כדי להבין למה קפה נמכר עכשיו ב־15 דולר לקילו בסופרמרקט האמריקני הטיפוסי, יצאנו למסע מטלטל בדרך עפר מלאת תלוליות בגבעות בדרום־מזרחה של ברזיל. מעבר לשורות של עצים סגולי־פריחה משתרעים שדות הקפה היגעים של אוגוסטו רודריגז אלבס. כשהחוואי צעד לצידנו על אדמתו היבשה בשעת בוקר, הטלפון שלו צלצל עוד ועוד. בדרך כלל הוא היה מקדם בברכה שיחות כאלה מלקוחות: רודריגז, בן 27, משווק קפה עשיר לארה"ב, כולל לרשת סטארבקס. אבל לא השנה, ולא אחרי הקציר הזה. "אין לי קפה", הוא אמר ללקוח שהתקשר אליו בבוקר ההוא. ואחר כך, ללקוח הבא: "הכול אזל. כלום, אפס".
החווה של רודריגז אלבס ממחישה כמה מעורערת תפוקת הקפה העולמית. חום קיצוני ובצורת חריפה מכים בברזיל, יצרנית הקפה הגדולה בעולם, ומקצצים בקציר המקומי. הביקוש העולמי, בינתיים, ממשיך לגאות, במיוחד בסין. ופתאום, משקה שתמיד היה מצרך יומיומי, בר השגה לכל מי שזקוק לחיזוק קל בשעת בוקר, הפך למוצר יוקרה כמעט. המחיר העולמי של הערביקה, הזן שמספק את רוב הקפה הטחון בעולם, הוכפל בשנה שעברה. קפה מכל המותגים – מהאיכותיים ביותר ועד היומיומיים ביותר – נמכר במחיר גבוה הרבה יותר משנמכר בו לפני שנים ספורות. ברוב בתי הקפה העירוניים בארה"ב, גם הזמנת כוס קפה פשוטה נדמית כבזבוז ראוותני, עוד לפני הטיפ.
בחבל אלטה מוז'יאנה בברזיל, היכן שהקפה הוא דרך חיים, הקציר של חלק מהחוואים דעך בשליש. אצל אחרים, בשני שלישים. לאחדים לא נותר דבר. המחסור הפך את גנבת הקפה למפעל מכניס, והדבר דורש מהחקלאים להתמודד לא רק עם דפוסי מזג האוויר אלא גם עם עבריינים. "השנה לא אוכל לקצור דבר", אומר תיאגו דוניזטה רודריגס, בן ארבעים, חוואי קפה זה הדור השלישי. "אני עומד לקנות קפה מיצרנים אחרים כדי להמשיך למכור ללקוחותיי".
עידן הערביקה. שקי
קפה בסאו פאולו,
ברזיל. צילום: Dan Agostini – The Washington Post
שכנו רודריגז אלבס נאלץ לנקוט פעולה קיצונית אחרי שאיבד יותר מ־800 דונמים ממטעי הקפה שלו בבצורת בשנה שעברה. הוא גזם את צמחי הקפה ששרדו את היובש הקיצוני – "הותרתי מהם את השלד בלבד", כדבריו. לאחר גיזום היתר הוא יידרש להמתין עוד שלוש שנים עד שיוכל לקצור שוב.
על קפה ורגישות
קשה להגזים בחשיבותו של הקפה בברזיל. ארוחת הבוקר נקראת שם, בפשטות, "קפה של בוקר". אנשים לא קובעים פגישות, הם קובעים לקפה. כמעט כל אחד באזורי הכפר במדינה מכין בכל בוקר תרמוס גדול של קפה, לא כדי לשתות אותו מיד, אלא כדי לשמור אותו למקרה שמישהו יקפוץ לבקר. הזן שיצר את התרבות הזאת, ובמובן מסוים את הארץ הזאת, הוא קפה ערביקה. הקפה הנוצר ממנו הוא חלק ומתוק, ורבים מעדיפים אותו על פני זנים אחרים. בסך הכול הוא מספק כ־60 אחוזים מצריכת הקפה העולמית.
אבל הערביקה הוא צמח רגיש במיוחד. מרגע שנשתל ועד הקציר הראשון עוברות לפחות שנתיים, והוא משגשג רק בטווח טמפרטורות צר, בין 18 ל־20 מעלות, באזורים גשומים במיוחד. הוא תמיד התאים באופן מושלם לרמות בדרום־מזרח ברזיל – בגבעות העוטות ערפל של סאו־פאולו, מינאס ז'ראיס וריו דה־ז'ניירו. אך לא בשנה שעברה, לדברי ג'אן וילהנה פאליירוס, נשיא אגודת מגדלי הקפה באלטה מוז'יאנה. "הטמפרטורה הממוצעת אצלנו הייתה 27 מעלות צלזיוס, והיו שבועות ארוכים של 32 מעלות ויותר", הוא אומר.
חוקרי אקלים משערים שזאת אולי תחילת הסוף של הערביקה בדרום אמריקה. עד סוף המאה, לפי חוקרים, אזורים שלמים ביבשת כבר לא יתאימו לגידול הצמח. ארצות האנדים עשויות לאבד בין 16 ל־20 אחוזים מהשטח המתאים לגידול. בדרום־מזרח ברזיל, היכן שגדל רוב הקפה במדינה, אובדן שדות הגידול עשוי להיות חמור עוד יותר, בין 20 ל־60 אחוזים, לפי מחקר שפורסם בכתב העת לשינוי סביבתי.
רגישותו של הצמח לאקלים עשויה לשנות את מדרג הקפה העולמי, ולהדיח את הערביקה מהכס. חוואים רבים כבר מתחילים לעבור לגדל זנים אחרים. בווייטנאם יש מאמץ לגדל קפה קנפורה, זן קשוח יותר, שמניב קפה רובוסטה בעל טעם חריף ואדמתי. גם שם, שיטפונות נרחבים בשנה שעברה עיכבו את הקציר והגבילו עוד את האספקה העולמית. חוקרים קוראים לחוואים בברזיל לעבור גם כן לגדל קנפורה, וחלק מהם אכן עושים זאת.
רודריגז אלבס שותה את הקפה שלו – המתוק והקליל – ואומר שעתיד העסק שלו נטול ודאות יותר מאי פעם. והאירוניה הגדולה, הוא אומר, היא שזאת התקופה הטובה ביותר להיות בעסקי הקפה – תקופה להתעשר בה. "אם", הוא אומר, "יהיה לנו קפה למכור".
שוק הקפה הגדול
חוואים אינם היחידים שמנסים להרוויח ממחירי הקפה המצויים בשיא. באלטה מוז'יאנה, היכן שרודריגז מנסה להציל את שדותיו, הרשויות עצרו כמה סוחרי תבואה בחשד שגנבו קפה בשווי 10 מיליון דולרים. בעיר קאסיה, שישה רעולי פנים גנבו קפה בשווי 200 אלף דולר. במינאס ז'ראיס, המשטרה הודיעה שאסרה קבוצה של גנבי קפה מקצועיים. "זאת הייתה קבוצת מומחים עם ידע רב", אמר הבלש ליאנדרו דה־פראדה־מאסדו־קוסטה. לפי המשטרה, חברי הקבוצה היו מנוסים בהברחת סמים, וכעת עברו להבריח גם קפה. "בעת הזאת", אמר הבלש, "אנחנו מתמודדים עם סוג חדש של ארגוני פשע".
הפחד מתפשט ברחבי אלטה מוז'יאנה. בראיונות עם תשעה חוואים, ובביקורים בשתי חוות, יצרני הקפה כולם הביעו דאגה שהם יאבדו לגנבים את המעט שנותר להם. בנופים הפסטורליים של האזור מסיירים כעת שומרים חמושים, ומצלמות אבטחה מנטרות את המחסנים.
פרננדה מצ'יאל, בת 65, אומרת שהיא נואשת להגן על היבול המתמעט שלה. היא איבדה 90 אחוזים מהקפה בקרה ב־2022, ואז הגיעה הבצורת, שקיצצה שוב בשדותיה. רק אזור אחד בחווה שלה מניב עדיין, בצילו של עץ מהגוני גדול. בשביל הגנבים, היא אומרת, זה "מעורר תיאבון כמו פילה מיניון": "הורדנו את כל השלטים שמזהים אותנו כחוות קפה", היא אומרת. "הצבנו גדרות סביב בתי הפועלים וסביב השדות. אנחנו שולחים לשדות כלבי שמירה וקנינו רחפני מעקב, ובקרוב נשכור שומרים חמושים".
כמה קילומטרים משם, רודריגז אלבס צעד לעבר מחסן הקפה שלו. רק 25 שקי ערביקה נותרו במחסן שמתפקע בדרך כלל מיבול. אבל את הקפה הזה, לדבריו, הוא לא ימכור לעולם. "זה הקפה של הגנבים", הוא אומר. "אתה צריך לתת להם משהו, כדי שלא יהרגו אותך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
