בחודש האחרון לחייו של ד"ר איתן נאמן, הגיעו לטיפולו במחלקת טיפול נמרץ ילדים בסורוקה מספר חריג של ילדים שסבלו מוות מוחי. "אחרי כל מקרה כזה איתן עבר את כל תהליך האבל", מספרת יעל, אשתו. "הוא ממש חי את המטופלים, וכל מוות שאב ממנו המון אנרגיות, גם בבית. בכל פעם היינו יושבים לאכול יחד, כמו סעודת הבראה שעושים לאבלים, ומעבדים את מה שאיתן חווה. בשיחות הללו הוא סיפר לי שאחד הדברים שמעניקים לו כוח להתמודד זו הנוכחות של הרב אודי רט ממיזם 'קדושת החיים' של מכון פוע"ה, שמגיע לעיתים לתת מענה הלכתי וליווי למשפחות שיקירן נמצא במצב של מוות מוחי. כך הבנתי עד כמה חשוב שהמטופלים בבית חולים יקבלו תמיכה מגורמים שאינם חלק מהצוות הרפואי".
המחשבות הללו הובילו אותה להקים לאחרונה את מיזם "נאמני איתן", להנצחתו של בן הזוג שנפל בקרב עם מחבלים בפאתי שדרות ב־9 באוקטובר. החזון שלה הוא שמנהיגי קהילות מכל חלקי החברה יעברו הכשרה ייחודית כדי להעניק תמיכה רגשית ורוחנית למשפחות של חולים ופצועים במצב מסכן חיים, וישמשו גם גורם מתווך בין הצוות המטפל למשפחה. "המערכת הרפואית מאוד מכוונת מטרה", היא מסבירה. "המיקוד שלה הוא לפתור בעיות מיידיות ולחתור למגע, כמו שאומרים בשפה הצבאית. אבל האדם הוא מכלול, הוא גם חלק ממשפחה והוא גם נפש וגם נשמה והרבה דברים אחרים. התקשורת של המערכת הרפואית היא בשפה של doing, וכדי לייצר אמון עם המטופל אתה צריך לתת מקום לשפה שלו, לתרבות ולמערכת הערכים שלו. יש לכך השלכות גם על סוגיות כמו תרומת איברים: אם לא תיתן מקום לעולם הערכי של המטופל, המשפחה לא תהיה עם המערכת הרפואית, וברגע האמת היא גם לא תתרום את איבריו".
"המילים הראשונות שאמרתי כשהגיעו לבשר לי, היו: 'אבל הוא לא הספיק לעשות שום דבר. עוד לא נכנסנו לעזה, והוא אמור לטפל בחיילים בשטח'. אם הייתי שואלת אותו איך הוא רוצה למות, התשובה שלו הייתה – לא כך. הוא לא נהרג כרופא, אלא כלוחם. בתור רופא טראומה הייתה לו מיומנות שלא הייתה להרבה רופאים"
בצבא, מזכירה יעל, יש "קצין נפגעים" שמלווה את החייל הפצוע באשפוז ובטיפול. "אנחנו רוצים שיהיה 'קצין נפגעים אזרחי' שהמטופל ייתן בו אמון – ובמי הוא יכול לתת אמון אם לא במנהיג של הקהילה שלו? לכן אני חושבת שהמלווים הללו יהיו בעיקר אנשי דת, כי השפה צריכה להיות רוחנית. ההזדקקות לליווי רוחני היא אוניברסלית. בכל בית חולים בעולם המערבי יש שירות של איש דת מלווה, ורק בארץ לא".
יעל ואיתן נאמן הכירו את מחלקת טיפול נמרץ ילדים גם מהצד של המטופל. לפני 11 שנים, חמישה ימים בלבד לאחר שאיתן החל סבב התמחות ביחידה, הם הגיעו לשם עם בנם יהודה כשחייו נתונים בסכנה. "המטופלים של איתן הכירו אותו במהלך השבוע כרופא, ופתאום הוא ישב בדיוק כמותם על ספסל המטופלים. זה היה שבוע מטלטל מאוד בחיינו", מספרת יעל.
יהודה, אז תינוק בן שנה, נדרס בשוגג בידי אביו. "המתמחים היו עושים אז 11 תורנויות בחודש, כל תורנות 26 שעות. איתן, בגלל בלגן בשיבוצים, היה לאורך כל חג החנוכה בבית החולים, ולא היה לנו יום אחד נורמלי כמשפחה. הגיע יום שישי שאחרי החג, והצעתי לו שאארגן מהר את הבית לשבת וניסע לטייל. יצאנו לפיקניק בהר עמשא, ולא שמתי לב שאיתן גמור מעייפות. גם אני הייתי עייפה מאוד מהשבוע. אמרתי לו שאני נכנסת לרכב כדי לנמנם קצת, וביקשתי שיכניס אחר כך את הילדים לרכב. איתן הוריד את יהודה מהמנשא מאחורי הרכב, הכניס את הילדים האחרים, אבל שכח להכניס גם את יהודה. ואז הוא נסע לאחור ודרס אותו".
הפעוט נפגע באורח קשה באיבריו הפנימיים ובעורק הראשי, וספג גם פגיעת ראש. הוא שהה במשך כשבוע בטיפול נמרץ ילדים ולאחר מכן הועבר לשיקום. לאחר חצי שנה הוא שב ללכת, אבל בכך לא תמו הסיבוכים הרפואיים. סדק בראשו גרם בהמשך להתפשטות דלקת שהגיעה כמעט עד גזע המוח, ובגיל ארבע יהודה אושפז שוב, אבל גם מזה הוא יצא. פגיעה בעצב הפנים ובעצב השמיעה הותירה אותו עם חיוך לא סימטרי ושמיעה באוזן אחת בלבד, אבל היום, מספרת אמו, הוא ילד בריא וחכם שעומד לחגוג בר מצווה בשנה הקרובה. "התפילין של איתן מחכות לו, כי מששת הבנים שלנו, רק יהודה הוא שמאלי – וכך גם אבא שלו היה. בדיעבד אני יכולה לומר שלאיתן היה יחס מיוחד אליו. יהודה שינה אותו מהרבה מאוד בחינות. היה לו קשה מאוד לסלוח לעצמו על התאונה, הוא היה מסתכל על יהודה במבט של 'איך עשיתי את זה'. איתן היה תמיד רופא מסור ואחראי, אבל אני חושבת שבעקבות התאונה הוא הבין עוד יותר את המורכבות ואת החוויה של מטופל במחלקה".
לבד בכפר־עזה
איתן לא היה כמעט בבית בשנתיים שקדמו למלחמה, מספרת יעל. "הוא היה רופא כונן או תורן או במילואים. הוא גם התנדב ביחידת חילוץ ערד והיה מתרגל במד"א, לימד באוניברסיטה וגם היה אמור להתחיל את תוכנית מנדל למנהיגות רפואית בנגב. הוא היה בפריחה, עף על החיים, עשה מה שבא לו ואף אחד לא עצר אותו. אבל כשהוא דיבר על המשך ההתנדבות ביחידת החילוץ, אמרתי לו: אתה לא יכול הכול. אם אתה רוצה לטייל, בוא נטייל ביחד".
"הפרמדיק של מד"א שהגיע אלינו חיבר את הטובוס, צינור החמצן, לוושט של יהודה במקום לקנה הנשימה. אם היו שולחים אותו כך לבית החולים באמבולנס רגיל, לא היה לו סיכוי לשרוד. בנס היה מסוק בכוננות. בעקבות זה איתן חשב על הרעיון לייצר טובוס שמותאם רק לקנה הנשימה"
והוא היה גם רב־סרן במילואים, ששירת כרופא בשתי מסגרות במקביל: במשך תקופה ארוכה הוא היה משובץ בחטיבה 551, חטיבת קומנדו במילואים, ולפני כשלוש שנים הוכשר לתפקיד רופא מוטס ביחידת החילוץ 669, אך מכיוון שלא מצאו לו מחליף בחטיבה, הוא המשיך לשרת גם שם. באוגוסט 2023 מצאה החטיבה רופא חדש, ואיתן היה אמור להשלים את המעבר, אך התהליך התעכב. ב־7 באוקטובר הוא גויס כרופא לוחם ב־551, ולקרב האחרון הוא יצא ביום שהמחליף שלו היה אמור לחזור מחו"ל ולשחרר אותו לטובת 669.
בבוקר שמחת תורה עוד היה איתן עם משפחתו בביתם ביישוב טנא־עומרים בדרום הר חברון. "הוא יצא להתפלל מוקדם, וכששמע את היירוטים הבין מיד שפרצה מלחמה", מספרת יעל. "איתן חזר הביתה, ובשבע בבוקר כבר נסע לסורוקה ולקח איתו גם ציוד למילואים. בשעות הראשונות הוא היה במחלקת טיפול נמרץ, שכבר הייתה עמוסה פצועים. אנשים שעבדו איתו שם באותו הבוקר מספרים שהוא תפקד באופן בלתי רגיל, עשה פרוצדורות במהירות, עבד כמו בסרט נע.
יום לפני הקרב ליד בצומת שער הנגב. צילום: ס. פרמדיק מילואים
"אחרי כמה שעות הגיעה אליו הקריאה מהמילואים. בבית החולים לא רצו לשחרר אותו, מנהל יחידת הטראומה אמר לו שלא ילך, אבל איתן ענה שהם יסתדרו בלעדיו, ובשעה 11 יצא משם. במוצאי שבת התכתבנו קצת, וביום ראשון הייתה השיחה האחרונה שלנו. הוא נהרג ביום שני לפנות בוקר".
כוחות חטיבה 551 הוזנקו ב־7 באוקטובר לשדרות. ד"ר נאמן יצא מהעיר בלילה עם חובש ונסע לכפר־עזה, כדי לסייע בטיפול בפצועים. "ניסו למנוע מהם להיכנס לקיבוץ כי עדיין התנהל שם קרב, אבל הם הסבירו שהם חוליה רפואית. החובש שהיה עם איתן התקשה לשאת את המראות, הוא התיישב תחת עץ ולא הפסיק להקיא. איתן נכנס לבדו לבתים, עבר בית־בית וחיפש ניצולים".
בבוקר הם חזרו לשדרות. שם, ליד הפארק, צילמו החברים את נאמן כשהוא מניח תפילין, בלי לדעת שזאת תהיה תמונתו האחרונה. במהלך היום הם סרקו את העיר בחיפוש אחר מחבלים. למחרת, לפנות בוקר, זוהה מחבל סמוך לתחנת הרכבת של שדרות. כוחות הוזנקו לאזור, וחילופי האש חשפו חוליה גדולה שארבה סמוך לצומת שער הנגב. כוח מפלס"ר 551, ובו גם איתן, ספג מכת אש מטווח קצר. הראשונים שנהרגו מהירי היו רס"ר אביחי אמסלם וסרן יובל הלבני. "איתן פתח באש לעבר העמדה של המחבלים, ואפשר ללוחמי הפלס"ר לצאת משטח ההשמדה", מתארת יעל. "תוך כדי חתירה למגע הוא נפגע מכדור בבטן. חבר שניסה להגיע אליו חטף כדור בכתף. בהמשך חילצו אותם מהשטח, וטנק שהגיע למקום הרס את העמדה של המחבלים. התברר שהיו שם הרבה מאוד אנשי חמאס שחיכו להזדמנות לחדור לשדרות".
היא זוכרת שהתעוררה בארבע לפנות בוקר, בלי שום סיבה לכאורה. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. לא הייתי שקטה, הייתי מבולבלת, סיפרו לי אחר כך שלא דיברתי לעניין. ב־11 בבוקר חשתי ממש כאב פיזי. הרגשתי שקורה משהו לאיתן, ובאינסטינקט כתבתי לו בסמ"ס: 'איתן'. מיד אחר כך הרגשתי שלווה גדולה ולא מוסברת, מעין ידיעה שהוא נמצא במקום בטוח. ניחשתי שאולי קודם הוא נכנס לעזה ועבר איזה משבר, אבל לא חשבתי שקרה לו משהו".
המבשרים הגיעו לבית המשפחה רק ביום שלישי לפנות בוקר. "הם ניסו להגיע בשתיים בלילה, אבל היו פה יריות על הכביש, אז הם חזרו שוב בארבע. דווקא באותו הלילה ישנתי מעולה ולא התעוררתי מהדפיקות בדלת. יונדב, הבן הגדול שלנו, התעורר ופתח להם. הוא העיר אותי ואמר 'אמא, מחפשים אותך מהצבא'. חשבתי שבגלל המצב הביטחוני באזור, חיילים באו להגיד לנו שנתפנה למקלט. כשהגעתי לדלת ראיתי שהם מבוגרים, והבנתי מיד. המילים הראשונות שאמרתי היו: 'אבל הוא לא הספיק לעשות שום דבר. עוד לא נכנסנו לעזה, והוא אמור לטפל בחיילים בשטח'".
"לא הספיק לעשות שום דבר" זאת הגדרה קצת לא צפויה.
"ברור לי שאם הייתי שואלת אותו איך הוא רוצה למות, התשובה שלו הייתה – לא כך. הוא לא נהרג כרופא, אלא כלוחם. אולי גם זה משהו שאיתן רצה לעשות, אבל בתור רופא טראומה הייתה לו מיומנות שלא הייתה להרבה רופאים. הוא עשה הרבה מאוד תרגולי החייאה, וחי את ההבנה שצוותים רפואיים צריכים להיות מוכנים למצבים קריטיים. זה היה ה'אני מאמין' שלו".
כאן לא מגלגלים משימות
איתן מנחם נאמן היה כמעט בן 45 בנופלו. הוא נולד בירושלים, בנם הקטן של יעקב והדסה נאמן, אחרי חמש בנות. אביו היה פרופסור למשפטים ושר בממשלות ישראל. בשנות התיכון למד איתן בישיבת נתיב מאיר, ובכיתה י"ב בחר לצאת לשל"פ בדימונה. לחניכיו בבני עקיבא בירושלים כתב שהוא "צריך לתרום יותר לעם ישראל". בסיום לימודי התיכון נשאר ללמוד בישיבה הגבוהה בדימונה, ולאחר מכן נמנה עם המחזור המייסד של הישיבה הגבוהה באילת. כשהתגייס לצבא עבר גיבוש לקורס חובלים, ושירת שש שנים בחיל הים כקצין נשק על ספינת טילים. "איתן רצה להיות חי"רניק, אבל הלך לחובלים מתוך מחשבה שזה מסלול מהיר וישיר לקצונה", מספרת יעל. "בדיעבד הוא העדיף להיות חי"רניק, ולכן כשלקחו אותו במילואים ליחידה אחרת הוא היה מאושר".
יעל (45), השלישית משמונת ילדי משפחתה, גדלה במרכז־שפירא ואחר כך ברחובות. את איתן פגשה כשהייתה סטודנטית והוא היה קצין בקבע בחיל הים. חברה ללימודים באוניברסיטה, שהכירה את איתן מבני עקיבא, שידכה ביניהם. "הוא היה מסור מאוד לחייליו. לאחד החיילים עמדו פעם לנתק לו את הקו בגלל חוב לחברת הסלולר, ואיתן נתן לחברה את מספר כרטיס האשראי שלו לחיוב. כשהגעתי אליו בהפתעה לבסיס, הוא אמר לי שהוא חייב להיות עם החיילים שלו".
הם נישאו כשאיתן עוד היה בקבע. "הוא חשב להמשיך בצה"ל, אבל קיבל תפקיד שהוא לא כל כך רצה, והחליט להשתחרר. בתקופה ההיא חיל הים גם היה פחות ידידותי לדתיים. לאיתן היה ברור שאחרי השחרור הוא קודם כול ילמד תורה. אהבו אותו בעולם התורני, רצו שהוא יישאר, אמרו שהוא יהיה רב. אני לא רציתי שהוא יהיה רב. הוא החליט ללמוד רפואה, אבל לפני כן למד שנה בכולל של עלי".
בגיל 28, כשהוא אב לשניים, החל איתן ללמוד באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. המשפחה עברה לבאר־שבע, אחר כך התגוררה ארבע שנים בירוחם ושלוש שנים במיתר, ואז הגיעה לבית הנוכחי בטנא־עומרים. שבעה ילדים יש להם – שישה בנים ובת. הקטן תלמיד כיתה ב', והגדול התגייס זה עתה לצנחנים, לאחר שלמד שנתיים בישיבה גבוהה.
"המטרה היא לקיים הכשרה ראשונה לעשרים מנהיגי קהילות כבר באוגוסט, ולהתחיל ליצור 'בנק' של מלווים מותאמי קהילה. המערכת הרפואית לא מתלהבת מכך שאנשים מבחוץ יסתובבו בבתי החולים, אבל אני משוכנעת שכדי לבנות אמון, המלווים צריכים להיות חיצוניים למערכת ולבוא מהקהילה של המטופל"
מה גרם לאיתן להגיע למחלקת טיפול נמרץ ילדים?
"ד"ר צחי לזר, שהיה כבר אז מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים, לימד אותם בקורס בשנה ד'. איתן אהב אותו מאוד והחליט להיות אצלו באלקטיב (תקופה של בחירת תחום מסוים, כחלק ממסלול החובה של לימודי רפואה – א"ר). באחד הימים הראשונים של איתן ביחידה, צחי אמר לו לקחת בדיקת דם מאחד המטופלים, ואיתן ביקש מהמזכירה הרפואית שתטפל בזה. צחי אמר 'אתה צריך לעשות את זה בעצמך', ואיתן התרשם מאוד מכך שלא מעבירים את המשימות לצוות הסיעודי. היה להם קשר חברי עמוק. כשיהודה נפגע, שיחת הטלפון הראשונה של איתן הייתה לצחי. אגב, צחי חשב שאחרי שהבן שלנו אושפז במחלקת טיפול נמרץ, איתן לא יהיה רופא שם". ובכל זאת, איתן בחר במחלקה הזאת. הוא אף יצא לתת־התמחות באוניברסיטת ייל, והמשפחה שהתה שלוש שנים בארה"ב.
בעקבות התאונה של בנו החל איתן לקדם סטארט־אפ שפיתח צינור הנשמה מסוג חדש. "כשיהודה נפצע, היה ברור לנו שהוא זקוק לטובוס, צינור חמצן. הפרמדיק של מד"א שהגיע אלינו חיבר את הטובוס לוושט במקום לקנה הנשימה. אם היו שולחים את יהודה כך לבית החולים באמבולנס רגיל, לא היה לו סיכוי לשרוד. בנס היה מסוק שעמד בכוננות, וכשהטייס שמע את הדיווח של מד"א על התאונה בהר עמשא, הוא החליט באותו רגע להגיע. כבר במסוק, בדרך לבית החולים, הוציאו את הטובוס וחיברו את יהודה למנשם. בעקבות זה איתן חשב לייצר טובוס שמותאם לקנה הנשימה באופן שלא מאפשר להכניס אותו לוושט. הוא השיג גיוס ראשוני, היה לו צוות פיתוח, אבל הוא לא הצליח להמשיך עם זה הלאה. כשהתחילו לחתום על חוזים, הקבוצה התפרקה".
זאת לא הייתה היוזמה היצירתית היחידה של ד"ר נאמן. "קשה לדמיין לכמה פרויקטים היה איתן אחראי בבית החולים. זה לא נתפס. הפרויקט האחרון שלו היה יצירת מערכת של מעין רשת ואטסאפ פנימית בין הרופאים בסורוקה. הוא הביא אפליקציה, הטמיע אותה ולימד את הצוות להשתמש בה".
יעל עצמה עבדה עד הקיץ שעבר בפיתוח אפליקציות וטכנולוגיות למידה. לקראת החגים עזבה את עבודתה, וכיום לצד גידול הילדים היא עוסקת במיזמים הקשורים להנצחתו של איתן. "ידעתי שיהיה קשה בחודשים ספטמבר ואוקטובר, סביב אירועי השנה למלחמה, אז עזבתי כבר באוגוסט. ראיתי גם ש'נאמני איתן' לא מתקדם. כרגע אנחנו מייצרים תשתית של הכשרה למלווים במרכז הסימולציה של אוניברסיטת בן־גוריון, שפתחה לנו את שעריה ומאמינה במיזם. המטרה היא לקיים כבר באוגוסט הכשרה ראשונה לעשרים מנהיגי קהילות, ולהתחיל ליצור 'בנק' של מלווים מותאמי קהילה, כדי שלכל קהילה יהיו נציגים. העובדת הסוציאלית בבית החולים תוכל להציע לבני משפחה של מטופל את השירות הזה, והם יבחרו את המלווה שמתאים להם באופן ספציפי. צריך להבין שזה מורכב, כי המערכת הרפואית לא מתלהבת מכך שאנשים מבחוץ יסתובבו בבתי החולים, אבל אני משוכנעת שכדי לבנות אמון, המלווים צריכים להיות חיצוניים למערכת, ולבוא מתוך הקהילה של המטופל".
מיזם נוסף שיעל מקדמת הוא אתר הנצחה בתחנת משטרת רווה – או בשמה הערבי המוכר משטרת א־רהווה, אחת משש תחנות משטרה ירדניות שעמדו לאורך הגבול עם ישראל לפני מלחמת ששת הימים. בספטמבר 1956, בעקבות מתקפה ירדנית ששבעה חיילי צה"ל נהרגו בה, יצא כוח צנחנים לפוצץ את התחנה. במהלך הפשיטה נפצעו כמה לוחמים, ובהם מפקד סיירת הצנחנים מאיר הר־ציון. הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) הציל את חייו של הר־ציון כשניתח אותו תחת אש, והכניס לגרונו צינורית כדי לעקוף את החסימה בכלי הנשימה. על פעולתו הוענק לרופא עיטור העוז. "המח"ט הקודם של חטיבת יהודה, ישי רוזיליו, קידם את פיתוח המקום כחלק מ'שביל יהודה', והציע לי להנציח שם את איתן", מספרת יעל. "יש בזה חיבור בין רופא שנפל בקרב לרופא שערך ניתוח שדה, וזה ממש מתחת לבית שלנו. כבר שמו שם פרגולה וספסל עם שילוט, ואני עובדת על הנגשת המקום. קק"ל מעורבים בפרויקט, ו'מקורות' אולי יחברו לשם קו מים".
לכתוב במקום לדבר
אחרי נפילתו של איתן החלה יעל לפרסם בפייסבוק פוסטים עליו ועל חייה בלעדיו, ובתוך זמן קצר צברה אלפי עוקבים. לפני חודשים אחדים הוזמנה להשתתף בתוכנית "סאבטקסט", שמעניקה כלים בכתיבה למי שיכולים להביא קול מורכב לשיח הישראלי. "זה משהו שאני קצת מתביישת בו. כתבתי תמיד לעצמי, אבל לא פרסמתי. גם עכשיו אין לי שום צורך להתפרסם, הכתיבה פשוט מעניקה לי פורקן. כשאיתן היה בחיים לא היה לי צורך להשמיע קול. הוא היה אדם חכם מאוד, היו לנו שיחות עומק ולא הייתי זקוקה לכלי הזה. היום אין לי עם מי לדבר, כי האדם שדיברתי איתו על הכול הלך למלחמה ולא חזר. אז במקום לדבר איתו, אני מדברת עם עצמי. אני כותבת כשאני צריכה לדבר איתו, לא רק על הרגשות שלי, אלא גם סתם לשתף במחשבות שפעם היה לי עם מי לחלוק".
הכרתי אתכם בעבר כשגרנו באותה שכונה בירוחם, ואני זוכר את שניכם כשקטים ומופנמים.
"שנינו באמת לא אנשים שמדברים, אבל בינינו היינו מדברים המון. זה משהו שנלקח ממני, אבל הצורך לדבר נשאר. בשלב מסוים התחלתי לכתוב גם בשביל ההנצחה. הבנתי שאם אני רוצה להנציח את איתן, כוח של עוקבים יכול לעזור. אני לא אוהבת אומנם את הפומביות, אבל היא נותנת לי יכולת לעשות שינוי שאני מאמינה בו".
גם הבן אביתר, תלמיד כיתה י"א בישיבה לצעירים בירושלים, יזם הנצחה לאביו. לפני כשנה הוא הוציא לזכרו חוברת לנוער ומתבגרים, "תובנות נחמה", שמציעה נקודות למחשבה לצורך התמודדות עם מותו של אדם קרוב. "זה פרויקט יפה וחמוד שנראה לי בהתחלה כמו תרפיה", אומרת אמו, "אבל הישיבה לקחה על עצמה לשווק ולהפיץ את החוברות והן קיבלו תהודה".
יש רגעים קשים במיוחד בשגרת השבוע שלך?
"רגעי השבר אף פעם לא צפויים. האבל מלווה כל הזמן, הוא לא משהו שחולף, וגם אין הרגשה שהוא עובר שינוי. אנחנו נמצאים בבית בכל שבת, לא נוסעים כמעט להתארח, כי אני חושבת שהיציבות של הבית חשובה למשפחה. איתן ואני היינו תמיד זה בשביל זו, הרגשנו הכי בטוחים ביחד, ואי אפשר למלא את החלל הזה. אמרו לנו הרבה פעמים שאנחנו דומים, וזה נכון, אבל היינו גם תמונת ראי והשלמנו זה את זו. הוא היה טוב במה שאני הייתי פחות טובה, ולהפך.
"אני נכנסתי למחלקה של איתן בשלב מוקדם מאוד של העבודה שלו שם, בגלל התאונה של יהודה, וזה הפך את כל ההתמחות שלו למשהו אחר. הכרתי את המקום מבפנים והוא היה יכול להתייעץ איתי על דברים. בכלל, אי אפשר להיות רופא בטיפול נמרץ בלי תמיכה. זו עבודה שואבת ואינטנסיבית, שדורשת המון שעות והמון אחריות. אתה צריך להיות רופא טוב מאוד, קלינאי טוב מאוד, ובאופן כללי איש טוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
