בשביל תמיר חן, זו הייתה פסגת חלומותיו: הרב גדי, האדם הנערץ עליו יותר מכול, בחר בו להיות יד ימינו. בעמל רב פילס תמיר את הדרך למעמד הזה, כשהוא מותיר מאחוריו חברים אחרים בקהילה שנלחמו על הזכות להיות קרובים לרבם. אבל דווקא מנקודת המבט שסיפק לו תפקידו החדש, הוא התחיל להבחין בפגמים, בעיוותים ובשיגיונות של האדם שבקסמו נשבה.
"אתה צריך להיות צמוד אליו, אין לך יום ואין לילה", מספר תמיר (השמות כולם בדויים; השמות האמיתיים שמורים במערכת מטעמים של הגנה על בני הזוג). "אתה לא מחליט מתי לאכול, מתי לישון ומתי לצאת לחופש. הייתי מסיע אותו לכל מיני מקומות, ואם הוא אומר לי 'חכה בעשר בבוקר ליד הכניסה' – יכול להיות שאגיע בעשר, ורק בשש בערב הוא יצא. בכל הזמן הזה, אסור לי לצלצל בדלת יותר מפעם אחת. יורד גשם, ברד, שלג – לא מעניין אותו, לי אסור לזוז משם. הוא גם אף פעם לא אמר תודה, כדי שלא אחוש גאווה. התייחס לשירות הזה כזכות שניתנת לי".
במקביל החל הרב להטיף לתמיר ולרעייתו שחר לנתק כל קשר עם משפחותיהם וחבריהם מהעבר. "הוא אמר לנו: 'עזבו, פה זה הדבר האמיתי. אין מה ללכת לשמחות של המשפחה'. שבתות אצל ההורים נקראו בפיו 'גלות'. ממילא היה אסור לספר דבר לבני המשפחה, אז גם כשביקרנו אצלם, השיח היה לקוני לגמרי".
"הגענו לנתק מוחלט מהמשפחה ומהחברים", מספרת שחר. "לא היינו בקשר עם אף אחד, חוץ מהאנשים בקהילה. זה היה כל העולם שלנו. נולדו לי שבעה ילדים וההורים שלי לא ראו אותם, אפילו לא ידעו עליהם".
ככל שתמיר שהה באופן אינטנסיבי יותר לצד רבו, כך האמון העיוור שגילה החל להיסדק. "באותו זמן הקהילה נעשתה דיכאונית. לא היה קשר בין האנשים, לא חיים ולא שמחה. הרב הלך ונלחץ, וההתנהלות שלו נעשתה יותר ויותר אגרסיבית. הייתי עד להתבטאויות לא ראויות שלו כלפי אשתו, אבל כל הזמן הרגשתי שאני האשם, ושכנראה לא הבנתי אותו כמו שצריך. הוא המשיך לרדת עליי בלי הפסקה – 'אתה אפס, אתה כלום'. אני נותן לו את הנשמה, והוא מרסק אותי".
בסיפור של בני הזוג חן אין סימנים כחולים, אין חבורות גלויות לעין. ובכל זאת, כשהם יושבים בביתם החדש ומגוללים את שעבר עליהם אפשר להרגיש את פצעי הנפש שטרם הגלידו. האלימות שחוו הייתה נפשית, שבי מאחורי סורגים רוחניים.
כבר למעלה משנתיים אנחנו בקשר, אבל רק עכשיו, שמונה שנים אחרי שהצליחו להתרחק מהרב שנטל לידיו את השליטה על חייהם, השניים מרגישים שהם בשלים לספר כיצד נגררו לחסידות הסגורה והמסתורית הפועלת באחת משכונות ירושלים. "רק אחרי שיצאנו משם הבנתי שהיינו בכת", מודה תמיר. "ביקשתי משחר שתצלם בעבודה חומרים על התופעה ותביא לי הביתה לקרוא. אני זוכר אותנו יושבים בגינה ועוברים על רשימת האפיונים של כתות. היו שם 19; על כולם סימנו וי. רק אז נפל לנו האסימון".
תמיר: "באותו זמן הקהילה נעשתה דיכאונית. לא היה קשר בין האנשים, לא חיים ולא שמחה. הרב הלך ונלחץ, וההתנהלות שלו נעשתה יותר ויותר אגרסיבית. הייתי עד להתבטאויות לא ראויות שלו כלפי אשתו, אבל כל הזמן הרגשתי שאני האשם, ושכנראה לא הבנתי אותו כמו שצריך. הוא המשיך לרדת עליי בלי הפסקה – 'אתה אפס, אתה כלום'. אני נותן לו את הנשמה, והוא מרסק אותי"
כשהאהבה הופכת לקרירות
אחד הדימויים הנפוצים לגבי המצטרפים לכתות גורס שמדובר באנשים בעלי אישיות חלשה, כאלה שמראש לא השתלבו היטב בחברה ה"נורמלית", ולכן לגורו קל לעצב אותם מחדש בהתאם לרצונותיו. אבל תמיר ושחר ממש לא היו כאלה. היא עבדה כאחות, הוא היה סופר סת"ם שנהנה מקהל לקוחות רחב. "בקהילה היו גם אנשי הייטק, עובדי שב"כ, אמנים ומוזיקאים. חלקם הגדול היו משכילים מאוד", הוא מספר.
לרב גדי הוא התוודע לראשונה באמצע שנות התשעים. "בישיבת ההסדר שלמדתי בה היה נהוג להפגיש את התלמידים עם הרבה רבנים 'מבחוץ', כדי שניחשף להשקפות שונות. הרב גדי היה אחד מהם. פגשתי אותו כשהייתי תלמיד בשיעור א', ונשביתי בקסם שלו".
"יש לו כריזמה", משלימה שחר. "הוא אדם עם הדרת פנים, ועיניים כחולות וחודרות".
"היינו כמה חבר'ה מהישיבה שהתחברו אליו", ממשיך תמיר. "התחילה רכבת של בחורים שנסעו להתייעץ איתו. אחרי הצבא הכרתי את שחר, התחתנו, וכעבור ארבע שנים החלטנו שאנחנו רוצים לעבור לקהילה של הרב גדי. אז הוא עוד היה מזוהה עם זרם של בעלי תשובה מגוונים, אבל בהמשך הקהילה שלו התייצבה על חזות חרדית".
מה גרם לכם לעבור לגור יחד איתם, ולא להסתפק בקשר מרוחק יותר?
שחר: "בדיעבד אני יודעת לומר שההחלטה הזו הייתה חלק מתהליך ההיקשרות – מנגנון מוכר בכתות. זה מה שגרם לנו לפסול כל אופציה אחרת. התחושה הייתה שכאנשים בעלי עומק ורוחניות, לא יכולים להיות לנו חיים טובים בשום מקום אחר".
אנשים שנפגשו עם הרב גדי לאורך השנים, מספרים על אדם בעל יכולות כמעט מיסטיות, שבמבט אחד פענח אותם וגילה את צפונותיהם. גם תמיר חווה את היכולות האלה של רבו: "כשהגעתי אליו בפעם הראשונה לייעוץ, הוא עצם את העיניים, נשם עמוקות, התחיל לזמזם, ואז דיבר בשטף במשך כמה דקות. הוא אמר עליי דברים שלא הייתה לו דרך לדעת. באותו רגע אתה מרגיש שאתה עומד מול סוג של מתקשר. מישהו בעל יכולת רוחנית ממש גבוהה, שגורמת גם לך להתחדד".
שחר: "הוא לא איש ספר במובן הרגיל, אלא יותר אדם של חוכמת ההמון. יש לו יכולת לדעת מה יתפוס אותך, מה אתה רוצה לשמוע. כשהגענו אליו כזוג בתקופת הדייטים, כבר ידעתי שמבחינתי תמיר הוא האחד אבל עוד לא אמרתי לו. ישבנו אצל הרב גדי בחדר, לא הספקנו להגיד מילה, והוא הסתכל עליי ואמר: 'אני רואה שהתלהבת, אני רואה שכבר החלטת'. הרגשתי שהוא ממש קורא את האנרגיה שלי".
אחת מאחיותיו של תמיר הצטרפה לחסידות עוד לפניו, אחות אחרת הגיעה בהמשך. תקופת ההשתלבות של בני הזוג חן בקהילה הירושלמית, שמנתה אז כשלושים משפחות, לא בישרה את העתיד לבוא. "בהתחלה הכול היה סבבה", אומרת שחר. "אף אחד לא נכנס לך לחיים, את אוכלת איפה שאת רוצה, עושה מה שאת רוצה. יש קוד לבוש, אבל הוא לא מחייב יותר מדי".
"זו הייתה האידיאולוגיה שלו בהתחלה – שהוא מקבל את כל הזרמים ולא מכריח אף אחד. ככה הוא משך אותנו פנימה", אומר תמיר.
כששהשניים נשאבו לתוך הקהילה, היחס כלפיהם השתנה לפתע. תמיר: "אחרי שלב הקליטה הראשון, חטפנו ברקס. בשפה המקצועית קוראים לזה 'לאב בומבינג'. כשאתה בחוץ, הגורו מרעיף עליך אהבה; ברגע שאתה נכנס פנימה, הוא מתחיל להתנכר אליך כדי שתרצה לזכות באמונו. פתאום אני מרגיש קרירות מצידו. עקיצות, משפטים כמו 'מה אתה עושה פה?', 'טעות בכתובת'. מי שיודע לתפוס את עצמו בשלב הזה, אולי יצליח לצאת מהלופ. זו למעשה נקודת האל־חזור בכתות. אבל אנחנו לא יצאנו. במקום זה הלכתי לרב גדי ואמרתי לו שאני לא מבין מה קורה. הוא ענה: 'כל הפוסל, במומו פוסל. כל מה שאתה רואה ברב, אלה בעיות שלך. באת לחפש תיקון? תתחיל לעבוד על עצמך'. אז שחר ואני החלטנו שנבלע את הגאווה ונתחיל בתיקון.
"צריך להבין שביהדות, הקונסטרוקציה כבר מוכנה בשביל הגורו: הוא משתמש בהלכה ובתורה כדי לייצר בך אשמה עצמית. הסיינטולוגיה הייתה צריכה להמציא סיפור על חייזרים שתקפו את העולם והשאירו לכלוכים נפשיים, אבל בכת שמשתייכת ליהדות לא צריך להמציא. הכול כבר קיים. במקרה שלנו, הרב גדי יצק את העיוות שלו לתוך תכנים של הדת".
קורבן תמיד מחוץ לדלת
מאפיין אחר של כתות, אומר תמיר, הוא מבנה חברתי המבוסס על מעגלים פנימיים וחיצוניים. "הגורו בוחן את מי אפשר למשוך פנימה, ואת מי עדיף להשאיר מרוחק יותר. יש מידור – אף מעגל לא יודע מה קורה במעגל שפנימי ממנו. הפרד ומשול. בשלב הראשון היינו במעגל החיצוני – הולכים פה לשיעור, שם לטיש, אבל לא מקורבים לרב. פשוט חיים את החיים".
באותה תקופה החלה הקהילה לשנות את אופייה, בהוראת הרב כמובן. "בהתחלה החבר'ה היו יוצאים יום־יום להפיץ את התורה שלו. היו מחלקים בתיבות הדואר פליירים, קלטות, חוברות. אבל מתישהו הרב גדי החליט לעצור את ההפצה. הוא ממש הורה לאסוף את כל הקלטות אליו, וכל האנרגיות שיצאו החוצה נעלמו. התחיל תהליך של התכנסות".
שחר: "הונחתו עלינו כל מיני 'הנהגות' מוזרות ומעיקות. בהתחלה בתחום המזון: פתאום הוא אוסר לאכול כשרויות מסוימות. כשרות של הרבנות כמובן לא באה בחשבון, אבל גם לא את זה ולא את ההוא. והכול מלווה בהנחיות שלא מופיעות בהלכה, למשל 'הרב החליט לזרוק את כל כלי הזכוכית'. אנשים נכנסו לסרטים, השליכו את כל הכלים שהיו להם במטבח, החליפו תנורים וטוסטרים, דברים שכל אדם דתי יודע שאפשר להכשיר לבד. היו כמה סבבים כאלה, ובכל פעם עלינו רמה בכשרות. ככה זרקנו את כל הכלים של החתונה. אחרי כמה חודשים הוא חלם איזה חלום, ושוב הורה לזרוק הכול. אמרתי לתמיר שאני לא קונה יותר כלים. נשארנו עם קצת סירים וחיינו על חד־פעמי".
לא חסרו גם החמרות בתחום הצניעות. "הוא רצה שהגברים לא ייפגשו בשום מצב עם נשים מהקהילה", נזכרת שחר. "ההנחיות שלו קבעו שבבוקר רק האבות מביאים את הילדים לגנים, ובצהריים רק האמהות מחזירות. באיסוף מבתי הספר הגברים נסעו מכביש אחד והנשים הגיעו מהצד האחר. בסופרמרקט היו שעות לגברים ולנשים. וכל פעם מגיע מסרון על החמרה חדשה. אם רצית לקנות מטרנה ונפלת על השעות של הגברים, היית צריכה ללכת לסופר מרוחק שבו זו השעה של הנשים".
"זה הלך והחריף, עד שהגיע לרמה שאסור לחסיד להיכנס לבית של חבר אם אשתו של החבר נמצאת שם גם היא", מספר תמיר. "אנשים היו מעבירים זה לזה חפצים דרך המעלית. אם גבר היה רואה ברחוב אישה מהקהילה, הוא היה צריך לעבור למדרכה השנייה. היה מקרה של אישה שראתה חסיד בשדרה של החמוצים בסופר, והוא לא זז. העיפו אותו מהחסידות".
אז לא היה שום הווי חברתי?
"זוגות לא אכלו יחד בשבתות. הייתה תחושה קשה מאוד של בדידות, כל אחד לעצמו. הרב גם קבע שאסור לספר זה לזה דברים אישיים, ותירץ זאת בחשש מלשון הרע. בפועל זו הייתה הדרך שלו לוודא שהכול יתנקז אליו, ושהחסידים לא ידברו עליו".
בקהילה היו כאמור חברים בעלי מקצועות מכובדים, אבל הרב גדי, מספרים בני הזוג, רצה לשמור אותם קטנים. "הוא תמיד הדגיש שהטופ של החסידות הוא לעזוב את העבודה ולעסוק באיסוף צדקה. 'צדוּקֶה', כך הוא קרא לזה", מספר תמיר. "הכול היה עטוף באידיאולוגיה יפה של עבודה על מידת הגאווה. המעגל של הקנאים עסק בעיקר בקבצנות, וגם אני כל הזמן פזלתי לשם. עשיתי כמה סיבובי צדקה כאלה".
"התביישתי מאוד", מתוודה שחר. "אמרתי לתמיר, מה אם אחת המורות של הילדים תפתח לך את הדלת? היה לי קשה להכיל את הרעיון של בקשת צדקה כשיש לך מקצוע. אני עצמי המשכתי לעבוד כל השנים כאחות, והרב גם נעזר בי לשירותו. לקחתי לו בדיקות מהבית ועשיתי לו חיסונים. אבל הוא כן עצר אותי כשרציתי ללמוד".
תמיר: "זה עוד משהו שמאפיין מנהיגי כתות – הם תמיד מעל החוקים. לרב מותר מה שלחסידים אסור, ויש לו הנהגות משלו. חויבנו להשאיר בכל יום מחוץ לדלת את מה שהוא כינה 'קורבן התמיד' – סכום יומי קבוע של כמה שקלים, שנאסף כמס לטובת הקהילה".
למרות ההנהגות המחמירות שהלכו וסגרו על החסידים, את הילדים המליץ הרב לשלוח דווקא ל"זרם ממלכתי־דתי הכי מינימלי", כהגדרתו של תמיר, ואחר כך לתיכונים של אורט. "הרעיון היה שלא יתפסו אידיאולוגיות אחרות".
שחר: "תחשבי מה עובר על ילדים במקום כזה. כל הנראות שלהם יוצאת דופן. לבנים יש פאות ארוכות, הבנות לובשות גרביונים ובגדים סגורים לגמרי. בכל מסיבה אנחנו מביאים אוכל משלנו, כי אי אפשר לסמוך על הכשרות שם. אם המורה למוזיקה שרה, מכסים אוזניים. אין קשרים חברתיים, ואין הזדהות של הילד עם המערכת".
כשתמיר הצליח להיכנס למעגלים פנימיים יותר ויותר, ולהפוך לעוזר הצמוד של הרב גדי, חיי היומיום שלו הוכפפו לחלוטין לדרישותיו של מנהיג הקהילה. במקביל, ההנחיות לכלל החסידים הפכו קיצוניות יותר ויותר. "התנהל אצלנו סבב של צומות. בכל פעם מישהו היה צם ל'שמירה על עם ישראל', ונאסר עליו לאכול לפני שחסיד אחר יתחיל לצום במקומו. לפעמים חסיד היה נשאר לצום יום וחצי עד שמישהו החליף אותו.
"הייתה דרישה להתנתק מהמשפחה המורחבת, אבל היה אפשר לראות שאם המשפחה הייתה במעמד חברתי־כלכלי נמוך, הרב היה מכיל אותה יותר. משפחות חזקות, כמו ההורים של שחר, הוא דאג לנתק, כדי שלא תהיה להן השפעה. אצלי במשפחה, אמא שלי נהגה לבוא אליו בעצמה לייעוץ. היא כבר נפטרה, ואבא שלי לא נתפס בעיניו כאיום. שתי אחיות שלי ממילא היו בכת, אז הוא אפשר לנו להישאר בקשר".
מישהו מאזין לך
לאורך כל השיחה מדגישים בני הזוג שהציות של החסידים לא הושג באמצעים אלימים כלשהם, אלא דרך מניפולציות רוחניות. "זו אלימות נפשית", מסבירה שחר, "אבל מעבר לכך – אנחנו יודעים על זוגות שחיו על הקצה בגלל הסביבה הזו, והדבר בא לידי ביטוי באלימות בתוך המשפחה. היו כאלה שהתפתחו אצלם בעיות קשות בזוגיות, ולא פעם קרה שהרב המליץ להתגרש. ככה הוא עשה גם כשנתן ייעוץ מחוץ לקהילה".
תמיר: "בתוך החסידות הוא הרשה לעצמו אפילו יותר. לא הייתה לו בעיה להפריד בני זוג בגלל בעיות של שלום בית, ואז 'לעשות הצרחה' – לקחת עוד זוג שהוא הפריד, ולהורות לכל גבר להתחתן עם האישה האחרת. הם היו כמו צעצועים שלו. היו בקהילה כמה וכמה זוגות כאלו, והיו אנשים שהתגרשו אפילו שלוש פעמים לפי הוראתו".
טענות דומות על התנהלותו של הרב גדי עלו בשנים האחרונות בשו"תים אינטרנטיים. רב בכיר בציונות הדתית ששוחחנו עמו סיפר שפגש כמה מהזוגות שהתגרשו לפי הוראת מנהיג הכת. "אני יודע לפחות על שני זוגות נשואים וזוג אחד מאורס שהוא הפריד", אישר באוזנינו.
תמיר מספר שהבחין שהרב גדי מתחיל לפתח התנהגות פרנואידית. "הוא היה בטוח שעוקבים אחריו, שמצותתים לו. בשבתות, כשהיינו יוצאים מ'טיש' אצלו בשלוש בלילה, אנשים היו אומרים: 'חייכו למצלמה'. בשלב מסוים הוא התחיל לחשוד שבתוך הקהילה עצמה יש שתולים, ואנשים התחילו 'לסמן' מי שתול ומי לא. חיינו בתוך ספר של חסמב"ה.
"מכיוון שהרגשתי אבוד כל כך, התחלתי לשתף את שחר בסיפורים שנחשפתי אליהם. זו הייתה הפרה של איסור, כי לדבר על הרב זו פגיעה בקודש הקודשים. היינו עושים את זה בלי שהילדים ישמעו. יוצאים לסיבוב בשכונה כדי שאוכל לפרוק בפניה את מה שאני מרגיש".
ואז הגיע אירוע ששבר את תמיר לחלוטין. "היה איזה סיפור עם בתו של הרב עצמו, שהתחתנה עם בחור מחוץ לקהילה. זה גרם לו להיכנס למתח גדול מאוד. ערב אחד הוא לקח אותי לסיבוב ואמר לי להוציא את הסוללה של הטלפון, שלא יאזינו. ואז הוא סיפר שהוא שומע קולות משמיים על כך שאסור לו להיות בחתונה. הבנתי שהוא מתחיל לאבד את זה.
"פעם אחרת, באמצע טיש, הוא פתאום החוויר ועלה לחדר שלו. עליתי לשם וראיתי אותו נתון בהתקף, כל הגוף שלו רעד. הוא אמר לי: 'אני לא יודע מה לעשות, הקולות אומרים לי שאסור ללכת לחתונה'. איכשהו הצלחתי להרגיע אותו, אבל בשלב הזה הבנתי שנתתי את כל החיים שלי לאדם שסובל מהפרעה נפשית. אני מחובר אליו כולי, אבל הוא כמו משאית שנוסעת 300 קמ"ש בלי ברקסים".
תמיר עצמו שקע לתוך דכדוך ולא הצליח לקום מהמיטה. שחר מספרת שבשלב הזה הבינה שאין ברירה אלא לעזוב את הקהילה, "אבל מצד שני, לאן נלך? אנחנו עם שבעה ילדים. מה אם המשפחה שלנו לא תקבל אותנו? אין לנו אף אחד בחוץ".
לבסוף החליטו לנסוע אל חבר שלא שמע מהם חמש שנים. "הוא היה האדם הכי קרוב שיכולנו לפנות אליו", מספר תמיר. "נסענו אליו לשבת. ביום שישי הרב לא הפסיק להתקשר אלינו, אבל לא ענינו לטלפון ואמרנו גם לילדים שלא יענו. בערב יצאתי לסיבוב עם החבר והוא שאל אותי כמה שאלות. דרכו הצלחתי להבין מה בעצם עברתי. תוך כדי שאנחנו משוחחים, אני מוציא את המשפט: 'הבנאדם הזה הרס לי את החיים'.
"במוצ"ש התקשרנו לשתי האחיות שלי והודענו שהחלטנו לעזוב את הקהילה. הן היו בהלם מוחלט. אחר כך שלחנו מסרון עם ההודעה הזו לבן של הרב. אחרי שתי דקות מתקשרת אליי אחת האחיות: 'מה לעשות? הוא זימן אותנו אליו לשיחה דחופה'".
שחר: "עד היום אנחנו לא יודעים מה נאמר בשיחה ההיא, אבל זה היה ערב דרמטי. הוא כינס אצלו את כל חברי הקהילה, והיה שבר גדול. אנשים בכו, לא האמינו שעזבנו. זו הייתה רעידת אדמה מבחינתם".
תמיר: "באמצע הטיש הוא פתאום החוויר ועלה לחדר שלו. עליתי לשם וראיתי אותו רועד כולו. הוא אמר לי ' אני לא יודע מה לעשות, הקולות אומרים לי שאסור לי ללכת לחתונה של הבית שלי'. בשלב הזה הבנתי שנתתי את כל החיים שלי לאדם שסובל מהפרעה נפשית. אני מחובר אליו, והוא כמו משאית שנוסעת 300 קמ"ש בלי ברקסים"
שעות ספורות אחרי ההחלטה הגורלית התקשרה שחר לאחותה, שלא פגשה במשך 14 שנה. "היא התחילה לבכות ואמרה לי: 'רק תבטיחי שאתם חוזרים לתמיד. אם כן, זה יהיה היום המאושר ביותר בחיי'. לא העזתי להתקשר לאמא שלי, אז אחותי התקשרה, וגם אמא נשברה ובכתה".
בני הזוג חן מיהרו להתאחד עם המשפחה שנטשו. "זה היה מדהים", מספרת שחר. "היו חיבוקים, היו דמעות. הם קיבלו שבעה נכדים במכה, והיו צריכים ללמוד את השמות שלהם, להכיר אותם. זה נשמע כמו סרט, והיום אני לא מאמינה שאלו היו החיים שלי. ההורים שלי עשו דבר מדהים כשהחליטו לקבל אותנו ללא תנאים. אמא שלי אמרה בערבית 'אילי פאת מאת' – מה שעבר, מת. לא מסתכלים אחורה, אין שאלות ואין האשמות. היא הבינה שאני נסערת, נתנה לי ללכת לנוח ויצאה לשחק בגינה עם נכדים שהכירה לפני שעה וחצי".
תמיר: "אנשים אמרו להורים של שחר, 'תשאלו מה קרה, תדרשו תשובות'. הם לא הסכימו, והסבירו שהם רק רוצים ליהנות מאיתנו ולא לאבד אותנו שוב. היום חמי הוא החברותא הכי טובה שלי".
על החיבור המחודש עם המשפחה המורחבת של שחר שילמו בני הזוג בנתק מוחלט מאחיותיו של תמיר ובגילויי עוינות מצד סביבת המגורים הקרובה. "לא הצלחנו להשתחרר מהשכירות, ונאלצנו להמשיך לגור בקהילה עד סוף החוזה", מספרת שחר. "ברגע שיצאנו לרחוב, אנשים היו רואים אותנו ובורחים. הילדים שלי חטפו הקנטות בבית הספר, גם מבני הדודים שלהם. בכל יום חיכתה ליד הדלת שקית עם דברים שלנו שהשאלנו בעבר לאחרים. חברי הקהילה גם הוציאו מהמשקופים את כל המזוזות שתמיר כתב להם. היינו מנודים".
ידוע לכם על עוד חסידים שעזבו את הקהילה הזו לאורך השנים?
"היו שיצאו ומאז נעלמו. חלקם התגרשו. אנחנו יודעים על אנשים בתוך הקהילה שעברו משברים נפשיים, והיום הם חיים על תרופות. הרב גדי ידע שהחיים בלתי אפשריים, שאנשים נמצאים בדאון, ולכן דאג שיהיו להם תרופות".
שיר ראשון אחרי 14 שנה
שמונה שנים עברו מאז השבת ההיא שבה החליטו ליטול לידיהם את השליטה בגורלם. לאחר ההיחלצות מקהילתו של הרב גדי קיבלה המשפחה ליווי מ"המרכז הישראלי לנפגעי כתות", ובמהלך תקופת ההסתגלות לחיים בחוץ העלה תמיר על הכתב את זיכרונותיו. כעת הוא עומד להוציא אותם לאור ב"סגור", ספר שלשם הוצאתו הוא מנסה לגייס מימון המונים באמצעות אתר הדסטארט. "המטרה שלי היא שמי שיקרא את 'סגור', או ישמע את ההרצאות שלי, יבין איך הדברים האלו עובדים ויקבל זריקת חיסון. לכן חשוב לי מאוד שהספר הזה יצליח לצאת, ואני זקוק לתמיכה כלכלית מכל מי שמבין את הצורך בחשיפת הנושא.
"יש בארץ עוד קהילות שמבוססות על שעבוד נפשי. אתה מוסר את החיים שלך למישהו אחר שדואג שתהיה בשליטתו המלאה, ומונע ממך גישה לרבנים אחרים ולידע אחר. הוא עסוק בשבירת הזהות הקודמת שלך ומייצר לך אמת אחת ויחידה. הדיכוטומיה של בני אור ובני חושך נפוצה מאוד במקומות כאלה".
תמיר ושחר, שנסחפו אל הכת כזוג צעיר, הם בשנות הארבעים לחייהם, תושבי מישור החוף, וילדיהם נמצאים במסלולים שגרתיים של רכישת השכלה וגיוס לצבא. תמיר סיים בינתיים תואר שני בהצטיינות, וכיום הוא עובד כיועץ חינוכי. שחר, אחות אחראית, והשלימה גם היא תואר שני. עזיבת הכת לא גרמה להם לעזוב את הדת: הוא חובש כיפה סרוגה גדולה, היא בחצאית ארוכה וכיסוי ראש מלא. "אין לנו רב היום, ואנחנו לא מסוגלים שיהיה לנו", אומר תמיר. "פיתחנו חרדה מכל מנהיג רוחני. מדי פעם אנחנו מתייעצים בשאלות הלכתיות 'טכניות', אבל לא נהיה מוכנים לקבל שום מרות של אדם בודד".
מה שעברתם לא גרם לכם רתיעה מהחיים הדתיים?
"לא חזרנו בתשובה דרך הרב גדי. היינו במסלול הדתי לפניו, ולכן היה לנו למה להשוות. יש בקהילה אנשים שחזרו בתשובה דרכו, ואין לי ספק שאם הדמות שלו תישבר מבחינתם, הדת תישבר איתה".
"את יודעת מה זה היה בשבילנו, לקצר פאות אבל להישאר דתיים?", שואלת שחר. "כל שינוי בלבוש היה כרוך בקושי ובחרדה. איפור לא היה לי בכלל. עברו שנים עד שהייתי מסוגלת ללכת לחנות ולקנות תכשיטים, או עד שהבנתי שזה בסדר לראות סרט כדי ליהנות. בכתות אין לך פנאי, אין תחביבים, הכול סביב הגורו. את עסוקה בהישרדות. וגם כשאת יוצאת משם, הכעס העצמי ממשיך ללוות אותך.
"כשיוצאים מזה, חלק גדול מהעבודה הוא לדעת לסלוח לעצמך על מה שגרמת לאחרים כשהיית בכת. התאהבנו מחדש, התחתנו מחדש, נולדנו מחדש בגיל ארבעים. פתאום יש צבעים בעולם, פתאום יש שירים. 14 שנה לא הקשבתי למוזיקה. אני זוכרת את עצמי שומעת את 'תחת שמי ים התיכון' של שלמה ארצי, ודמעות יורדות מהעיניים שלי. החוויות הכי קטנות – לשבת בבית קפה, לקנות בלון לילד, לנסוע לבית מלון ולהסכים שישרתו אותך – פתאום מקבלות משמעות. העולם נצבע מחדש, אחרי שבמשך תקופה ארוכה הוא היה כולו בשחור־לבן".
חשבתם לתבוע פיצויים מהרב?
תמיר: "אין כאן עילת תביעה של שעבוד נפשי. גם אצל גואל רצון זה לא תפס. מכיוון שאנחנו בגירים, זה נחשב שעשינו הכול מרצוננו".
"סיפרו פעם בחדשות על מדרשה עם סממני כת", נזכרת שחר. "על מה תפסו אותם בסוף? על חיבור לא תקין של גז ועל עופות קפואים שפג תוקפם. על זה פירקו את המקום. מה שיש לנו לא מספיק מבחינה חוקית, אלא אם כן יצאו עוד עדויות".
צפית בסדרה "הרמון", ששואבת השראה מהסיפור של גואל רצון?
"לא. חששתי שזה ייקח אותי למקומות לא טובים. אבל קראתי את הספר 'גאולה מרצון' שכתבה יעל פפר, אחת מנשותיו, ומצאתי שם הרבה סממנים דומים למה שחווינו".
תמיר מפרט את רשימת הנורות האדומות שאמורות להתריע על קיומה של כת, ולא סתם קהילה בדלנית: "זה מתחיל ממי שעומד בראש. ברוב המקרים התהליך יושב על הפרעה נפשית שהולכת ומתעצמת ככל שהכוח של הגורו גדל. תמרורי אזהרה נוספים הם העידוד להתנתקות מבני משפחה, חסימת כל מידע שלא קשור לקהילה, אווירה של 'בחוץ מבול ואנחנו תיבת נוח', והטפה לשינוי השם או להוספת שם. קיים גם ממד של אובדן הזמן: מנהיג הכת מנהל את היום שלך. סימנים נוספים: אסור לבקר את המערכת; מבקשים ממך להסתיר ולסלף מידע לגבי מה שקורה בפנים; מערכת של דיווחים והלשנות; ותחושה שכולם מסביב בודקים אותך. ברוב הכתות פועל גם מנגנון של מידור: הכול מנותב אל הגורו, ואסור לדבר עליו עם אחרים".
בני הזוג מותחים ביקורת על היעדר מענה מצד השירותים הפסיכולוגיים לתופעות כאלה. "מעטים אנשי המקצוע שמבינים מה זה להיות בכת", טוען תמיר. "מי ששוחחנו איתם היו שיפוטיים ברובם, ונתנו לנו תחושה שאנחנו הדפוקים. היינו צריכים שיקום אישי, אך הם היו עסוקים בלשאול איך הגענו למצב הזה ואיפה היינו לא בסדר. הסטיגמה שאומרת שמי שנשאב לכת הוא דפוק מלכתחילה פשוט לא נכונה. היה רק פסיכולוג אחד, מישהו שעובד עם המרכז לנפגע כתות, שבאמת הבין אותנו. ישבנו מולו והוא מיד אמר: 'אתם לא צריכים לדבר, אגיד לכם בדיוק מה אתם עוברים'. ואז הוא תיאר לנו את השלבים, אחד לאחד. בפגישה אחת איתו עברנו תהליך שלא חווינו אצל אף מטפל קודם לכן".
ואחרי שהשתקמתם, מה הייתם רוצים שיקרה עם מי שעדיין חברים בכת?
שחר: "קודם כול אנחנו רוצים לעורר את המשפחות של אנשים שנגררו לכתות. שלא ישפטו, שישאירו את הדלת פתוחה. אנחנו יודעים על אנשים שיוצאים מהכת ובסוף חוזרים אליה, כי אין תמיכה משפחתית ואין מסגרת כלכלית. אני לא יודעת איך אנחנו שרדנו עם שבעה ילדים. במשך כל השנה הראשונה היינו פותחים את העיניים בבוקר ושואלים את עצמנו איך נתחיל את היום. פשוט גררנו את עצמנו מהמיטה. לולא המשפחה התומכת, לא היינו מצליחים לעשות את התהליך הזה".
תמיר: "את שואלת אותי מה אני רוצה לעשות? לא להילחם איתם ראש בראש, אבל כן לתת משמעות ל־14 השנים שהייתי שם. שהן לא יהיו לשווא. אם אני אצליח, דרך הספר והסיפור שלי, לחסוך מאדם אחד את מה שאנחנו עברנו – זה שווה לי את הכול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
