"דומה שעשרות האחוזים של הציבור הנמנים עם המסורתיים החליטו להשמיע את קולם"

כשד"ר חנה פנחסי, ממשתתפות כנס ירושלים למסורתיות, קראה את המודעה שפורסמה בעיתונים לקראת הכנס, היא חשה צרימה מסוימת. "אני עוברת על השמות ומגלה שלכולם יש, ביולוגית, שורשים מזרחיים. אף אשכנזי מאב וָאֵם לא מופיע במודעה (למעט השר, חילי טרופר, זה מובן)… בהנחה שהמדיום הוא המסר", כתבה פנחסי בפייסבוק. "אפשר כבר להתחיל בשיחה: למי שייכת המסורתיות? למי נרצה שתהיה שייכת? עד כמה מוצא ההורים רלוונטי לה? האם אפשר או צריך להרחיב את מטרייתה ובה בעת גם לשמור על זיהויה עם המזרחיות? ואיזו מזרחיות? ועד כמה – בהפוך על הפוך על הפוך – מהלך זה עלול לזלוג לנטישת הסולידריות הכלל־יהודית וישראלית לטובת חיזוקה של פוליטיקת זהויות טהרנית?"

כצפוי, הדברים של פנחסי עוררו תגובות רבות. ללי דרעי, חברת הנהלה בתנועת "תור הזהב" שהייתה שותפה לארגון הכנס, הגיבה כך: "אני כנראה יותר מדי רגישה לנושא. יש כנס על מסורתיות, הרוב המוחלט של הדוברים ספרדים או מזרחים. באופן טבעי. ואז באה חנה ומלינה על המקום של הליברלים והאשכנזים בכנס הזה. וואלה בא לי שפעם אחת תשבו בקהל, תקשיבו, תלמדו ותחכימו. פעם אחת…". אופיר טובול, יו"ר תנועת תור הזהב, כתב: "אחת התופעות המרתקות של היווצרות מעמד הביניים המזרחי ב־20 השנים האחרונות היא שפתאום יש רצון להידמות אלינו. ואני תוהה אם אכן יש רצון אמיתי להיקרא מסורתיים גם כשהדבר מגיע יחד עם תיוג משפיל, או רק צורך לגזול מאיתנו את כבשת הרש, את ההון התרבותי שהצלחנו להשיב לו את כבודו רק לאחרונה".

אופיר טובול, תנועת תור הזהב: כמחצית מהספרדים בישראל מגדירים עצמם כמסורתיים, אבל במובן הרחב לא מעט מאלו שמגדירים עצמם כחילונים הם בפועל מסורתיים שמיישמים את מה שהרב משאש כינה 'המנה העיקרית של היהדות' – ברית מילה, ליל הסדר, חגים ושבת

ואילו פרופסור מאיר בוזגלו, יו"ר תנועת "תיקון" שיזמה את הכנס, כתב לפנחסי: "השאלה חשובה ומעניינת רבים. מה היחס בין מזרחיות למסורתיות. יש לי עמדה בעניין, והיא חלק מן השאלה האם המסורתיות היא זרם או 'על זרם'. בגדול אני סבור שיש לממלכתיות הישראלית מה ללמוד, והיא לחברה ישראלית באשר היא. אני לא חושב שמישהו ניסה להוציא כאן אמירה שזה עניין למזרחים. יש למזרחים 'פור' במסורתיות, בגלל שכמעט ולא הייתה מחנאות במורשת ספרד והמזרח. אבל היא שייכת לעם היהודי כולו. כמובן, הדברים ידונו בכנס עצמו".

הבית הפתוח

ואכן, שאלת הזיקה בין המזרחיות למסורתיות הייתה אחת הסוגיות החמות שבהן דן הכנס הייחודי שהתקיים בשבוע שעבר במכון יד בן צבי בירושלים. עוד נשוב אליה בהמשך. הכנס, שנמשך שלושה ימים ודן בנושאי תרבות, חינוך וקיום משותף בחברה הישראלית, נולד מתוך שיתוף פעולה בין תנועת תיקון ויד בן־צבי, והשתתפו בו ארגוני מסורתיות רבים כמו כל ישראל חברים, כולנא, תחריר, מורשה, מיתרים ועוד.

"בעשר השנים האחרונות הפך המושג מסורתיות למגדיר את אחת הזהויות התוססות של היהודים בישראל", כתב פרופסור בוזגלו בחוברת הכנס. "רצף האירועים ברחבי הארץ, המאמרים והספרים הנכתבים הופכים את הזהות לעניין מעורר מחשבה ומאתגר. מזהות שלא היה לה דורש, שהסתכמה בהצהרה בלבד והשאירה את הבמה לאנשי האידיאולוגיות, מוצאת זהות זו את עצמה מחוזרת על ידי טובי האידיאולוגים בחברה הישראלית. דומה שעשרות האחוזים של הציבור הנמנים עם המסורתיים החליטו להשמיע את קולם".

קבוצת מחקר פעלה כחצי שנה לקראת הכנס, ובין השאר ניסתה להגדיר מהי המסורתיות. בקבוצה השתתפו פרופסור ניסים ליאון, ד"ר הרב יצחק בן־דוד, ד"ר לילך תורג'מן, ד"ר דוד ביטון, יפה בניה ופרופסור חזקי שוהם. הקבוצה גיבשה עשרה קווים להגדרת המסורתיות ובהם ראיית ערך במסורת שנמסרה על ידי הדורות הקודמים, והסתייגות מדירוגים היררכיים קשיחים ומניסיון להעמיד את היהדות על ההלכה בלבד. בהקשר החברתי כתבו החוקרים על המסורתיות שהיא דוגלת בהקשבה, שילוב והכלה, משתדלת להימנע מסילוק או הדרה של יחידים או קבוצות, ומבקשת להניח מצע משותף בין זהויות יהודיות רווחות. "יכול אדם להיות חרדי, דתי או חילוני ויחד עם זאת להכיר בערך המסורתיות".

"המונח מסורתיות לא התחיל מספר, מניפסט או חוזה", אמר פרופסור בוזגלו במושב הפתיחה של הכנס. "זו אמת מארץ תצמח. זו חוכמת המונים, זה בא מלמטה. באנו לנסות ולעזור לאותה חוכמת המונים להגיע למודעות עצמית, אבל לא יותר מזה". בוזגלו דיבר בין השאר על ערך היחד במסורתיות. "היחד הוא לא יחד בולע, מכיל ואחדותי, אלא יחד שנותן מקום. זה לא יחד של סובלנות, של חיה ותן לחיות, אלא יחד של שמחה בכל אחד ואחד שאיתנו פה. זו הבנה שכל יהודי הוא קצה קרחון של עולם ומלואו. שכשאנחנו מדברים, אבותינו ואבות אבותינו מסתכלים. ערך המשפחה חשוב אבל לא במובן של ביתי מבצרי, אלא במובן של מימונה שפותחת את הבית. לא משפחה במובן של טלוויזיה במעגל סגור, או סקטור, אלא במובן שכל עם ישראל משפחה אחת".

הרב ד"ר יצחק בן דוד, ממובילי "האיחוד המסורתי", פורום חדש המאגד את הארגונים המסורתיים, דיבר על מנהיגות מסורתית. הוא אפיין אותה במבט על המציאות של העם והחברה, לצד המחויבות לתורה. ד"ר דוד ביטון, ראש בית הספר למדעי היהדות בקריה האקדמית אונו וראש ארגון כולנא, מתח קווים לדמותו של הרב המסורתי. לדבריו, רב מסורתי מודע לכך שתגובתו אינה אורתודוקסית; הוא רב של ציבור מסורתי, מחשיב את אחדות הקהילה והמשכיות הקיום הרוחני היהודי כשיקול מכריע בפסיקת הלכה, משתמש בכלי פסיקה מסורתיים, ובעל תפיסה דינמית של ההלכה.

חיקוי ולא חוק

היום השני של הכנס הוקדש לתחום החינוך. מושב שעסק בחינוך המסורתי נפתח בדבריו של הרב שי פירון, שבספרו "ישראל השלישית", שיצא לאור לאחרונה, הוא מציע הגדרה חדשה לממלכתיות ולמסורתיות תוך שילוב בין שתיהן. פירון הגדיר את המסורתי כמי שמדגיש את המסירה ולא את הקבלה. "בעולם האורתודוקסי התפקיד העיקרי של המחנך הוא לבחון מה הילד קיבל. אצל סבתא שלי היא בחנה בעיקר את עצמה, והדגש היה למסור".

פירון יצא נגד המחשבה שמסורתיים הם אנשים שפוסחים על שני הסעיפים. "המסורתיות היא המקור, הנקודה שממנה הכול התחיל ולא נקודת המפגש". הוא הוסיף ואפיין את המסורתיות ככזו שבה הדברים נקבעים על פי חיקויים ולא על פי חוק. "פחות משנה מה אמר הרב שלך בישיבה, ויותר משנה מה הסבא שלך אמר. עד החזון איש לא הייתה שאלה כמה זה שיעור כזית, כי הדברים עברו במשפחה. בגלל השואה עולם החיקוי בצד האשכנזי התנתק, ומכיוון שלא היה את מי לחקות צמחו הרבנים והפסיקה. המסורתיות אומרת שכדי לשמר הלאה צריכים לחזור לחיקוי ולהניח לפעמים לחוק".

בהמשך דבריו יצא פירון, שר החינוך לשעבר, נגד הקמת זרם מסורתי בחינוך. "המשמעות של הקמת זרם כזה תהיה הפקרת כלל ילדי ישראל. יש רוב של הורים צעירים שאינם מוכנים לקבל את הדיכוטומיה, ואנחנו מפקירים את השטח למיעוט צעקני שהמציא את המושג הדתה". הוא קרא למובילי התנועה המסורתית להסתכל על הציונות הדתית כדי ללמוד ממנה איך לא להתנהל. "המזרחי והפועל המזרחי בשנות החמישים דיברו על חלק גדול מהדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן. צריכים ללמוד אותם כמקרה מבחן איך אחר כך, כשמתמסדים ומתארגנים, לא מתחילים להתפצל ולסנן".

מושב מעניין במיוחד שנכחתי בו ביום השלישי של הכנס עסק בגישות מסורתיות שונות במרחב היהודי־ישראלי, והושיב על הבמה פאנל שרובו לא בא מהעולם המזרחי. מנחה המושב אופיר טובול הזכיר שחלק מהותי מהמסורתיות הוא היותה לא מתבדלת ומגזרית, ושאל האם מי שאינם מזרחים יכולים להיות שותפים מלאים לתופעת המסורתיות, או שהם רק יוזמנו אליה כאורחים.

"בעבר, רבים מאלו שהגדירו את עצמם כמסורתיים היו דווקא יהודים יוצאי מזרח אירופה", ציין טובול. "מצד שני אולי יש עניין לשמור את המסורתיות כספרדית, ולהתנגד להתרת הקשר ההדוק ביניהם. אולי המזרחים שעד לפני רגע המסורתיות שלהם הייתה ללעג, צריכים להתנגד לניסיון להתיר את הקשר בינם לבין המסורתיות. כשאבי שלח אותי לישיבת בני עקיבא, וספרדים אחרים נשלחו לישיבות ליטאיות או לישיבות ברסלב, היינו מודעים לכך שאלו תנועות שמוצאן באירופה. אז למה שלצד התנועות הללו לא תהיה גם תנועה ספרדית? מהרב יהודה ליאון אשכנזי, 'מניטו', למדנו שהמסורתיות שייכת לכלל ישראל, אבל בפועל התהוות המסורתיות היא תוצאה של החשיבה הספרדית, והמסורתיות גובתה על ידי ההנהגה הרבנית בצפון אפריקה ולא באירופה. אולי במבט לעתיד", תהה טובול, "פריחת המסורתיות והאפשרות להגדיר את עצמך כמסורתי שמחזיק בזהות עם הון תרבותי גבוה, יובילו עוד ועוד אנשים לאמץ את המסורתיות".

בהמשך דבריו הציע טובול להבחין בין מסורתיות צרה לרחבה. "במובן הצר אנחנו מדברים על תופעה שהיא בעיקרה ספרדית. כמחצית מהספרדים בישראל מגדירים את עצמם כמסורתיים. מדובר בציבור שחי בין הפריפריה למרכז ובעיירות הפיתוח, מצביעי מרכז וימין. ציבור משפחתי מאוד שעושה קידוש בשבת, וכשהוא נוסע זה בעיקר לפגוש את המשפחה. במובן הרחב, לא מעט מאלו שמגדירים את עצמם כחילונים הם בפועל מסורתיים, שמיישמים את מה שהרב משאש כינה 'המנה העיקרית של היהדות' – ברית מילה, ליל הסדר, חגים, שבת, וניהול שיג ושיח עם זהותם היהודית כחלק מהישראליות שלהם".

ד"ר חנה פנחסי, מנהלת בית הספר להוראת תרבות ישראל של תכנית בארי במכון הרטמן, הגדירה עצמה כמסורתית. "אני מסורתית במובן הזה שאני חיה עם בן זוג חילוני מעל 30 שנה, בהכלה שמאפיינת את המסורתיות. אני מסורתית גם במובן הזה שיש לי ארבעה ילדים שלמדו בחינוך הדתי־לאומי וכולם 'על הרצף'. שאלת המסורתיות נמצאת לפתחם. הם בתחילת החיים, ואני מרגישה שאני צריכה לשאול את השאלות עבורם… מצד אחד אני מרגישה לגמרי את הצרימה של הנוכחות שלי בכנס הזה. אני מרגישה שאני צריכה לעצום את העיניים הכחולות שלי. אני האשכנזייה הפריווילגית. אני מרגישה את תיקון העוולות שהכנס מציע לחברה הישראלית, ומהבחינה הזאת השאלה מה המקום שלי מאוד חשובה. מצד שני, כדי לתקן צריכים יושר אינטלקטואלי ושיחה פתוחה וכנה על מהי מסורתיות. אני שואלת את עצמי מה מפריד ביני לבין יהודה מימרן, אלי ברקת, ומאיר בוזגלו. מה ההבדלים בינינו? כולנו שומרי מצוות שמתלבטים מול שאלות ליברליות ומול הדמוקרטיה של המדינה".

טובול הקשה על פנחסי. "רק לאחרונה זכינו בהון תרבותי על המסורתיות הזאת, בזכות תנועת 'תיקון' ושאר התנועות. אז ברגע הזה לבוא ולהגיד מה איתנו האשכנזים?", פנחסי הגיבה: "אני רוצה לכפור בכך שיש פער בין ליברליות למסורתיות. כולנו מתלבטים בשאלות ליברליות. אני פמיניסטית, והשאלה היא האם תנועת 'תיקון' תצא נגד כנס הסליחות בבריכת הסולטן שבו לא שרו זמרות. אני מצפה שמישהו ירים קול למה זמרות לא מופיעות שם, כי רוב האוכלוסייה שם מזרחית מסורתית ומגיע לה לשמוע את הנשים שלה. השאלה החשובה היא מה כלל הישראליות צריכה, ואני שואלת איפה התנועה המסורתית בשאלה הזאת ועד כמה השאלות שלה לא נשארות באוהל המזרחי אלא הולכות הלאה. אני רואה באנשי הכנס שותפים לשאלות החדשות שיש לי על מסורתיות במשפחה שלי. אני לא רוצה להרגיש פיל בחנות חרסינה שגוזלת את כבשת הרש, אלא ליצור מקום של שותפות לשיחה עבור כלל החברה הישראלית".

מתיוג שלילי להון תרבותי

גם ד"ר רות קלדרון, מייסדת מכללת עלמא לתרבות עברית, הגדירה עצמה כמסורתית. "אני מסורתית כי מסורת זה לקבל מההורים, לראות מה קיבלת, לקבל על זה החלטות, ולנסות לתת לילדים. חלק גדול מהחיים שלי הוא שיח עם ההורים שלי זיכרונם לברכה. הם נוכחים בחיי, ובמובן הזה אני מסורתית. אני המשך של אבא מיהדות בלקן שדיבר לדינו, ושל אימא שבאה ממשפחה גליציאנית חסידית. תמיד ידענו שאנחנו יהודים, וכשפגשתי דתיים הסתבר לי שאני חילונית. מצד אחד היהדות הבולגרית היא מאוד שלי, אבל אני לא דומה לאבא שלי כי אני מהפכנית. אני פמיניסטית, ובשונה מאימא שלי רציתי ללמוד באוניברסיטה, רציתי להקים מקום כמו עלמא ולהיות חברת כנסת. אישה ספרדייה מסורתית לא יכלה לעשות זאת, ולכן השאלה היא אם הנשים והבנות שלכן יכולות לעשות את זה. אני הומניסטית ודמוקרטית, אוהבת את אבא שלי ומחויבת לדרך שלו, אבל מסורתי זה גם להשתנות. אני רוצה שנשמור על העדינות ושלא נהיה מפא"יניקים שלא נותנים פנקס אדום למישהו. אני רוצה להיות איפה שאנשים נמצאים. לא להגיד לאנשים מה הם, אלא לבוא להיות לידם, להביא את מה שקיבלתי ולהציע להם את זה".

 

קלדרון סיפרה שבנה מניח תפילין ומתפלל, ושבתה, שנישאה לאחרונה, התעקשה שתחת החופה ייאמרו המילים "כדת משה וישראל", אף שהחופה לא התנהלה על פי כללי הרבנות. "הילדים שלי לקחו את היהדות שלי עוד מקום קדימה. קורה משהו מעניין במסורתיות. אומרים לנו שהילדים שלנו לא ישמרו על כלום, וזה לא נכון". במישור הפוליטי הגדירה קלדרון את המסורתיות כיהדות של מרכז, בדומה לזה שמצאה לדבריה במפלגת יש עתיד וגם בממשלה הנוכחית. "מרכז היא דרך האמצע של הרמב"ם, שאפשר ללכת בה למקומות טובים. המסורתיות לימדה אותי ללכת במרכז, ובממשלה הזאת יש ניסיון אמיץ של אנשים שונים לנהל מחלוקת בדרך אחרת. למדתי את הדרך הזאת גם בבית, בין אימא לאבא, וגם בתלמוד".

פרופ' חזקי שוהם מאוניברסיטת בר־אילן אמר שלמרות הכיפה הסרוגה שלראשו, כבר הרבה שנים הוא רואה עצמו כמסורתי. "שאלתי את עצמי למה לא יצאתי בשאלה, והבנתי שנוח לי לחיות במסגרת הדתית. נוח לי לשמור שבת, אני קצת שמרן ונוח לי מאוד לשלוח את הילדים למסגרות החינוך הדתיות ולתת להם נוגדנים נגד השוביניזם והגזענות שיש בהן. הם לא נפגעים מזה בצורה רצינית". באשר לשיוך המסורתיות למזרחיות טען שוהם שהזיקה הזו אמורה להתעמעם בדור השני והשלישי לעליות. "השאלה לא צריכה להיות מאיזו ארץ הסבים והסבתות שלי הגיעו. לקחנו את המושגים של דת וחילוניות מהעולם הנוצרי, והתרגום שלהם לעולם היהודי מאוד בעייתי. צריכים לשאול האם בכלל להעמיד את המסורתיות על הציר של דת וחילון. אפשר להיות דתי מסורתי וחילוני מסורתי".

בהמשך דיבר שוהם על הציונות כתנועה מסורתית. "הציונות לא הייתה חילונית. המילה הזאת לא הייתה קיימת כשהציונות נולדה. קראו לזה חופשיים, והייתה לזה משמעות אחרת. את המושג 'חברה מסורתית' יצרו אקדמאים בסוף המאה ה־19 כמושג פרוגרסיבי. בשיח האקדמי של שנות החמישים ניסו להסביר את קשיי הקליטה של המהגרים, בעיקר המזרחים, בכך שהם חברה מסורתית שמתקשים לשנות את ההרגלים שלהם ולאמץ ערכים דמוקרטיים. זה קרה בכל העולם, אבל מה שהיה ייחודי לישראל הוא שהמהגרים בדור השני והשלישי של המהגרים אימצו את הסטריאוטיפים השליליים ואמרו כן, אנחנו מסורתיים. המושג חברה מסורתית, שהתחיל כמשהו שלילי באקדמיה, הפך אצלם לתיוג חיובי ולהון תרבותי. התנועות המזרחיות אומרות היום 'יש לנו הון סמלי תרבותי, יוקרה ותחושה של ערך עצמי שאנחנו יכולים לקחת ולהפעיל מול מנגנונים של הדרה וסגרגציה".

הרב ד"ר שרון שלום דיבר על המסורת האתיופית בתוך המסורתיות הישראלית, ויצא נגד השימוש במושג מסורתי כמגדיר דתי. "ההנחה שאפשר להגדיר אדם היא דבר לא מוסרי כי אתה הופך אותו לאובייקט. רק כשהגעתי לישראל הבנתי שאני אתיופי, כי כולם פה צריכים להכניס אנשים לקטגוריות. פרופ' אבי שגיא אמר לי 'אתה לא מסורתי אלא איש של מסורת'. ובאמת, אנחנו יהודי אתיופיה אנשי מסורת ולא מסורתיים, כי מסורתי זה מושג סוציולוגי. באתיופיה היה חג בראש חודש, ואני בכל ראש חודש מניח תפילין בצבע לבן כמו שסבא שלי הניח באתיופיה. כשעשיתי זאת, אמרו לי שאני אפיקורס. כשאני שומר את המסורת שלי, אני אפיקורס?"

הרב שלום, שמכהן כרב של קהילה אשכנזית בקריית־גת, סיפר על רב מרוקאי המזוהה עם ש"ס שלימד את הנשים המרוקאיות בקריית גת שבהדלקת הנרות בכניסת שבת עליהן להקדים את הברכה להדלקה. כשאחת הנשים סיפרה שאימה שעלתה ממרוקו נהגה הפוך, הוא כינה זאת 'מנהג שטות'. "כשאמרתי לו שהוא לא יכול להגיד שזה מנהג שטות, הוא אמר לי תשתוק, הרב עובדיה לא פוסק כך. אמרתי לו שהרב משאש חולק על הרב עובדיה. אבל מעבר לכך, אם הרב פיינשטיין החזיק במנהג של סבתא שלו בהכנת סלט ביצים, אז למה המנהג של סבתא עזיזה ממרוקו או של סבתא מאתיופיה הוא מנהג שטות?"

התמזרחות של דוברי רוסית

ד"ר אנה פרשיצקי מהמכללה האקדמית גליל מערבי, עלתה לפני שלושים שנה מבריה"מ והתחנכה במוסדות דתיים־לאומיים. בן זוגה, שעלה אף הוא מבריה"מ, למד בישיבת חברון, ואת המשפחה שהקימו היא מגדירה כמשפחה מסורתית שומרת שבת. פרשיצקי דיברה על היחס המורכב של דוברי הרוסית למסורת. "בגלל סוגיית בירור היהדות ופסולי החיתון, נוצרו יחסים של עוינות ואיבה בין יהודי ברה"מ לשעבר ליהדות ולדת, וזה חבל וכואב. זה לא אמור להיות כך. התורה שלנו דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ואולי המסורתיות כתפיסה מכילה היא הפתרון. רק מיעוט קטן מדוברי הרוסית יגדירו את עצמם כמסורתיים, אבל בפועל המציאות היא שונה".

פרשיצקי סיפרה על מחקר שערכה ובו גילתה התקרבות בין יוצאי בריה"מ ליהדות, וטענה שרבים מהם יכולים להיכלל בהגדרה מסורתיים. "יש התמזרחות של דוברי רוסית צעירים שגדלו בעיירות הפיתוח. רבים מהם מאמצים אורח חיים מזרחי מסורתי, בעקבות קשר עם משפחות מסורתיות שפגשו. הישראלים המזרחים בפריפריה מהווים גשר בין העולם הרוסי לעולם היהודי".

ד"ר יואב שורק היה מהבודדים במושב שלא הגדיר עצמו כמסורתי. "מסורתי זו הגדרה סוציולוגית, ואני לגמרי לא שם. בתפיסת עולמי אני דתי, אפילו חזק. אני חי בחברה דתית. יש לי ביקורת על ההתגבשות המסוימת של הדתיות לפורמט מאוד מסוים. כשחזרנו לארץ היינו אמורים ליצור פה יהדות ישראלית, והיא לא נכתבה. אנשים נזרקו לקצוות. יש שנאחזו באורתודוקסיה שנועדה לבלום חילון, יש שהלכו לחילוניות, ויש שאימצו מסורתיות שמתקשה להגדיר את עצמה עם אמת מידה של נורמה מקובלת ושל הלכה שתהפוך אותה ליותר מסוציולוגיה. המסורתיות היא מודל מצוין, אבל היא לא הפתרון לכך שאין יהדות ישראלית. היא אכן קטגוריה מזרחית ספרדית באופייה, והיא קשורה לכך שהחברה היהודית בצפון אפריקה ובמזרח לא הספיקה להתמודד עם האתגרים הגדולים של המודרנה שהתמודדו איתם באירופה. בצפון אפריקה פחות התמודדו עם האתגרים, ולכן הם יכולים להתרפק על סבא וסבתא".

 

שורק דיבר גם על הקשר בין שמרנות למסורתיות. "חלק מהסט של השמרנות הוא יחס חיובי למסורת. המסורתיות כמו שמדברים עליה פה בכנס צריכה להיות אחת הזהויות שטוב לטפח, וחשוב שיהיו דומות לה גם אם במנגינה אחרת. אחד הדברים שהמסורתיות מתאפיינת בהם הוא עמימות וריכוך, אבל זה לא מתאים לכולם. יהודים רוצים להתווכח ולאחוז גם בעמדות מובחנות ולא לכולם נוח שכולם נפגשים בסוף סביב שולחן השבת. המשפחתיות חשובה, אבל היא למשל לא מוחקת משמעויות אחרות של השבת. חסרה לנו בנייה מחדש של יהדות עם מחויבות הלכתית ברורה שמתאימה למקום שלנו היום. זו תהיה יהדות שמחייה את התורה שבעל פה כמגיבה למציאות, והיא בהכרח תהיה דומה למסורתיות כי היא תהיה יותר מכילה ומגוונת, בשונה ממה שקרה ליהדות ההלכתית בדורות האחרונים".