקומית יש משקל מאוד משמעותי", מסביר ורדיגר, ומצביע על בעיה נוספת של מוסדות הממ"ח שהרשויות צריכות לתת עליה את הדעת. "מי שרוצה להקים בית ספר יסודי חייב את הרשות המקומית, אפילו בשביל נושאים פשוטים כמו הסעות. ילד בכיתה א' שגר בקצה העיר לא יכול להגיע לבדו. בשכונת נווה־יעקב בירושלים יש בית ספר שמיועד בדיוק לאוכלוסייה הזאת. בהתחלה מימנו להורים הסעות, ואחר כך הורידו את זה. אמר לי הורה שילדיו לומדים שם, שבשנה הבאה הוא יצטרך לשלם 1,400 שקלים לילדים שלו על הסעות. כמה הורים מסוגלים לעמוד בזה? אם הנושא הזה לא יגיע לפתחה של הרשות המקומית, אולי גם בסיוע משרד החינוך והאוצר, תהיה להם בעיה, כי ברור שאי אפשר להקים בית ספר בכל שכונה. אם רוצים לקחת אחריות למה שיקרה פה עוד שלושים שנה, צריך לעשות את זה עכשיו. אחר כך לא יהיה אפשר להחזיר את הדברים לאחור".
תגובות
ממשרד החינוך נמסר כי "המשרד בוחן כל בקשה להקמת ממ"ח על פי הביקוש. כפי שצוין, יש צורך בהסכמת הרשות ועמידה בקריטריונים. בשבועות האחרונים המשרד נמצא בקשר עם כמה עיריות ורשויות מקומיות לבחינה משותפת של בקשות להקמת מוסדות ממ"ח. ככל שיש הסכמה של הרשות המקומית ועמידה בקריטריונים, המשרד מטפל בבקשות. המשרד רואה בחיוב את פניותיהם של ההורים המבקשים לשלוח את ילדיהם לממ"ח מתוך הבנת חשיבות לימודי הליבה ובחינות הבגרות, ובשיתוף הרשויות המקומיות בוחן כיצד ניתן לספק מענה לצורך שנוצר.
"במוסדות הממ"ח לא קיימים מבחני קבלה או סינון. כל תלמיד ותלמידה העומדים בתקנון המוסד המאושר על ידי הייעוץ המשפטי – יכולים להירשם תוך שוויוניות ושקיפות מלאה".
תגובת עיריית פתח־תקווה: "מערכת החינוך החרדית והלא רשמית בפתח־תקווה משופעת במגוון בתי ספר, כולל כאלו שמשלבים לימודים כלליים באופן ראוי. כדי שתהיה הצדקה להקים ולקיים בית ספר נוסף, צריך שהביקוש אליו יהיה בין שתיים לשלוש כיתות בשכבת גיל. למיטב ידיעתנו, כרגע אין ביקוש כזה. גם אם היה ביקוש ראשוני מספק, הקמת בית ספר חדש בעיר אינה אפשרית לשנת הלימודים הקרובה. כדי לקדם את בחינת הבקשה, נציגי ההורים התבקשו להעביר רשימת שמות של פוטנציאל המעוניינים, שיראה לפחות גרעין ראשוני משמעותי של ביקוש". 
