"מישהו אמר לי שהוא לא הספיק להיות בשבעה. אמרתי לו: לא בדקנו נוכחות"

"השכול הוא מסע פסיכוטי", אומרת צורית פניגשטיין. "הילד שלי קיים ונוכח מאוד בחיי, אבל זה מתרחש אך ורק בתוך המחשבה שלי. זה משחק בראש כל הזמן. אני נראית אדם שלם, אבל אני כבר לא. לפני שנה הודיעו לי שאין לי ילד, ומאז חלק מעצמי ובשרי קבור מתחת לאבן כבדה. אני רוצה לחבוש כתר על הראש כדי שידעו שאני אם שכולה וייזהרו בי. רוצה לפנות את הדרך ממוקשים. רוצה את החיבוק, אבל שאף אחד לא ירחם עליי. אני אסופה תמיד, אף פעם לא בוכה, גם כדי לא להיות חשופה וגם כי לא נעים לי להטריח אנשים בכאב שלי".

צורית היא אם שכולה הן במציאות והן כדמות בדיונית. בנה, רס"ר במיל' מעוז פניגשטיין ז"ל, לוחם בחטיבת הקומנדו, נפל בקרב בג'באליה. בסרט "לא בבית ספרנו" היא מגלמת את נירה, אם שכולה טרייה שנשלחת לבית ספר מיוחד: מוסד שמלמד אמהות כמוה כיצד להתנהל אחרי האובדן, ובעיקר מצווה עליהן לתפוס פחות מרחב כדי לא לגרום לאנשים סביבן לחוש אי נעימות. הנשים לומדות שם, בין השאר, ללבוש בגדים בצבעים קודרים ולא לרקוד באירועים, כדי לא לבלוט ולא להפוך ל"משביתות שמחה". נירה רוצה לציין את יום ההולדת של בנה שנפל, אבל סגל המורות אומר לה שזה לא מקובל.

שירי טויטו: "אנשים אומרים לי ביטויים שתלושים לגמרי מהמציאות. מישהו למשל אמר לי, 'עברו 11 חודשים, לא התאוששת?', או: 'הגיע הזמן להתקדם'. מישהי הזמינה אותי לבוא איתה לאירוע תרבות, וכשאמרתי שלא מתאים לי, היא התפלאה: 'אה, באמת? חשבתי שזה כבר מאחורייך'"

"לא בבית ספרנו" הוא תוצר הגמר של סדנת וידאו־תרפיה שהתקיימה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים. בסדנה, שהחלה לאחר יום הזיכרון תשפ"ד, השתתפו 14 אמהות לחללי מלחמת חרבות ברזל ולנרצחים במסיבת הנובה. ביום שני השבוע הן הגיעו לבית הנשיא, להציג את הסרט בהקרנת בכורה בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל.

הסוגיה ששבה ועלתה בסדנה, ועומדת גם במרכז הסרט, היא עד כמה השכול הפרטי "משבית את השמחה" של הזולת, וכיצד הישראלים מגיבים לנוכחותו של השכול במרחב. רבים מהם מתקשים להתמודד איתו, והאמירות והפעולות שלהם עלולות להוסיף לאם שכולה צער מיותר. יש מי שמבליטים בחוסר טקט את הימצאותה של האם בסביבתם, ואחרים מתעלמים ממנה לחלוטין. האמהות בסרט סופגות וסופגות את התגובות הללו, עד שהן מחליטות למרוד בתכתיבים.

זה יכול להתחיל משאלה אינפורמטיבית כמו "כמה ילדים יש לך?", מספרת שירי טויטו, אמו של סרן אייל־מבורך טויטו שנפל בחאן־יונס. "אנחנו עונות לפי מספר הילדים שילדנו, ואז אנשים שואלים אם המספר הזה כולל את הילד שנהרג או לא כולל. ברור שכן! יש לי שישה ילדים, אחד מהם לא פה, אבל גם הוא שלי".

"אני יכולה להתחיל לבכות כששואלים אותי את השאלה הזאת", אומרת פניגשטיין. "ממני לא תשמעו מה נכון לעשות, כי אני יודעת שזה משתנה מרגע לרגע, וגם אני הייתי נופלת בבורות האלו שהיום כואבים לי. האמהות בסדנה מבינות אותי מיד, עוד לפני שאני מדברת, וזה מאפשר לי לנרמל את הפסיכוזה".

חיזוק חיובי

אנחנו נפגשות בביתה של שירה דישון בשכונת נוף־ציון בירושלים. דישון (47), אם לחמישה בנים, משחקת בסרט את המנקה של בית הספר, שמשקיפה מהצד על החוקים הנוקשים. בחיים האמיתיים היא דוקטור לביולוגיה, מומחית לדי־אן־איי שעובדת במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. מאז השבת השחורה היא עבדה עם מחנה שורה, שהובאו אליו חללי מתקפת הטרור. בז' בכסלו תשפ"ד הגיעה לשם גם גופתו של בנה, סמ"ר איתן דישון, לוחם בסיירת גבעתי. בן 21 היה בנופלו.

"באחת השיחות האחרונות שלנו איתן אמר לי: 'אמא, הם בורחים, אנחנו מנצחים'", נזכרת דישון. "הוא ראה הרבה דברים לא פשוטים, חברים שלו מתו לידו. הוא קיבל 48 שעות להתאוורר, וכך זכינו להיות איתו ארבעה ימים לפני שהוא נהרג. היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, אבל לא רציתי להעיק עליו. הוא גם אמר: 'אמא, אמרו לי לא לדבר, אחר כך אני אספר לך הכול'. אנחנו בית של בנים, פחות מחבקים ומנשקים, אבל לפני הפרדה הוא חיבק ונישק אותי. ואז ראיתי אותו לוקח את התרמיל ומנופף לשלום".

צורית פניגשטיין (51) מתגוררת בטלמון, אם לשבעה, כותבת תוכן במקצועה. מעוז שלה, בן 25, נפל בז' בטבת תשפ"ד. הוא היה תושב סוסיא, נשוי ואב לתינוקת. "בחור גבוה וכריזמטי", מתארת אותו אמו. "מעוז היה קשור לאדמה וידע הרבה על גרמי השמיים ועל העופות. אדם שחי בטבע וגם צייר. כשיצא להילחם הוא ויתר על אהבה גדולה, על אישה ותינוקת שרק נולדה. זאת החמצה של חיים, אבל זאת הגדוּלה".

ריקי ברקוביץ' (55), שמגלמת בסרט את אחת האמהות־התלמידות, היא מנהלת בית הספר האזורי בסוסיא. בנה, רס"ר במיל' איל מאיר ברקוביץ', לוחם בגדוד 699, נפל בעזה בכ"ד בכסלו תשפ"ד. הוא היה בן 28 בנופלו, והותיר אחריו רעיה. "איל היה מוכשר מאוד, צייר וספורטאי", מספרת אמו. "הוא למד שלוש שנים בישיבה הגבוהה בעלי ויצא לטיול ארוך בניו־זילנד, שהתגוררנו בה בעבר בשליחות מטעם בני עקיבא העולמית. אחר כך למד רפואה באוניברסיטה העברית, עמד להתחיל שנה שנייה, ואז פרצה המלחמה. עם מיכל הוא התחתן שנה וארבעה ימים לפני שנפל".

איל נהג לכתוב הערות במשניות שלו ולהוסיף איורים־ביאורים. לאחר נפילתו הפקידה המשפחה את המשניות בספרייה הלאומית, "ובקרוב תצא מהדורה מיוחדת שלהן עם ההערות בכתב ידו. הנצחנו אותו גם בפרויקט 'אות חיים', שיוצר פונט מכתב היד של הנופלים".

שירי טויטו (51) ממושב בית־גמליאל, מנהלת התיכון בקבוצת יבנה, מגלמת גם היא את אחת התלמידות בבית הספר לאמהות שכולות. בנה, סרן אייל־מבורך טויטו, נפל בי"ב בשבט תשפ"ד, בגיל 22. "אחרי התיכון אייל היה בשנת שירות בארה"ב במסגרת הסוכנות היהודית, למד בישיבת עתניאל ואז התגייס לצה"ל", מספרת טויטו. הבן הלך בעקבות אביו מוטי לחטיבת הצנחנים, ושירת כמפקד מחלקה בגדוד 202. "בהתחלה הוא הודח מההכנה לקורס הקצינים, אבל ניסה שוב וסיים את הקורס בהצלחה. אחרי שפרצה המלחמה הוא הגיע הביתה רק פעם אחת, וכמדריך מיתולוגי בבני עקיבא מצא את הזמן להיפגש עם חניכיו לשיחה על שירות משמעותי. צילמתי לו סרטון עם השיר 'גם בשעות החשוכות של הלילה', חלקו מבוים. הוא אמר שאני פדחנית, אבל שלח הלאה את הסרטון בגאווה. בתקופת הלחימה בעזה הוא כתב יומן, והדברים שכתב נלמדים כיום בבה"ד 1".

חני לייטר (65) משחקת בסרט את אחת המורות הקשוחות בבית הספר. היא אחות במקצועה, תושבת עלי, אם לשמונה. בנה רב־סרן במיל' משה ידידיה לייטר, מפקד פלגה בסיירת שלדג, התגורר בעין־צורים עם אשתו ציפי וששת ילדיו. הוא נהרג בכ"ו במרחשוון תשפ"ד מפיצוץ מטען רב־עוצמה במבנה בבית־חנון. בן 39 היה בנופלו.

"משה בלע את החיים. אהב כל כך הרבה דברים, עבד בשלוש עבודות במשרה מלאה וגם למד רפואה", מספרת האם. "הוא ניהל תוכנית מנטורים של שלדג ותוכנית לחרדים שהתגייסו ל־8200, אבל גם לא ויתר על תשעים ימי מילואים בשנה. כשציפי אמרה לו שהיא מרגישה שהם מותחים את החבל יותר מדי, הוא ענה: אני כבר אנוח בקבר".

אז יש לכן הומור שחור.

טויטו: "בתוך המשפחה, ברור שיש. אבל אוי ואבוי אם מישהו שאינו במעגל השכול יעז להגיד משהו בהומור שחור".

בסרט הן משקפות את הניסיונות של הסביבה לעטוף את האם השכולה באופן מוחצן ומוגזם. לכל אשר תלך בשבעה ירדפו אחריה, ידחפו אליה כיסא כדי שתשב ויחבקו אותה עד כדי תחושה של פינת ליטוף, כהגדרתן. "ישבנו בכיסא נמוך, והצוואר נגמר, כי כל אחד מתכופף אליך ואתה לא יושב בצורה טבעית", מספרת טויטו. "צריך לחבק מאות אנשים, שלחלקם יש ג'ל בשיער או ריח חזק של בושם, שהילדים קראו לו 'הבושם של החברות של סבתא'.

"ההלוויה של אייל הייתה בעשר בלילה, ולמחרת בשמונה בבוקר כבר הגיעו לשבעה אוטובוסים של תלמידים, לא מבית הספר שלנו. אני מבינה שאתם רוצים לתמוך במשפחה שכולה, אבל תחשבו שנייה: לא עברו אפילו 24 שעות מאז שהבן נהרג".

ברקוביץ': "מישהו אמר לי שהוא לא הספיק להיות בשבעה. אמרתי לו: לא בדקנו נוכחות. אתה יכול להגיד שהיית, ואני אאמין לך".

אילו דברי נחמה נכנסים ללב יותר מאחרים?

דישון: "הכנות היא שחשובה. שתרגישי שמי שלידך באמת איתך, רוצה לחזק אותך ומבינה אותך".

טויטו: "אבל בסופו של דבר גם היא סוגרת את הדלת והולכת לבית שלה ולחיים השלמים שלה – ואני נשארת בבור השחור הזה ובעולם ששואב אותי למטה כל הזמן. יש משהו בודד מאוד בשכול. אתה נשאר עם המשפחה שעברה אירוע טקטוני".

לייטר: "כשמישהו שואל אותי 'מה שלומך', אני יכולה לשמוע אם זה מגיע מהלב. אבל אם הוא סתם לא יודע מה להגיד, זה מעצבן אותי. אולי זאת מתנה בתוך השכול – למדתי להימשך רק לאנשים שעושים לי טוב".

ברקוביץ': "מכירה את אלה שאומרים 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים'? מתחשק לי לומר להם: מאיפה אתם יוצאים מחוזקים? מאיפה אתם חושבים שיש לי כוח בכלל לקום בבוקר? כשמחזקים אותי, יש לי כוח לחזק בחזרה. כשהשכנה לא מפסיקה לבוא לבקר, ולא מפסיקים להכניס לנו אוכל, וכשאנחנו אומרים 'חבר'ה, כבר עברה שנה' הם עונים 'זה בכלל לא בשבילך, אלא בשבילנו' – זה מחזק אותי.

"הלכתי לבקר את הבת שלי שממלצרת במסעדה בירושלים, ובדיוק ישב שם השף. הוא ניגש אליי ואמר 'אני חייב לחבק אותך'. לא יכולתי לסרב, והוא פשוט לא הפסיק לחבק. הרגשתי שזה חיבוק שהוא צריך".

חני לייטר: "כשמישהו שואל אותי 'מה שלומך', אני יכולה לשמוע אם זה מגיע מהלב. אבל אם הוא סתם לא יודע מה להגיד, זה מעצבן אותי. אולי זאת מתנה בתוך השכול – למדתי להימשך רק לאנשים שעושים לי טוב"

הסרט נפתח בדימוי של דפיקה בדלת. זה בוודאי לא מקרי.

ברקוביץ': "דפיקות בדלת לא עושות לי טוב. שכנה דפקה אצלנו פעם וראתה אותי מזנקת מהספה. היא אמרה לי, 'זו רק אני'. אמרתי: 'למה את דופקת? את יודעת מה עושה לי דפיקה בדלת'".

טויטו: "צריך לכתוב פתק על הדלת: לא לדפוק, היכנסו!"

חיים מנוילנים

אחת המשתתפות בסדנה סיפרה שכאשר חזרה לעבודה אחרי השבעה, שמעה מישהו לוחש "זאת האמא השכולה", וראתה שהוא מצביע עליה. חברותיה אומרות שאולי היא שמעה את זה רק בראש שלה; השכול, הן מסבירות, מביא איתו דיבור פנימי. "זה קורה לי הרבה מאוד. אני רואה במבטים של האנשים את אלה שיודעים", אומרת ברקוביץ'. היא עצמה כבר לא "האמא השכולה" היחידה בסביבה: בתור מנהלת בית ספר, נאלצה להודיע בעצמה לאחת המורות שבנה נפל גם הוא בעזה. "זה היה שלושה שבועות אחרי שאיל נהרג. בתוך חודש וחצי היו שלושה נופלים ביישוב כל כך קטן".

דישון: "אני לא יכולה להיכנס לעבודה בעיניים אדומות. אני מחכה באוטו, מנגבת ומנגבת. לפעמים אני יושבת בעבודה מול המחשב ופתאום מתחילה לבכות, ואז אני מתכנסת כדי שלא יראו אותי עד שזה נגמר. אחר כך אני נושמת וממשיכה".

טויטו אומרת שהיא דווקא לא מנסה לטשטש את הדמעות. "כל הדרך לפה לא הפסקתי לבכות", היא מודה. "יש משהו באוטו שמקשה עליי במיוחד. אני מתניעה, ומיד משתחררים הברזים. הלבד הזה, עם הרדיו והמחשבות, גומר אותי. אבל אחר כך אני נכנסת לאן שאני צריכה להגיע עם הפרצוף האדום, לא מנסה להסתיר את זה.

"כשחזרתי לעבודה היה לי ברור מאוד מה אני רוצה שיגידו לי, ומה לא. החלטתי לכנס את כל צוות בית הספר בחדר המורים ולדבר איתם. הייתי נסערת מאוד באותו היום, כי חזרתי לבית הספר, למקום שבו הודיעו לי שהבן שלי נהרג, ולכן כתבתי הכול מראש".

טויטו ניסחה כמה כללים ומחשבות על היחס שהייתה רוצה לקבל, ושיתפה בדף הפייסבוק שלה: "ביקשתי מאנשים שלא ישאלו אותי איך אני, ושלא יגידו לי 'תהיי חזקה'", "אני יודעת שהרצון של כולם הוא לעטוף ולחבק אותי פיזית ובלב, ובכל זאת אני מבקשת מכם להשאיר את פינת הליטוף בצד", "אל תיבהלו אם תראו אותי מזילה דמעה, החוסר והגעגוע נוכחים ומגיעים בסיטואציות שונות", "אם אין מקרה דחוף, למעט בלהתקשר אליי בשעות בית. שעות אחר הצהריים והערב הן שעות לא פשוטות, ואני רוצה וצריכה להיות פנויה למשפחה".

"אנשים אומרים לי ביטויים שתלושים לגמרי מהמציאות", היא מוסיפה בשיחה איתנו. "מישהו למשל אמר לי, 'עברו 11 חודשים, לא התאוששת?', או: 'הגיע הזמן להתקדם'. הייתה מישהי שהזמינה אותי לבוא איתה לאירוע תרבותי, וכשאמרתי שלא מתאים לי, היא התפלאה: 'אה, באמת? חשבתי שזה כבר מאחורייך'".

הזמן החולף אכן משפיע על תחושותיה, היא אומרת, אבל הוא לא מביא עמו הקלה. "בהתחלה ההלם היה נוכח מאוד, וכיום זה יותר החוסר. אדוות של צעד קדימה, שניים אחורה. אם אני מנסה לחיות את החיים שהיו לי קודם, אני מרגישה שאני משקרת לעצמי. יש לי בור בלב בצורה של הילד שלי, ושום דבר לא יכסה את זה".

דישון: "אני לא קיבלתי הערות מהסוג ששירי ציינה, אבל אני רואה שיש אנשים שמפחדים לגשת אליי. זה לא הוגן שאאשים אותם, כי אני בעצמי נסגרתי, וזה התפרש כאילו אני לא רוצה את הקרבה שלהם. המסר שאני רוצה היום להעביר לחברות שלי הוא: נעשה את זה יחד, לאט־לאט. אל תפחדו. זו לא כתף קרה, זו כתף שלא יכולה כרגע להכיל אותן. אבל בעזרת השם, זה יגיע".

מכנה משותף נוסף שמחבר רבות מהאמהות השכולות קשור לתמונות של הבן שנפל. בימי השבעה מוצבות תמונות כאלה לצד האבלים, ולאחר מכן עולה ההתלבטות אם להשאיר אותן וליצור מהן פינת הנצחה. "בבית שלי יש הרבה תמונות של מעוז, ואני מסובבת את כולן, כי אני פוגשת אותו בכל מקום וזה מציף ומשתק אותי", אומרת פניגשטיין. "הבית שלנו פועם, ובסוף השבוע, כשהוא מתמלא, התמונות מתהפכות בחזרה, כי שאר בני המשפחה מסובבים אותן".

טויטו: "אני מוצאת את עצמי מתנצלת בפני אנשים שמגיעים אליי הביתה, מסבירה להם שהתמונות שהם רואים היו גם לפני שהוא נהרג. או שאני מציינת: אלה תמונות משפחתיות, ולא רק שלו".

צורית פניגשטיין: "אני יכולה להתחיל לבכות כששואלים אותי אבל ממני לא תשמעו מה נכון לעשות, כי אני יודעת שזה משתנה מרגע לרגע, וגם אני הייתי נופלת בבורות שהיום כואבים לי"

הן עורכות לי היכרות עם "הארגזים הכחולים" – מכלי פלסטיק שצה"ל מרכז בהם את חפצי הנופלים ומעביר אותם למשפחות. גם הארגזים הללו מזמנים סיטואציות פוצעות. דישון גוררת לסלון ארגז ששמו של בנה מתנוסס עליו. "סיפרתי בסדנה שהארגזים עדיין בסלון, הם חלק מהריהוט", היא אומרת. "ריקי אמרה לי, 'יאללה, שירה, תזיזי את זה לחדר', ועכשיו הם בחדר, אבל אני לא מסוגלת לגעת בהם". במעבדת הזיהוי המשטרתית, היא כבר לא עוסקת בפריטים שמגיעים מעזה: העבירו אותה לפרויקט אחר, שעלול להיות פחות טראומטי עבורה.

במהלך סדנת הווידאו־תרפיה קיבלו האמהות משימה – לדבר בגוף ראשון בשמו של חפץ שקשור לבן שנהרג. "אני דובבתי את הארגז הכחול שבחדר של אייל", מספרת ברקוביץ'. "מקבלים את הארגזים עם רשימת מצאי: 'שלושה זוגות גרביים, תחתונים (מלוכלך), טוש, משקפי לייזר, מזון'. הארגזים שכבו אצלנו שנה, ורק אחרי האזכרה פרקנו אותם".

טויטו: "הילד מסוכם בארגזים, והכול מנוילן – כל דף, כל גרב. קיבלנו אפילו מטבע של עשר אגורות עטוף בניילון. הילדים עזרו לנו לסדר את הדברים לקראת פסח. מיינו טכנית: כביסה, לשמור, לזרוק. את הבגדים כיבסתי והכול מקופל בארון.

"אייל נהרג בינואר 2024, וביולי מצאו עוד ציוד שלו, והגיע עוד ארגז כחול עם בגדים מלוכלכים. אתן יודעות מה זה לעשות כביסות לילד מת אחרי חצי שנה? הבכור שלי ראה אותי מקפלת כביסה ושאל: מה, אייל חזר?"

לכבות את הנר האחרון

הדילמה במרכז הסרט היא כיצד לנהוג כאשר מגיע יום הולדתו של הבן שאיננו. "זה היה אחד המפגשים הקשים ביותר בסדנה", נזכרת ברקוביץ'. "אנחנו הלכנו לבית העלמין ביום ההולדת של איל. רצינו לעשות משהו משמעותי. בכלל, בשכול יש הרבה יארצייטים: יום ההולדת שלו, יום הנישואין, יום נפילתו, יום הזיכרון. זה קשה, וכל משפחה פועלת אחרת".

טויטו: "הטקס הרשמי של חללי הצנחנים מתקיים בח' בתשרי – שהוא גם יום ההולדת של הבן שלי שנהרג. השנה ביקשו ממני לדבר שם כנציגת ההורים השכולים. בזה התחלתי את הנאום: היום יום ההולדת של הילד שלי, ואני עומדת כאן כדי לדבר על הילד שלי המת".

דישון: "איתן נולד ב־18 ביוני, ובדיוק בתאריך הזה חגגו אצלנו במעבדה יום הולדת של חברים לעבודה, כולל מוזיקת טראנס. לא יכולתי לעמוד בזה, הלכתי לשבת במקום שלי. אנשים ניגשו אליי ואמרתי שהכול בסדר, עד שמישהי אמרה: 'די, שירה, את בוכה יותר מבדרך כלל'. סיפרתי שזה יום ההולדת של איתן, ואנשים הרגישו כל כך לא נעים. בעל כורחי הפכתי למשביתת שמחה.

"בסוף יצא מזה דבר טוב: חגגנו בעבודה גם יום הולדת לאיתן, עם שיעור שהעברתי לזכרו. הבאתי את הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי שיושב שבעה על בנו, וחמשת תלמידיו באים לנחם אותו. רק התלמיד החמישי, רבי אלעזר בן ערך, מצליח לנחמו כי הוא יושב לידו, נמצא איתו בכאב. הוא אומר לרבן יוחנן: 'הקדוש ברוך הוא נתן לך פיקדון, ועכשיו הזמן להחזירו'. גם אתן קיבלתן פיקדון, ועכשיו אתן מחזירות אותו. זה מנחם אתכן? אותי לא. אבל רבן יוחנן בן זכאי חווה את המשבר הכי גדול של העם היהודי, חורבן הבית השני, וידע להמשיך הלאה. הוא הציל את יבנה וחכמיה. בלעדיו לא הייתה לנו יהדות".

גם יום השנה לנפילת הבן הוא מועד קשה, טעון במיוחד. "בשבוע שלפני האזכרה הייתי שבירה כל כך", אומרת ברקוביץ'. "כל דבר מציף, העצבים חשופים. רמת הרגישות שלי חזרה אחורה, לשבעה. בכיתי מול אנשים והתנצלתי על זה. כולם אמרו לי שאחרי האזכרה יש הבדל, משהו בתחושה של הבור משתנה. אני עדיין מרגישה את הקושי, ומצד שני, יש שינוי".

דישון מספרת כי במשך שנה היא הדליקה בביתה נרות נשמה גדולים, שדולקים שבעה ימים, אבל בעלה דורי הודיע לה: אחרי האזכרה במלאת שנה לנפילתו של איתן, היא מפסיקה לקנות אותם. "אני לא יודעת למה זה היה סמלי כל כך בשבילי, אבל תחמנתי את דורי וביום ראשון באותו השבוע הדלקתי נר כזה. כשחזרנו מהאזכרה, דורי אמר לי – זהו. אמרתי לו, 'מה פתאום, לא מכבים נר נשמה'. חשבתי שאולי הוא ישכח מזה, אבל בשבוע שלאחר מכן הוא שוב אמר לי לגבי הנרות: 'שירה, נגמר'. בכיתי הרבה, אבל אני מרגישה שהמצב בבית בריא יותר עכשיו".

שירה דישון: "כשאני רואה מישהו עובר לידי ובכלל לא מתייחס אליי מרוב מבוכה, זה פוגע. אני יודעת שאנחנו אומרות פה דבר והיפוכו. מצד אחד לא להתעלם מאיתנו, ומצד שני כשפונים אלינו, עלולים להגיד משהו שייצור טריגר"

מתי הלכתן לראשונה לבית הכנסת אחרי נפילת הבן?

פניגשטיין: "שנייה אחר כך, כי הרגשתי שלא יכול להיות שאני שולחת את הילדים שלי לומר קדיש, ואני לא אהיה שם לידם".

ברקוביץ': "הגעתי לבית הכנסת שבועיים אחרי נפילתו של איל. היה לי קשה, רעדתי ממש, בכיתי בתפילה. אבל אני יודעת שאם הייתי דוחה את זה עוד, היה לי קשה יותר. הייתה שם מישהי שחגגה לבן שלה בר מצווה, וראיתי שהיא לא מתמצאת בתפילה. התלבשתי עליה רק כדי שלא יתקרבו אליי".

טויטו: "ביום הכיפורים הגעתי למנחה ולנעילה, ואחרי עשר דקות פשוט קמתי והלכתי, כי לא יכולתי לראות את הכיסא של אייל עומד שם ריק. מלבד הבית, זה המקום שהכי מזכיר לי את החוסר שלו".

טויטו חיברה גם מדריך בלתי רשמי בנושא היחס להורים שכולים לקראת החגים. "כשאתם משתפים בהתרגשות ליד פינת הקפה בעבודה כמה כיף לכם שכל הילדים מגיעים לחג, ודאו שאין לידכם אמא שלעולם לא תזכה עוד לשבת עם כל ילדיה בחג", כתבה. "כשאתם שולחים הודעות בקבוצות ואטסאפ קהילתיות הקוראות לשים לב לנשות המגויסים ולאמהות החיילים, זכרו שיש אמהות שכולות שהלב שלהן מתכווץ בכאב כשהן קוראות הודעות כאלו… בקשו לשים לב גם למשפחות שעולמן חרב עליהן בנפול יקירן. אם תראו אמא שכולה אמיצה שהחליטה להגיע לתפילה בחג, חסכו ממנה הערות כמו 'כל הכבוד לך! את השראה! בחרת בחיים!'. אל תגידו לי: 'אייל היה רוצה שתמשיכי, שתשמחי, שתתקדמי'. פשוט אל!"

"אל תתנו לי משוב על השכול", היא אומרת. "אל תגידו לי מה לעשות ומה לא. אתם לא יודעים מה אני עוברת, כמה אני צריכה להתאמץ כדי להיראות כפי שאני נראית אחרי שלא ישנתי לילות. תהיו איתנו בלב".

"גם אל תתעלמו מאיתנו", מוסיפה דישון. "כשאני רואה מישהו עובר לידי ובכלל לא מתייחס אליי מרוב מבוכה, זה פוגע. אני יודעת שאנחנו אומרות פה דבר והיפוכו. מצד אחד לא להתעלם מאיתנו, ומצד שני כשפונים אלינו, עלולים להגיד משהו שייצור טריגר".

לייטר: "אמהות שכולות זה עם קשה. אם תעשו ככה, זה לא טוב. תעשו אחרת, גם לא טוב".

טויטו: "אנחנו לא קשות, הכול קשה לנו. אנחנו מדהימות, קמות בבוקר, מחזיקות בתים, מחזיקות זוגיות, הולכות לעבודה, מתלבשות, לא קבורות במיטה – אם כי לי יש ימים של מחשבות: איך אני בכלל יוצאת מהבית? איך אני מתחילה?"

לכעוס או לשרוד

כשאני שואלת אם יש בהן כעס על נסיבות נפילתם של הבנים, פניגשטיין מספרת: "מעוז שלי הגדיל ראש – הוא נכנס לעמדה במקום בחור אחר, ובאותו הרגע זה נגמר. הכוח שלו בכלל לא היה אמור להיות שם, אבל תוך כדי משימה אחרת הגיע מידע מודיעיני על גופות של מחבלים באזור. הם כיתרו את המקום כדי שיוכלו להוציא את הגופות, ואז האויב בעצם חיכה להם. כשהמח"ט ישב אצלנו בבית ואמר שהם היו שם בטעות, קטעתי אותו ואמרתי: 'אתם חייבים להיות גרסה טובה יותר של עצמכם, כדי שלא ייפלו חיילים אחרים בנסיבות דומות'. כעס לא יחזיר את הילד שלי. צודק מי שכועס, אבל לי אין אנרגיות לכך, אני צריכה לשרוד".

דישון: "איתן השתתף בהתקפה הראשונה בג'באליה. זה היה לילה סגרירי וחשוך, וניתנה הוראה שכל מפקדי הנמ"רים צריכים להיות עם הראש בחוץ. ההתקפה התחילה בשמונה בערב, ובשלוש וחצי לפנות בוקר צלף פגע בחלק הכי חזק של הילד, והוא קרס לתוך הנמ"ר".

ומה את חושבת על ההוראה להוציא את הראש מהכלי הממוגן?

"זאת גבורה של ממש. כולם למטה מוגנים ואתה היחיד שלא, אבל אתה מבין את המשימה. שיחת הטלפון האחרונה שלנו הייתה ביום שישי לפני הכניסה לעזה. הייתי במשמרת במעבדה, ואני זוכרת את עצמי אומרת לחברה שישבה לידי: 'אם להיכנס לעזה, זה רק עם איתן. אני סומכת עליו בעיניים עצומות'.

"יש לנו תמונות של איתן לומד בחברותא בנמ"ר בתוך עזה. אחרי נפילתו, קיבלנו את הגמרא שלו מוכתמת בדמו. כשלמד בישיבה בקריית־שמונה, הוא היה מתקשר מדי יום לדורי ואומר לו: 'יאללה, אבא, לומדים יחד דף יומי'. בשבעה אמרו לדורי שימשיך עם הדף היומי, אבל אני ראיתי כמה זה קשה לו. אמרתי לו: 'עזוב, אני אקח את זה על עצמי'. וברוך השם, יש לי 45 דקות ביום שאני מחוברת לאיתן".

לייטר: "כשמשה יצא למילואים, הילדים שלו בכו ואמרו שאף אחד בגילו לא מגויס לכל כך הרבה זמן. הוא אמר שאין ברירה, ושאם אנשים לא היו מתייצבים, המדינה לא הייתה קיימת. החיילים שלו סיפרו שלפני התמרון הקרקעי הוא אמר להם שאין לו עניין שהם יהיו גיבורים – אלא אם כן מישהו נפצע, ואז צריך לעשות הכול כדי להציל אותו.

"הם נכנסו לבית שהיה ממולכד. הבן שלנו, דוד, שירת גם הוא במילואים באותו זמן, והיה במבנה סמוך. הוא הספיק לשמוע את המילים האחרונות של משה בקשר: 'מצאנו את הפיר, שבת שלום'. ואז הוא ראה את הפיצוץ. ארבעה לוחמים נהרגו והיו הרבה פצועים, שישה מהם באורח קשה. הבניין קרס, וחיילים הוצבו בכניסה כדי למנוע מאחרים להיכנס למקום. הרופא הצבאי דחף אותם, נכנס פנימה והצליח להציל ברגע האחרון את אלישע מדן, שהיה צמוד למשה במלחמה".

ריקי ברקוביץ': "מכירה את אלה שאומרים 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים'? מתחשק לי לומר להם: מאיפה אתם יוצאים מחוזקים? מאיפה אתם חושבים שיש לי כוח בכלל לקום בבוקר? כשמחזקים אותי, יש לי כוח לחזק בחזרה"

איל מאיר ברקוביץ' נהרג בפעולה לחילוץ גופותיהם של חמישה חטופים. לצידו נפל גל איזנקוט, בנו של גדי איזנקוט. בעקבות האירוע עלתה הטענה שזו טעות לסכן חיילים לצורך חילוץ גופות. "אין לנו בדל של כעס", אומרת ריקי ברקוביץ'. "הם ידעו שהחטופים שם אינם בין החיים. אני בקשר עם אורין, אמה של החטופה עדן זכריה, והיא כל הזמן אומרת לי: 'לא הבאתם לי גופה, החזרתם את הבת שלי'. חלק ממטרת המלחמה הוא להחזיר את הכבוד הלאומי של עם ישראל. הלוואי שהבן שלי היה חוזר חי מהפעולה, אבל אני יודעת שבזכות המבצע הזה, חמש משפחות סובלות פחות. לא אגיד שיש להן נחמה, גם הילדים שלהן לא חזרו בחיים, אבל אין מוסרי מזה".

חיסור וכפל

המסר המרכזי שהאמהות מעבירות בסרט, לעצמן ולציבור הישראלי, הוא שמותר לשמוח גם בכאב. מצד אחד הן בחרו לעיתים להיעדר מאירועים משפחתיים – וכחלק מחוסר הטקט הלאומי, קרה שהמזמינים לא הבינו את הבחירה הזאת, ואפילו נעלבו. מצד שני, גם בתוך שנת השכול הראשונה, כמה מהאמהות החליטו לא לוותר על שמחות של המשפחה הגרעינית, וערכו בר מצווה, בת מצווה וחתונות.

טויטו: "כשהמבשרים היו אצלנו בבית, הבת הצעירה שלי בכתה ואמרה: 'מעכשיו אתם כל הזמן תבכו. נהיה משפחה עצובה ולא יהיו לנו יותר דברים כיפיים'. ממש כשהודיעו שהעולם שלנו התהפך, היא זו שאמרה לנו איך אנחנו צריכים לנהוג. הרגשנו שהיא ציוותה לנו את החיים, וכשהגיע הזמן חגגנו לה בת מצווה".

פניגשטיין: "אנחנו לומדות כל הזמן דברים חדשים על עצמנו. לא ידעתי שאני תפקודית כל כך. בשנה הזאת התבשרתי אומנם בשורת איוב, אבל גם חיתנתי שני ילדים. מצד אחד אני שמחה בשמחתם, ומצד שני אלה הרגעים הכי קשים. החוסר מוכפל: ראשית, כי בשמחה השלמה מעוז חסר כל כך, ושנית, כדי לתפקד אני צריכה קצת להנמיך את האש – וכך אני מרגישה פחות את הכאב, אבל גם מרגישה פחות את האהבה ואת החיות.

"אני מסתכלת קדימה וחושבת לעצמי איך אתמודד עם הכאב לאורך כל כך הרבה שנים. ומצד שני אני רואה את הילדים שלי מתופפים על שולחן השבת ושרים, רואה את המשפחה שלי שמחה, ואני אומרת לעצמי: מה זו החיות הזאת? מעוז מת, מה יש לכם? בא לי לצעוק עליהם: כבו את הכול, אין חיים, אתם לא מבינים? אבל החיים קורים, ויש שם איזו אינרציה שבסוף גם אני נגררת אליה".

בהקרנת הבכורה של "לא בבית ספרנו", שהתקיימה השבוע באולם המרכזי בבית הנשיא, חילקו טישו לצופים. בני המשפחות של המשתתפות והיוצרות צפו גם הם בסרט לראשונה. "אמא כוכבת, וזה לא מפתיע", אומר יואב פניגשטיין (24). "אמרתי לאחותי שהיו לה תנועות קצת כמו של מעוז. היא שחקנית גם ביומיום, עושה חיקויים". ואחותו חיה־נגה (19) מוסיפה: "כיף לראות שאמא מצאה משהו שממש עושה לה טוב. היא שמחה ויש לה תוצאות טובות וחברות חדשות".

הנשיא הרצוג, שנוסע משבעה לשבעה מאז שפרצה המלחמה, אמר לאחר ההקרנה: "ראינו יותר מאלף משפחות שכולות, והדבר הראשון שאתה עושה הוא לבוא לחבק. חלקכן אומרות לי שאתן שומרות נגיעה, אבל עכשיו אני מבין באמת למה אתן לא מתחבקות, אז אני אשים פחות אפטרשייב". רעייתו מיכל הוסיפה: "מישהי אמרה לי בשבוע שעבר ש'כאב' זה ראשי תיבות של 'כל אחת בדרכה'. אני אימצתי את זה".

"זרקנו לתוך הסדנה הרבה מאוד אמירות", אומרת ברקוביץ'. "לפעמים מה שמפריע לאחת דווקא עוזר לאחרת. גם אנחנו עוברות תהליך, ומה שאמרנו לפני חצי שנה אנחנו כבר פחות אומרות היום. אין פה דברים טוטליים והחלטיים. העניין הוא לבוא ולספר סיפור במילים פשוטות. החיבור בינינו במפגש השבועי שלנו נתן לנו הרבה כוח בעיבוד החוויה שלנו, וגם כשאת רואה מה אישה אחרת חווה, זה פותח לך פרספקטיבה גבוהה ורחבה יותר".

"יש בסרט משהו מכל אחת מאיתנו", אומרת פניגשטיין. "קולנוע הוא עניין קבוצתי, כל אחד נותן מעצמו. אני לא הולכת לטיפול, זה הטיפול שלי. קבוצת השוות מהדהדת לי דברים שאני מרגישה. אם זאת הייתה רק קבוצת תמיכה, היה בזה משהו אפילו מדכדך, אבל אנחנו לא רק מדברות: אנחנו קמות מפה ליצירה".

דישון: "אנחנו נמצאות באיזושהי סערה, בזמן שסביבנו שטים בנחת. אנחנו מרגישות דברים שהציבור לא בדיוק מבין. אנחנו לא באות בטרוניה, יש הרבה אנשים טובים, אבל המפגש הזה יוצר לפעמים קֶצֶר. אנחנו רוצות שתהיו אמפתיים, זה הכול. לא צריך מילים גדולות, לא צריך הבטחות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il