"אני אוהב את ישראל בכל ליבי", אומר האינטלקטואל והסופר היהודי־צרפתי המוביל ברנאר־אנרי לוי בשיחת זום מארצות הברית. אפשר ככל הנראה לספור על כף יד אחת את האינטלקטואלים המערביים ידועי השם שמשייכים את עצמם לשמאל הליברלי אך מצהירים בפתיחות בהירה ונרגשת כזו על עמדותיהם הציוניות. ודאי בשנה וחצי שחלפו מאז טבח חמאס. אנשי רוח שלא רק חושבים טובות על ישראל, אלא גם מתייצבים שוב ושוב בזירות תקשורת ואקדמיה עוינות כדי להגן על זכותה להגן על עצמה. כאלו שנושאים על נס את אהבתם ואת תחושת החיבור שלהם למדינה הזו.
אני בגיל של ישראל. גדלתי עם ישראל, אני מזדקן עם ישראל. אז בשבילי זה משבר ייחודי. ודרוש הרבה אומץ כדי לפתור אותו. ועם זאת, ולא רק משום שאני אופטימיסט אלא כי אני מאמין באמת, כי אני מאמין בציונות – אני חושב שישראל תנצח. ישראל היא שתגבור. למרות כל העננים שמתקדרים מעל ראשה, היא תנצח ותמשיך לשגשג"
וכמו כל אוהבי ישראל, גם הוא מודאג. בחודש הבא צפוי לוי להגיע לפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, לשיח על ספרו "ישראל לבדה" שיצא לאור בשנה שעברה, המתמקד בבידוד ההולך ומעמיק של היהודים ומדינת היהודים. בספר הוא כועס על הנטישה הבינלאומית של היהודים, ומוקיע את מי שמכחישים או מקטינים את הזוועות שחוללו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר. הוא אף מתאר בספר באופן גרפי מטלטל כמה מהמראות המחרידים שחזה בעיניו בביקור ספונטני שקיים בעוטף בימים הראשונים לאחר הטבח. הוא יוצא בספר נגד משמיצי המדינה היהודית והמלחמה שהיא מנהלת, ותוקף את מי שלא רואה שמלחמת הקיום הזו של ישראל נגד הברבריות היא חלק מהמאבק העולמי לחירות, "קו החזית של התרבות הליברלית". והוא גם מנסה לנתח את הנסיקה באנטישמיות, השנאה העתיקה בעולם, "הבוטה, המטורפת, כמעט חסרת הגבולות" כלפי היהודים, המחברת כיום אסלאמיסטים קיצוניים מחד ופרוגרסיביים "נעורים" מאידך.
לוי ומדינת ישראל נולדו, כפי שהוא מציין מדי פעם בכתיבתו, באותה השנה, 1948. כשהוא נשאל השבוע איך הוא רואה את עתידה של מי שגילה כמעט כגילו, לוי מהרהר לרגע. "אני מודאג כמובן", הוא עונה לבסוף. "מודאג כי המצב בעיניי מעולם לא היה כל כך קריטי, כל כך דרמטי, כמו היום. עם המלחמה הזו בכל כך הרבה חזיתות, עם המלכודת הזו שיצר חמאס באמצעות לקיחת החטופים, מה שמהווה מלכודת אמיתית לישראל, ועם ההידרדרות הזו של דמותה של ישראל בדעת הקהל העולמית.
"יש מלחמה בחוץ, ויש מריבות בתוך ישראל, שמעולם לא היו חריפות וקשוחות כמו היום. אין ספק שיש קרב אידיאולוגי פנימי בישראל, ובשביל אדם כמוני, שהיה כל חייו ציוני מסור, זה מדאיג. כמו שציינת, אני בגיל של ישראל. גדלתי עם ישראל, אני מזדקן עם ישראל. אז בשבילי זה משבר ייחודי. והוא מצריך הרבה אומץ: אומץ אינטלקטואלי, אומץ רוחני וגם קור רוח כדי לפתור את זה.
"ועם זאת, ולא רק משום שאני אופטימיסט אלא כי אני מאמין באמת, כי אני מאמין בציונות, אני חושב שישראל תנצח. ישראל היא שתגבור. למרות כל העננים שמתקדרים מעל ראשה, היא תנצח ותמשיך לשגשג".
עד הניצחון
לוי – או כפי שהוא מכונה בראשי תיבות, BHL – נולד באלג'יריה למשפחה יהודית אמידה, וגדל בצרפת מגיל צעיר. הוא פילוסוף, סופר פורה, קולנוען, בעל טור ואיש עסקים, מהדמויות הבולטות באינטליגנציה הצרפתית של העשורים האחרונים. הוא התפרסם בשנות השבעים של המאה שעברה, כחלק מקבוצת "הפילוסופים החדשים", שהתנערה מהמרקסיזם ושללה את האשליות האוטופיות של השמאל האירופי המסורתי, ומאז הוא לא מפסיק ליצור, וגם למשוך אש. גם בריאיון השבוע הוא לבוש בחולצה לבנה נטולת צווארון, המזוהה זה זמן עם הסגנון האישי המוקפד שלו.
במהלך השנים ביקר לוי באזורי מלחמה רבים וכתב עליהם: קוסובו, בוסניה, לוב ואוקראינה, שהפלישה הרוסית אליה העסיקה אותו מאוד עד 7 באוקטובר. אבל הדברים שראה כאן בימים הראשונים שלאחר הטבח לא היו דומים לשום דבר אחר. הוא ביקר בקיבוצים – במיוחד בכפר־עזה ובבארי – וגם בשדרות, שרחובותיה עוד הכילו ממצאים מעוררי אימה. כשאני שואלת אם יש מראה שנחרת במחשבתו יותר מכול, מהביקור הראשון ההוא בעוטף, הוא משיב מיד: כפר־עזה. "הבתים ההרוסים, חדר ילדים שהושחת, וגם שרידי גופות יהודיות שטרם זוהו, שנאספו יחד למעין סככה או מחסן חקלאי קטן, לצורך זיהוין והבאתן לקבורה", הוא מספר. "ראיתי את זה מהר מאוד, ולא רציתי לראות יותר. אלה הן התמונות הראשונות, הבלתי מתכלות והבלתי נשכחות שלי".
אתה חושב שישראל השתנתה מאז ה־7 באוקטובר?
"לא, לא הייתי אומר זאת כך. כן הייתי אומר שהפסימיות גברה. הציונות מכילה מאז תחילתה מריבות מטפיזיות בין האופטימיים לפסימיים. בין המאמינים שמדינת ישראל תמצא בסופו של יום את מקומה בין האומות, ובין המאמינים שזה עניין אבוד, ושישראל תהיה תמיד לא רק עם לבדד, אלא עם שנענה בסירוב כשהוא מנסה להתקבל בקרב העמים. זה בעיניי הצד הפסימי, שסבור שעם כל מה שישראל עושה, הדבר אבוד. התחושה שלי היא שהנטייה הזו גברה. יש נימה חדשה של פסימיות, שלא הרגשתי מעולם אחרי המלחמות האחרות שישראל נאלצה להתמודד איתן.
סיקרתי את כל המלחמות בארץ מאז 1967, ודיווחתי על רובן בעיתונים צרפתיים ואמריקניים. זאת הנוראה מכולן. כי יש בה צו כפול, סתירה בין הניצחון הנדרש על היריב, האויב, שהוא חמאס, ובין שחרור החטופים. לא משנה מה תהיה האסטרטגיה, מי יהיה בממשלה – כמעט בלתי אפשרי להשיג את השניים האלו בו זמנית"
"זאת באמת המלחמה הקשה ביותר. סיקרתי את כל המלחמות בארץ מאז 1967, ודיווחתי על רובן בעיתונים צרפתיים ואמריקניים. זאת הנוראה מכולן. כי יש בה צו כפול, סתירה בין הניצחון הנדרש על היריב, האויב, שהוא חמאס, ובין שחרור החטופים. לא משנה מה תהיה האסטרטגיה, מי יהיה בממשלה – כמעט בלתי אפשרי להשיג את השניים האלו בו זמנית. זה חייב להיעשות, אבל זה קרוב לבלתי אפשרי. לכן אני אומר שזו המלחמה הקשה ביותר שהתנהלה אי פעם".
בעיניך יש קדימות לאחת המטרות?
"מובן ששחרור החטופים קודם, אבל לא על חשבון הניצחון על חמאס. כי אז זה יתחיל שוב ויהיו חטופים נוספים. צריך למלא את שתי המטרות. וזאת באמת משימה קשה מאוד שניצבת בפני עם ישראל, בפני צה"ל, בפני ממשלת ישראל".
הספר שלך עוסק בישראל העומדת לבדה מול ארגונים בינלאומיים. אבל לאחרונה החרמת את הכנס הבינלאומי של משרד התפוצות והשר עמיחי שיקלי בנושא האנטישמיות, מכיוון שהוזמן אליו ז'ורדן ברדלה, ממנהיגי מפלגת הימין הצרפתית RN, שייסד ז'אן־מארי לה־פן. בחרת לא להגיע לירושלים ולא להשתתף בכנס לאחר שנודעה זהות המשתתפים בו. האם הבדידות הזו של ישראל, שאתה מצביע עליה בכתיבתך, לא מצדיקה חיבור למי שעומד לצידה כעת?
"יקירתי", הוא אומר – מביע בפעם היחידה במהלך הריאיון צל של תרעומת על השאלה. "מובן שישראל צריכה לקחת כל אהדה שהיא מקבלת. ישראל, כמו כל עם, עוסקת בריאל־פוליטיק. וברור שמדינה זעירה כזו חייבת, למרבה הצער, להיות פרגמטית יותר מאחרות. אבל זה לא אומר שאפשר ללעוג לערכים הדמוקרטיים, שהם מעמודי התווך של מדינת ישראל.
"כך שראשית, אני ממליץ להיות זהיר. לא לקבל בלי בדיקה מי שאומר 'המפלגה שלי השתנתה כי כך החלטתי'. אני ממליץ לא לסמוך על מי שאומר 'יש לנו מסורת ארוכת שנים של אנטישמיות, אבל קיבלנו עכשיו החלטה של הלשכה המדינית במפלגה שזה כבר לא כך יותר'. נדרשת זהירות רבה. אני לא מכיר שום מקרה שבו מגפת האנטישמיות יכולה להיעלם ככה פתאום". הוא מכה באצבע צרדה, כדי להמחיש את ההיעלמות הפלאית, המהירה והבלתי אפשרית לכאורה של שנאת היהודים.
"שנית", הוא מוסיף, "אני חושב שזו טעות לפגוע בחבריך הוותיקים, שתומכים בך באופן מסורתי ומוכח היטב, רק כי יש לך חברים חדשים. וזה מה שישראל הסתכנה בו. אני לא אומר שזה יהיה המצב אבל זה סיכון שנלקח. האנשים שאת מזכירה, ברדלה בלה־בלה־בלה, מעורבים בצרפת בקרב פוליטי. אולי החברוּת החדשה שלהם עם ישראל אמיתית. אולי. אבל אולי ישראל היא רק כלי במערכה הפוליטית שהם מנהלים נגד אנשי הימין המתון, ונגד אנשי השמאל המתונים שהם ידידי ישראל באופן מסורתי, מאז ומעולם.
"אז האם זה הגיוני לתמוך בהתלהבות, עם כל כך הרבה תפאורה וכל כך הרבה טקס, בחברים החדשים שהולכים להעמיד אותנו, את ישראל וידידי ישראל, בסכסוך עם מי שחברים שלנו באופן מסורתי? זה לא הגיוני. בגלל זה לא רציתי להיות חלק מזה".
מה אתה חושב על ההצהרה של נשיא צרפת עמנואל מקרון על כוונתו להכיר במדינה פלסטינית בחודשיים הקרובים? בעבר גם אתה תמכת בהקמת מדינה פלסטינית.
"באופן כללי, אני חסיד של מקרון. הצבעתי לו פעמיים. אני לא מתחרט על זה. בכמה נושאים הוא צודק, בנקודה הזאת הוא טועה לגמרי. אני חושב שהוא טועה, כי אם יש רגע אחד שבו לא צריך להכיר במדינה פלסטינית, זה הרגע הזה. עכשיו. כל חיי הייתי חסיד של פתרון שתי המדינות. ואני אהיה שוב, אני מקווה, יום אחד. אבל עכשיו, כשחמאס עדיין שולט בחלק מהשטח הפלסטיני, כשהאנשים שלא גינו מעולם בבהירות את 7 באוקטובר הם האחראים על החלק השני של השטח הפלסטיני, איך בדיוק נוכל להתמודד עם האנשים האלה?
"באופן כללי, אני חסיד של מקרון. הצבעתי לו פעמיים. אני לא מתחרט על זה. בכמה נושאים הוא צודק, בנקודה הזאת הוא טועה לגמרי. אני חושב שהוא טועה, כי אם יש רגע אחד שבו לא צריך להכיר במדינה פלסטינית, זה הרגע הזה. עכשיו"
"7 באוקטובר יצר מצב חדש. אולי הייתי תמים קודם לכן. אולי לא ראיתי, לא הבנתי מה ההנהגה הפלסטינית חושבת לעומק. יכול להיות. היום אנחנו יודעים שהאנשים האלה, ההנהגה הזאת שנתמודד איתה אם נכיר במדינה הפלסטינית, אנחנו יודעים שהם או ביצעו את ה־7 באוקטובר, או שהם 'רק' לא גינו, או שהם הביעו הבנה למעשים. זה בלתי אפשרי עבורי. אז כעת, זה הרגע המדויק שבו לא צריך לדבר על מדינה פלסטינית".
לדעתך אפשר להבדיל בין חמאס לפלסטינים?
"כן, אני חושב שכן. אבל אני לא יודע, אין לי מידע מספק. מה שאני בטוח בו הוא שאין אנשים מקוללים. בעבר, רוב עצום, מוחץ, של תושבי גרמניה היו נאצים – עד לכניעת המדינה ההיטלראית, ואז הם השתנו. הם היו כמו סהרוריים שהתעוררו, והבינו שהובלו בידי עצמם לתוך סיוט. אז אני לא יכול לחשוב אחרת על הפלסטינים. עלינו לקוות שיש הבחנה בינם ובין חמאס. היו הפגנות בעזה המבטאות את ההתנגדות לחמאס. אנחנו צריכים שיהיה לנו מספיק זיכרון כדי להשוות בינם ובין, למשל, גרמניה, ולראות שחברה יכולה להשתנות".
אנחנו גם יכולים לראות שרוב הפלסטינים לא רוצים שמדינת ישראל תתקיים בכלל.
"אני יודע. אם נקיים סקר על השאלה הזו, אני לא מטיל ספק בתוצאה. טוב. אבל אני מאמין בדבר נוסף: כאשר יש בצד השני תבוסה צבאית ברורה, כשמתברר לך שהנהגה מסוימת הובילה אותך לאסון, אז אנשים משתנים. אתן דוגמה. הייתי בעיראק, במוסול. צילמתי שם סרט על שחרור העיר. כל עוד לדאעש הייתה במוסול הילה של ניצחון, של מנצחים, רוב מוחלט של האוכלוסייה עמד מאחוריהם. רוב עצום. אבל ברגע שהם קיבלו תדמית של לוזרים, ברגע שהתברר שהם מפסידים, זה התחיל להתמוסס. התמיכה החלה להתמוסס. וראיתי במוסול כל כך הרבה חמושים תומכי דאעש, לא הקשים ביותר כמובן, אבל כאלו שתמכו – והשתנו בן לילה. הם גילחו את הזקן, העמידו פנים שהתנגדו להם במשך כל הזמן. גם זה קיים.
"זו הסיבה לכך שדרושה תבוסה מוחלטת של חמאס. שהיא הכרחית. אם נשאיר לחמאס את האפשרות להכריז ניצחון, להמשיך להיות סוג של גיבורים בחלק מהעולם הערבי, אם נשאיר להם את ההזדמנות הזו, אז מובן שלעולם לא יהיה שום פתרון. אני שונא לומר זאת כי אני שונא מלחמה. אני איש של שלום. אבל ישראל צריכה ניצחון ברור ומוחלט על חמאס, על הג'יהאד האסלאמיסטי ועל כל התומכים בהם".
אביר בקרב האמת
בוא נדבר על הסיור שלך, בשנה שעברה, באקדמיה בארצות הברית. אתה סבור שהקמפוסים יכולים להיות שוב מקום בטוח לסטודנטים יהודים, אולי אפילו מקום שבו הם יכולים לפרוח?
"מדובר בקרב, והוא אידיאולוגי, רעיוני. אני לא בטוח שדונלד טראמפ מטפל בזה בחוכמה".
אתה חושב שהוא קשוח מדי, בצווים שהוציא המורים לבטל אשרות שהייה לסטודנטים תומכי חמאס שאינם אמריקנים ולגרשם מהמדינה?
"זה קרב של רעיונות. אתה צריך לשכנע את התלמידים. אתה צריך ללמד אותם, זה מה שעשיתי במהלך הסיור שלי. ללמד מהו רצח עם, מהו אפרטהייד, מהו קולוניאליזם, ולמה כל אלו לא חלים על ישראל. הם לא מה שמתרחש בה. אנחנו צריכים להסביר למרצים ומורים, אנחנו צריכים לקוות ולדחוף לכך שיהיו מלומדים שידעו וילמדו זאת".
אבל האם מדובר רק ברעיונות, או שזאת גם שאלה של מימון? למשל, כסף קטארי שנכנס לאוניברסיטאות ותדלק את ההפגנות.
"זאת גם שאלה של מימון. כן. אני מכיר כמה אנשים באמריקה שהסירו את המימון שלהם מכמה אוניברסיטאות, הפסיקו את התרומות, כי הם לא רצו לממן אקדמאים שהסבירו שישראל מבצעת רצח עם. בסדר, הם צודקים. אני מעודד אותם להשקיע שוב את כספם באקדמאים, במלגות למי שיסביר באמת, באמצעות מחקר, מה זה רצח עם, ולמה זה לא חל על ישראל, כי זה אכן קרב של רעיונות".
אתה סבור שהאמת יכולה לנצח בקרב הזה?
"כן. כי ראיתי את זה – אני אומר זאת בצניעות, אבל ראיתי לכמה דקות שזה יכול לקרות. עברתי במסע שלי ב־12 או 14 קמפוסים, מסע מחוף לחוף בארצות הברית, כלומר ממזרח למערב וגם מצפון לדרום. פניתי בהרצאותיי בחלק מהמקומות לקבוצות של סטודנטים יהודים, אבל לפעמים נאמתי באולמות גדולים בפני הרבה אנשים, מול קהל מעורב המורכב מיהודים, מלא־יהודים, מפרו־פלסטינים מיליטנטים, מסטודנטים שלא יודעים מה לחשוב, כאלו שהם 'באמצע' בדעותיהם, ממתלבטים. והתמודדתי איתם. התווכחתי, נקלעתי לכמה ויכוחים חזקים, תקיפים מאוד. האתגר שלי היה לשכנע את האנשים שעומדים באמצע.
"לרוב, כשניצבתי מול אולמות מלאים, היה בהם מיעוט של תומכי חמאס, מיעוט של יהודים חכמים או של בעלי ידע לא יהודים שיודעים את האמת, והיה רוב של אנשים שלא יודעים. ואולי אני טועה, אבל אני מרגיש שניצחתי, ששכנעתי, שרוב הזמן הצלחתי. מובן שחלקם לא השתכנעו, אבל רבים לפחות נעו בדעותיהם בשל הטיעונים העובדתיים, בשל ההיסטוריה, בשל האמת.
"כשאתה מסביר בפני אולם מלא סטודנטים שרצח־עם פירושו שיש תוכנית לכך, פירושו וידוא שאף אחד לא יברח, ומשמעותו היא פגיעה מכוונת באנשים ולא כנזק היקפי – כשאתה מסביר את זה, הם מבינים. מבינים שאפשר להאשים את ישראל בהרבה דברים, אבל לא ברצח עם, שזה פשוט לא הגיוני. כשהזכרתי בקמפוסים, בחוף המערבי ובחוף המזרחי, שישראל נוצרה מתוך מלחמה אנטי־קולוניאלית, שישראל בהולדתה הייתה פרי תנועות שחרור אנטי־קולוניאליות נגד הבריטים, וכמובן תנועות נגד השפעת האימפריאליזם, שהיה הסיוט של אירופה תחת הנאציזם – אנשים אמרו, בסדר. בסופו של יום אתה מרעיד את התודעה שלהם. זה אפשרי, ועשיתי את זה רק לזמן קצר. אז כן – אני מאמין שזה יכול להיעשות. אפשר לעשות זאת הרבה בקמפוסים".
גם באירופה? אתה מבחין בין רגש אנטי־ישראלי ובין אנטישמיות באירופה ובארצות הברית?
"לא, זה אותו הדבר בשני המקומות. אני מאמין בכוחה של האמת. אני מאמין בכוחו של שכנוע. אני גם מאמין שיש יצרים חזקים שמתנגדים, כמובן. אתה צריך להיות חזק מאוד כדי לשבור יצרים פרימיטיביים המוטמעים באנטישמיות, המאפשרים את האנטישמיות. זה כמו סלע גרניט. זה חזק, זה מוצק, זה עקבי, זה בטון. קשה מאוד לפרק את זה".
וזה בא מימין ומשמאל. איזה מהם יותר גרוע בעיניך?
"זה מגיע משני הצדדים, והיום יותר משמאל מאשר מימין. זאת עובדה".
יש הרבה ביקורת פנימית בישראל על חוסר בהסברה. אתה חושב שישראל צריכה לצאת לקמפוסים? היא יכולה לעשות מה שאתה ניסית לעשות?
"מובן שזה תפקידה, אבל באופן כללי, תהיה המדינה אשר תהיה, ישראל או צרפת, אנשים סומכים פחות ופחות על מדינות. אז כל רצון טוב יתקבל בברכה, אבל אני חושב שחוקר טוב שיש לו ידע בשלושת הנושאים הקריטיים – אפרטהייד, קולוניאליזם ורצח עם – יעשה עבודה טובה יותר מנציג של המדינה".
אתה מאוכזב מכך שאין עוד הרבה אינטלקטואלים יהודים שמדברים כמוך על צדקתה של ישראל?
"הופתעתי, כן. קיוויתי ליותר, ציפיתי ליותר. לא קל היום להיות ליברל, בצרפת או בארה"ב. אני לא איש ימין, אני ליברל, יותר שמאלני מאשר ימני. אז לא כל כך קל לדבר בשם ישראל, כי יש כל כך הרבה טיפשות מולי, כשאני מדבר. יש כל כך הרבה בורות, כל כך הרבה רצון רע. זה קשה, ואתה חוטף. הרבה עלבונות, הרבה דברים רעים מוטחים בך".
היה רגע שחשת מאוים? שחששת?
"לא היה חשש, לא. ברור שהיו רגעים שבהם – לא הייתי אומר אפילו שחשתי מיואש, אבל כן הבנתי שזו באמת משימה קשה. קשה משציפיתי".
האמירה הזאת שלו היא אנדרסטייטמנט ברור. האיומים החמורים על ביטחונו וחייו הם עניין גלוי למדי: הם החלו לאחר שפרסם ב־2004 את הספר "מי הרג את דניאל פרל", על חטיפתו ורציחתו של העיתונאי היהודי־אמריקני דניאל פרל בידי טרוריסטים בפקיסטן, והתעצמו עם השנים. בין השאר, לפי פרסומים תקשורתיים, ניסתה איראן להתנקש בחייו יותר מפעם אחת. גם דבר האבטחה המשטרתית הצמודה שהוא זוכה לה פורסם לא פעם.
אתה רואה עתיד ליהודים בצרפת?
"כן. בצרפת יש הרבה אנטישמיות, זה נכון. אבל יש גם מוסדות שמגנים על היהודים. כשיהודי כמוני מאוים, יש בצרפת משטרה טובה ונאמנה שנמצאת שם, שמגינה עליו. היהודים תרמו רבות לבניית צרפת. אני לא יכול לדמיין מה יהיה אם נשאיר את השטח פנוי לאנטישמים המטופשים והאנאלפביתים האלה. הם הגרועים ביותר. אנטישמיות תמיד הייתה מה שהיא, מפלצתיות. אבל הייחודיות של האנטישמיות של היום היא שהם טיפשים במיוחד. הם בורים במיוחד. אולי בשנות השלושים של המאה שעברה הם היו יותר מסוכנים. אגב, היו בעבר סופרים טובים כמו לואי פרדיננד סלין, כמו פול מוראן", הוא מציין שמות כותבים שנחשבו בעלי נטייה פאשיסטית, "והיום אפילו כאלה אין. יש לנו 'רד־נקים' גם בצרפת. אני לא יכול לעזוב את שדה הקרב, לעזוב את המדינה שלי, המדינה שאבי תרם לשחרורה, לחירותה, ולהותיר אותה לאנשים המטופשים האלה. אז כן, עדיין יש מקום ליהודים בצרפת. בהחלט".
לסיום, רגע לאחר יום השואה ולפני יום העצמאות, אם היית צריך לכתוב מכתב לדור הבא של היהודים בעולם, מה היה בעיניך המסר הדחוף ביותר כיום?
"השיעור הדחוף ביותר יהיה לומר להם: אבותיכם וסביכם אמרו במשך מאות שנים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. היום אני מציע לומר על המשקל הזה – אם אשכחך נשמתי היהודית, תשכח ימיני, ותשכח הנפש שלי. היא תהיה בסיכון".
חשבתי שאתה עומד לומר – אם אשכחך מדינת ישראל.
"מובן שאין לשכוח את מדינת ישראל. אבל גם את הנשמה היהודית. מדינת ישראל היא לא סתם עוד מדינה. זו מדינה מיוחדת. מדינה יהודית. מולדת לכל היהודים בעולם. מולדת אפשרית. זו משאלה, זו החלטה. זו המדינה היחידה מסוגה בעולם, והיא צריכה להישאר ממש יהודית. לפעמים יש לי הרגשה… אני מגיע הרבה לישראל, ולפעמים יש לי הרגשה שהיהדות הזו נוטה להישכח. אז בל נשכח גם את הנשמה היהודית".
מהי נשמה יהודית בשבילך?
"בשבילי היא הליבה של ההומניזם העתיק ביותר בעולם. כן, זה מה שזה"
