מפעל ההתיישבות בשומרון יצא לדרכו מתחנת רכבת

בין ירושלים לעפולה לא דלקו אז בלילות אורותיו של יישוב עברי אחד לרפואה. מדרום לירושלים הוקמו אחרי מלחמת ששת הימים חמישה יישובים, בבקעת הירדן הרבה יותר, גם בגולן צצו יישובים חדשים, ברצועת עזה שתי היאחזויות נח"ל, ובסיני אפילו נוסדה עיר – ימית. אבל השומרון נותר ריק לחלוטין מהתיישבות יהודית. ממשלת המערך ביקשה לשמור עליו כפיקדון לקראת פשרה טריטוריאלית עתידית. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים סיכל צה"ל במהירות ובתקיפות כמה וכמה ניסיונות חובבניים של חוגי תנועת בית"ר להיאחז באזור שכם. מפקד פיקוד המרכז, אלוף רחבעם זאבי, כינה אותם "קומץ של ילדים שוטים ופנאטים". אגב, גם על ראשוני סבסטיה הוא מתח ביקורת – לא מפני ששלל את רעיון ההתיישבות, אלא מפני שלא אהב את ההתגרות בשלטונות. "אתם, המתנחלים בסבסטיה, הזקתם לעניין ההתנחלות בארץ ישראל ולא הועלתם דבר", הוכיח אותם מעל דפי הארץ (1 באוגוסט 1974). חבר הכנסת הצעיר אהוד אולמרט מהליכוד מיהר להגיש שאילתה בכנסת: איך אלוף פעיל בשירות מילואים מתבטא באופן פוליטי? היו זמנים.

הערה כרונולוגית לטובת קוראים צעירים: סבסטיה תשל"ד אינה סבסטיה תשל"ו, זו מתמונת הניצחון הידועה שמראה את חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כתפי דור הכיפות הסרוגות. כמעט שנה וחצי חלפו בין שני האירועים. כיצד אפשר להבדיל ביניהם? בין השאר, לפי הביגוד. התפאורה בתמונת הניצחון היא חורפית: לוינגר לובש דובון, פורת בסוודר ומעיל, וכל הצעירים הצוהלים תחתיהם עטופים היטב. את הבוץ לא רואים, אבל אפשר לנחש אותו. בתמונות המפורסמות פחות מסבסטיה תשל"ד, סבסטיה א', הקיץ שולט במלוא עוזו: שרוולים קצרים, מכנסיים קצרים, סנדלים, זקן של שלושת השבועות, קוצים מסביב. רק מנחם בגין הגיע בחולצה לבנה, חפותה היטב.

"באותו הערב הייתה לחברי הכנסת שהיו שם הרגשה של התרוממות רוח נדירה בחייהם", העיד בגין בכנסת כעבור ימים אחדים. "הוד קדומים אפף אותנו. ראינו נוער נפלא, מאמין, טהור, אידיאליסטי, מסור, הבא להתנחל בארץ אבות. לא אכחד בפניכם שגם זכרנו את הפסוקים על מקום שכם, אלון מורה, על ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'".

בגין היה אז ראש האופוזיציה. פחות מחודשיים לפני כן הוקמה ממשלת רבין הראשונה, ממשלת שמאל שנשענה בתחילת דרכה על רוב זעום של 61 ח"כים, ובכללם נציגי שתי סיעות ערביות. שמעון פרס כיהן כשר הביטחון. בעיתונים התפרסמו מודעות על הלוויות של חללי מלחמת יום הכיפורים, שעצמותיהם הועברו מבית העלמין הזמני בקיבוץ בארי לקבורת קבע בחלקות צבאיות בכל רחבי הארץ. זה עתה הוחזרו מסוריה עשרות שבויי צה"ל אחרי כשמונה חודשי שבי. בארצות הברית השתוללו להבות ענק של פרשת ווטרגייט, ולנשיא ניקסון נותרו רק שבוע וחצי בבית הלבן. שר החוץ הפנומן שלו, הנרי קיסינג'ר, אמר לקבוצה של מנהיגי הקהילה היהודית בארצות הברית כי "הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית נוגדת את האינטרסים האמריקניים, ולכן ארצות הברית לא תתמוך ברעיון זה". הם הגיבו בשביעות רצון.

רוב השיח המדיני בוושינגטון ובירושלים עסק אז ברעיון מסירתם של אזורי גב ההר לידי ירדן. לא הייתה לו היתכנות מיידית, אך ממשלת רבין ביקשה לשמור את האופציות פתוחות, כלומר לשמור את השומרון נקי מיהודים. דווקא מפני שלא העלתה בדעתה אפשרות של עקירת יישובים, היא התאמצה למנוע מראש את הקמתם באזורים שסימן שאלה מדיני ריחף מעליהם. ערב השבעתו לראש הממשלה הכריז רבין שלא אכפת לו לבוא לגוש עציון עם ויזה ירדנית. לפי התוכנית המדינית המפורסמת של שר החוץ שלו, יגאל אלון, השומרון נועד להיות חלק מישות פלסטינית עתידית. שעות אחדות לפני סבסטיה א' יצא אלון לביקור מדיני ראשון בארצות הברית, ובנמל התעופה הבטיח: "בטרם נגיע להכרעה על ענייני הגדה המערבית, יהיה עלינו ללכת אל העם ולהכריע בבחירות".

"בציבור הרחב לא הורגשו אז געגועים גדולים ליו"ש", הודה בכיר הגרעין הרב מנחם פליקס בעצרת היובל שהתקיימה באלון־מורה לפני שבועות אחדים. "אולי זו הייתה אהבה מסותרת. אבל כשנפגשנו עם רבין, והוא אמר לנו (בלעג) שממשלת ישראל לא יכולה לרוץ בשטח אחרי כל קבוצה של חמישים איש, אמרתי לו: טוב, אז בפעם הבאה נהיה אלפים"

גוש אמונים – קבוצת צעירים ורבנים מחוגי ישיבת מרכז הרב, שהתארגנה בחורף 73'־74' והספיקה להקהיל הפגנות סוערות נגד נסיגות ברמת הגולן – נחלץ להקדים תרופה למכה. גרעין אלון מורה שלו ביקש לסתום את הפרצה ההתיישבותית בשומרון, שבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים. כעשרים ספרים ומאות כתבות ומאמרים נכתבו כבר על פועלו. רובם מציינים את ניסיונו הראשון להיאחז בקרקע: 5 ביוני 1974, אמצע סיון תשל"ד, יומיים אחרי העברת מוסרות השלטון מגולדה מאיר ליצחק רבין. כ־120 צעירים וצעירות דתיים נטעו אז מאהל ליד מחנה חורון שבפאתי חווארה. יחד איתם בא לשטח הרב צבי יהודה קוק, שהתייסר קשות לפני שהעניק את ברכתו למארגנים. הגיעו גם הרב צבי טאו וארבעה ח"כים מהליכוד ומהמפד"ל. אריק שרון, ח"כ טרי ואלוף במיל', הטיף לחיילים לסרב לפקודת הפינוי שהגיעה אחרי שעות אחדות, אבל הללו מילאו אותה. כל המתיישבים סולקו בכוח בתוך כיממה, חלקם בכוח רב. אף שאיש לא נזקק לאשפוז, האירוע היה טראומטי. הוא חשף הן את תוכניות המתאר המדיניות של שלטון המערך והן את הנחישות של נאמני שלמות הארץ, חובשי הכיפות הסרוגות. הדיו התגלגלו בתקשורת ובזירה הפוליטית. גוש אמונים עשה בהם שימוש כדי להגדיל את מניפת אוהדיו, ולהפיק ניסיון התנחלות מחודש, המוני, מעצב מציאות.

אריק יצא באיגוף

"בציבור הרחב לא הורגשו אז געגועים גדולים ליו"ש, כמו אלה שהיו לירושלים בשיר המפורסם של נעמי שמר", הודה בכיר הגרעין הרב מנחם פליקס בעצרת שהתקיימה באלון־מורה לפני שבועות אחדים. "אולי זאת הייתה אהבה מסותרת. אבל כשנפגשנו אחרי חווארה עם רבין, והוא אמר לנו (בלעג) שממשלת ישראל לא יכולה לרוץ בשטח אחרי כל קבוצה של חמישים איש, אמרתי לו: טוב, אז בפעם הבאה נהיה אלפים".

פליקס, עוד מעט בן 78, היה אז תושב קריית־ארבע. היום הוא כמעט עיוור בגלל אירוע מוחי שחווה לאחרונה, אבל זוכר מצוין ומתנסח נפלא. יחד עם הרווק הצעיר יהודה עציון הוא איתר את נקודת ההתנחלות בתחנת מסעודיה ואת דרכי הגישה. אורי אליצור, יהודה חזני ויעקב כץ (כצל'ה) ניצחו על גיוס האלפים. שליחים מטעמם יצאו לכל רחבי הארץ ופקדו את בתיהם של מועמדים אפשריים להתיישבות או לתמיכה. אחד או שניים מהשליחים הללו, אני כבר לא זוכר, הגיעו גם לבית הוריי בצפון. נאמר לנו שבקרוב ייערך מבצע התנחלות נוסף, ושהפעם יש כוונה לגייס אליו אוהדים רבים. כעבור כחודש וחצי הגיע צו 8. הוא לא הכיל נקודת ציון של יעד המבצע, אלא מידע על נקודת הכינוס. יחד איתו הגיעה גם בקשה לשמור על חשאיות מבצעית.

בכל זאת, המידע דלף לשלטונות. בשעות הערב של יום רביעי 24 ביולי, יממה לפני המבצע, כונסה בלשכת ראש הממשלה בתל־אביב "התייעצות בעניין התנחלויות ללא אישור הממשלה". מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף רפאל ורדי, דיווח: "בדקנו עם שב"כ שוב את הידיעות שהגיעו אלינו. הם אומרים שהידיעות הן ממקורות די טובים". הוא ידע לומר ש"בני עקיבא מתכוונים לתת חיפוי של כמה מאות אנשים". רבין העיר: "שמענו שבבית כנסת מסוים הפסיקו את התפילה ודיברו על הצורך לסייע". הוא היה נחוש בדעתו לא לאפשר למתנחלים הדתיים ולבני בריתם להתל בו כפי שהיתלו בלוי אשכול כשש שנים קודם לכן, כשהשתכנו במלון פארק בחברון והצליחו להישאר לצמיתות בעיר האבות.

בתקופת מלון פארק היה למתנחלים סנגור נלהב ויועץ חינם ליד שולחן הממשלה, יגאל אלון. בינתיים יחסי שני הצדדים הצטננו, אך לאלון נמצא מחליף: שר הביטחון שמעון פרס. בפרוטוקולים הכמוסים שנחשפו בינתיים, וגם בארכיוני העיתונים מקיץ 74', הוא מצטייר כמעט כבעל בריתם, משת"פ של גוש אמונים. כשנתיים לפני כן, כשכיהן כשר התקשורת בממשלת גולדה, היה פרס אורח מרכזי בכנס ידיעת הארץ בתיאטרון הרומי בסבסטיה. הוא חנך שם סניף דואר סמלי, ונשא נאום נלהב בדבר זכותנו על מולדתנו. "אין זו אשמת שומרון שאהבת ציון הגיעה אליה באיחור", התפייט. עכשיו הונח לפתחו ניסיון למימוש האהבה הזאת, והוא די עמד בו. בהתייעצות הדחופה בלשכת רבין סיפר פרס: "היום אחר הצהריים באו (אליי) שני חברים – חנן פורת ובחור ג'ינג'י, מושבניק, שאיני זוכר כרגע את שמו. שני הבחורים הם נבונים, לדעתי". פרס גם העיר שמפקד פיקוד המרכז, אלוף יונה אפרת, תומך במתנחלים: "יונה בליבו בעד ההתיישבות, ואינו מסתיר זאת. מותר לו לחשוב כך".

לאורך כל הדיון טען פרס שאת משימת ההתגוששות עם המתנחלים יש להטיל על המשטרה, לא על הצבא. זו הייתה אמתלת התחמקות שקופה ממשימה שנואה. למשטרה לא היו די כוחות להדוף בגפה את המתנחלים, ושר הביטחון כמובן היה מודע לכך. הוא קיווה שתימצא פשרה שתאפשר לאנשי גוש אמונים להיאחז לעת עתה במזרח השומרון. "אנו נפלג את צה"ל", הזהיר את הנוכחים, "הוא לא בנוי לטפל ביהודים. עשינו זאת בפעם הקודמת (ליד חווארה), ויש הדים קשים מאוד בצבא לכך".

רבין פקפק בדיווח של שר הביטחון: "יש הדים קשים?"

פרס: "כך אמרו לי".

בסופו של דבר המשימה הוטלה על הצבא, שלא ידע מנין יגיחו המתנחלים ולאן. כנראה לא התאמץ במיוחד לדעת. השב"כ נכשל אף הוא בפיצוח החידה. "עד כמה שאני מכיר את אריק (שרון), הוא יוביל דרך מחולה", ניחש רבין, אבל טעה. המתנחלים הגיעו מן המערב. חברי גרעין אלון מורה ועוד כאלפיים אוהדים עקפו, בדרך כלל בקלות, את 17 המחסומים שצה"ל הקים בכבישי האזור.

כמות האנרגיה האנושית שבעבעה באותו אחר־צהריים פרה־היסטורי הייתה מספיקה להנעת הגלגלים עד שערי הבסטיליות בירושלים, אם לא עד שערי שמיים. אלפי בני נוער כסויי ראש התפרצו צוהלים מאפלת סניפי בני עקיבא אל צהרי השומרון

בתחילת שנות התשעים, כשהזיכרונות היו טריים יחסית, תיארתי בעיתון השמאל "חדשות" את החוויה המעצבת ההיא מקיץ תשל"ד, בין סיום בחינות הבגרות לגיוס לצבא: "השמש כבר פתחה בהכנות נמרצות ללינת לילה, כשהמונית שמשפחת סגל שכרה מעכו לסבסטיה התברברה קלות בדרכי העפר בסביבה. היה קצת לא נעים, כי בעקבותינו הזדחלה שיירה ארוכה של נהגים שבטחו בכושר הניווט שלנו, מה גם שבכל רגע היינו יכולים להתגלות בידי סיור צבאי. לגודל מזלנו הגיח אז במרוצה מבטן האדמה גבר מזוקן וממושקף במכנסיים קצרים, ואותת לנו בתנועות יד כריזמטיות לבוא אחריו. מנחם פליקס. הוא רץ, אנחנו נסענו, עד שהבחנו מרחוק ביעד ויכולנו לעקוף אותו.

"ראש החץ של השיירה לאלון־מורה נבלע מאחורינו בתוך נחשול אבק. עשרות שנים אחרי שהרכבת החיג'אזית האחרונה עזבה ביבבה את רציף סבסטיה, נכנס אליו בקול תרועה הקטר החשמלי של גוש אמונים. חדש, נוצץ, מיליון כוחות סוס. כמות האנרגיה האנושית שבעבעה סביבו באותו אחר צהריים פרה־היסטורי הייתה מספיקה להנעת הגלגלים עד שערי הבסטיליות בירושלים, אם לא עד שערי שמיים. אלפי בני נוער כסויי ראש התפרצו צוהלים מאפלת סניפי בני עקיבא אל צהרי השומרון".

פוליטיקה או אידיאולוגיה

ארבעה עיתונאים נבחרים הוזמנו להצטרף לשיירה לסבסטיה, שיצאה לדרך מאזור ראש־העין. תיק סבסטיה א' בארכיון המדינה מכיל את תמליל הידיעה ששודרה במהדורת שמונה בערב של חדשות קול ישראל: "קבוצת מתנחלים המבקשת להקים יישוב יהודי בשומרון הגיעה לפנות ערב לסבסטיה, עשרה קילומטרים מצפון־מערב לשכם. המתנחלים אומרים שלא נתקלו בכוחות ביטחון שניסו לחסום את דרכם. בקבוצה 150 נפש, מהם 35 משפחות ובהם 55 ילדים. במתנחלים גם רופא מבית החולים איכילוב בדרגת פרופסור וכל משפחתו, וכמו כן חמישים צעירים וצעירות. הם אומרים כי משקיעים שונים מוכנים לסייע למפעל, ועל כן מובטחת להם עצמאות כלכלית והם לא יזדקקו לתמיכת השלטונות. במנשר שפרסמו לפני היציאה להיאחזות אמרו המתנחלים כי הם מבקשים מהממשלה להכיר בישות יהודית בת שלושת אלפים שנה קודם שיתווכחו על הישות הפלשתינית".

צה"ל דיווח ללשכת ראש הממשלה על כ־250 מכוניות שהגיעו לתחנת הרכבת, ועל אוהדים שהמשיכו רגלית ליעד לאחר שכלי רכבם נחסמו. 18 חברי כנסת מהליכוד ומהמפד"ל הגיעו אף הם לתחנה בסבסטיה, ובהם שלושה ראשי ממשלה לעתיד: בגין, שרון ואולמרט. ככל הזכור והידוע, ח"כ יצחק שמיר, אף הוא ראש הממשלה לעתיד, לא בא, וכנראה לא בגלל עכבות טכניות. אולי הסתייג מהשיטה. בנימין נתניהו היה אז סטודנט למנהל עסקים באמריקה. נפתלי בנט – פעוט חיפני בן שנתיים וחצי.

אגב, גם הרב צבי יהודה קוק לא בא לסבסטיה. ייתכן שמקורביו ביקשו לחסוך ממנו את סערת הרגשות הכרוכה בחיכוך אפשרי נוסף עם כוחות הביטחון. ראש ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה, תפס את עמדת הפיקוד הרוחני. הוא הסביר לעיתונאים שיש הבדל בין ממשלת ישראל לעם ישראל, והתייצב למניין מנחה חגיגי ורב־משתתפים שהונצח בתמונות ובספרים. "במקום הוקמו מספר אוהלים", המשיך הצבא לדווח לרבין. "כל המבנים נתפסו, השטח נוקה, הוקמה גדר. כעשרים איש נעלו עצמם בשרשראות לאדני המסילה". היה ברור שהפעם אתגר הפינוי של המתנחלים יהיה קשה פי כמה מהפינוי שלהם ממחנה חורון, שבועות אחדים קודם לכן. אני זוכר שהתרשמתי עמוקות מאמהות צעירות שהשכיבו את ילדיהן הפעוטים לשינה באוהלים – טובה פליקס, בינה קצובר, דבורה ארציאל ועוד. הן לא באו להפגין, הן התכוונו להישאר.

"150 איש 'התנחלו' בשומרון", בישרה למחרת בבוקר הכותרת של ביטאון מפ"ם "על המשמר". המירכאות שבתוכה נועדו לזרוע פקפוקים בתום הכוונות החלוציות שמאחורי מפגן הכוח הציוני־דתי בסבסטיה. עורכי העיתון, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, מיאנו להניח את כתר ההתיישבות והפרחת השממה על ראשם של חובשי הכיפות הסרוגות. לשמאל היה מונופול עתיק יומין עליו. לאורך כל הידיעה הנרחבת בעיתון הוצמדו מירכאות למילים "היישוב", "המתנחלים" ו"המתיישבים". בעיתון הארץ קראו להם "פולשים", מילה שהתחרזה עם "הפורשים", כינוי הגנאי מתקופת המחתרות. נראה שבעיתון הסתמנה תסיסה מסוימת נגד הטרמינולוגיה הזו, שכן למחרת פורסמה הבהרה מערכתית: "הכינוי 'פולשים' שנדפס אתמול בידיעה מאת סופרי הארץ מתי גולן ויהודה ליטני, בהקשר לפרשת סבסטיה, ניתן על ידי עורך הארץ. גולן וליטני השתמשו בידיעותיהם בכינוי 'מתנחלים'".

גם ראש הממשלה רבין התקשה להתייחס אל המתנחלים כמתנחלים. נפשו הייתה מסוכסכת בין החשד שסבסטיה היא ניסיון מרד יותר מאשר מעשה התיישבות, ובין החשש המוצדק שזוהי רק ההתחלה: אם יניחו לחנן פורת וחבריו להיאחז בתחנת הרכבת, הללו ישתמשו בה כראש גשר למפעל התיישבות שלם באזור צפוף אוכלוסייה ערבית. בסופו של דבר החיל עליהם רבין לחומרה את שתי התחושות כאחת: גם זלזל בהם וגם הזהיר מפניהם. המתנחלים נפגעו במיוחד מקביעתו שמדובר ב"אקט פוליטי", אבל רבין התאהב בה. בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה הוקיע שוב ושוב את "ההתנחלויות הפוליטיות", כלומר אלו שהוקמו בגב ההר, כביכול ללא היגיון ציוני. מעולם לא שכח ולא סלח להן את הרפתקאות סבסטיה. בעיניו ובעיני השמאל כולו הן היו שם נרדף לעבריינות אידיאולוגית, גם אחרי שמעמדן החוקי הוסדר היטב בידי ממשלות הימין.

את תשתית ההתפלמסות עם טיעוני האי חוקיוּת כביכול של ההיאחזות בסבסטיה הניחו אליקים העצני ויואל בן־נון. הם טענו בכתב ובעל פה, באוזני כל עיתונאי או איש אקדמיה שהתעניין, כי אין כל חוק האוסר על יהודים להתיישב בשומרון, לכל היותר יש החלטת ממשלה עמומה הגובלת בהפעלת ספר לבן חדש וסותרת את חוק השבות. בינם לבינם ידעו שזהו טיעון משפטי חלש, אך בתמימותם הניחו שהוא יספיק לצורכי הכרעה מוסרית, במיוחד לאור העובדה שהממשלה מעולם לא שרטטה רשמית את מפת ההתיישבות שלה. אפילו רבין עצמו נמנע מלהכריז על השומרון כעל שטח האסור בהתיישבות יהודית. "השאלה היא אם זו מדינת חוק או מדינת הפקר", הוא הצהיר בישיבת סיעה של מפלגת העבודה, "אין לכך שום קשר עם התנחלות".

אריאל שרון דחה בשאט נפש את טענת חוסר החוקיות. בריאיון למעריב, בין ניסיון ההתנחלות בחווארה לעלייה הראשונה לסבסטיה, הוא הזכיר ש"כל המדינה הוקמה בצורה בלתי חוקית. מי בכלל קובע מה זה חוקי ומה לא חוקי? קריית־ארבע לא הוקמה כך? כפר־עציון המחודש לא הוקם כך? קשת בקוניטרה?"

אלטלנה יבשתית

ניסיון ההיאחזות ההמונית בסבסטיה נערך כאמור ביום חמישי לפנות ערב. למחרת בבוקר, יום שישי, טסו רבין ופרס במסוק מעל תחנת הרכבת כדי לבחון במו עיניהם את המתרחש. אחד מאנשי הפמליות שלהם הדליף אחר כך לתקשורת שפרס היה "מבודח ומתחכם" ואילו רבין "חמור סבר". העיתוי של מבצע סבסטיה א' סיכל אפשרות לפינוי מהיר של המוני המתנחלים ואוהדיהם עוד לפני כניסת השבת. ליל תשעה באב חל באותה השנה במוצאי שבת, כך שתוחלת החיים של המאחז המתוקשר עמדה מראש על כארבע יממות לפחות.

רבין המודאג והכעוס כינס מיד עם שובו מהטיסה בשמי השומרון ישיבת חירום של הממשלה. הפרוטוקול הארוך שלה מאלף. הוא מוכיח שראש הממשלה ורוב שריה הבינו בעוד מועד שלאירוע ההמוני ליד שכם צפויות השלכות מרחיקות לכת על גורל ישראל. הם עסקו בסוגיה במשך שעות למרות השבת המתקרבת. כמעט כולם הביעו חשש שהמתנחלים יצליחו לעצב את מפת הארץ באופן שונה מזה שתכננה הממשלה הטרייה. אומנם בקווי היסוד שלה לא נכתבה מילה אחת על פשרה טריטוריאלית, והצירוף "מדינה פלסטינית" נחשב אז למשוקץ גם בעיניה, אבל התורה שבעל פה כללה נכונות לוויתורים מפליגים בשומרון תמורת הסכם שלום וצמצום ממדי הבעיה הדמוגרפית. גוש אמונים ביקש לסכל את הנסיגות האלה בעוד מועד.

ניחוח של מחדל עמד בחדר הישיבות של הממשלה: כיצד קרה שחברי הגרעין ואוהדיהם הצליחו להערים על הצבא ולהיאחז בשטח, למרות ההתרעה המודיעינית המוקדמת? עמד גם ניחוח של ניסיון המרדה מסוכן, שחובה לדכא בעודו באיבו. ראשית חוכמה ביקש ראש הממשלה מאלוף ורדי לתאר את האירועים בשטח. מתאם הפעולות בשטחים טען שהצבא עצר בדרך את מכוניות המתנחלים, אבל "האנשים ירדו מכלי הרכב, עקפו את המחסום והלכו ברגל". לדבריו, "חלקם פרצו את המחסום".

"אריק שרון היה ביניהם?", ביקש השר ישראל גלילי לברר.

ורדי: "כן, הוא היה. היו גם (ח"כ יוחנן) בדר ובגין".

שולמית אלוני, שרה בלי תיק מטעם מפלגת רצ, העירה במרירות: "והצבא אינו יכול לעמוד נגד בגין!"

18 חברי כנסת מהליכוד ומהמפד"ל הגיעו אף הם לסבסטיה, ובהם שלושה ראשי ממשלה לעתיד: בגין, שרון ואולמרט. ח"כ יצחק שמיר, אף הוא ראש הממשלה לעתיד, לא בא, וכנראה לא בגלל עכבות טכניות. אולי הסתייג מהשיטה. בנימין נתניהו היה אז סטודנט למנהל עסקים באמריקה. נפתלי בנט – פעוט חיפני בן שנתיים וחצי

רבין התנדב להשיב לה במקום ורדי: "לצבא לא ניתנה הוראה לפתוח באש". ברור שדיבר באירוניה, אך גם בהכירו את נפש הדוברת. אלוני וקבוצת שרים נוספים באגף השמאלי של הממשלה ביקשו לעצור את המתנחלים בכל מחיר כמעט. זיכרון התנהלותו של בן־גוריון בפרשת אלטלנה קסם להם, כפי שקסם כעבור שנים רבות לבכירים אחדים בקרב תובעי הפעלת יד קשה מול מתנגדי ההתנתקות.

שר הביטחון שמעון פרס השתייך לאגף הנגדי. "אין לנו עסק עם פושעים או עם מחבלים", הוא הזכיר לשרים. "צה"ל נועד להילחם בערבים ולא ביהודים".

אלוני: "חשבתי באויבים".

פרס: "כן, באויבים. (…) גם כשהמשטרה פועלת נגד אזרחים, היא מטפלת בזה בתבונה ולא בהתלהבות. החוק אינו מחייב אף אחד לצאת מגדרו ולאבד את שיקול דעתו ולהרים רובים. (…) הטמפרמנט שלי איננו רק טמפרמנט של שימוש בנשק ובמכות. אפשר במדינה זו להביא אחת־שתיים לכלל מלחמת אזרחים. כל החושב אחרת, יגיד את דעתו. לכן התכנסה הממשלה. לדעתי השיטה הנכונה במקרה כזה היא למנוע (מהמתנחלים) ליצור עובדות, ולהימנע ממלחמת אחים. זהו תפקיד מסובך".

שרי מפ"ם כעסו על עצם ניהול המגעים עם המתיישבים. הם טענו שאיש לא הסמיך את שר הביטחון לשאת ולתת עם נציגי גוש אמונים על מתווי פשרה, כמו זה שפרס התאמץ מאוד לקדם: הצעה להיאחז במחנה יוסף, ליד היישוב חמרה, במורדות המזרחיים של השומרון. פרס מחה: "האם אסור לשר להיפגש עם איזו קבוצה, לבדוק הצעה?"

"מה שעשית זה הרבה יותר מזה", השיב השר ויקטור שם־טוב ממפ"ם. "…כל הארץ מדברת זה שלושה־ארבעה ימים על כך שהולכת ומתארגנת קבוצה של מתיישבים עם אלף מתנחלים. שמעתי שהיו הוראות של ראש הממשלה ושר הביטחון למנוע ניסיון זה. יש לי הרושם שלא נעשו כל המאמצים לקיים את ההוראות האלה. אחרת איני יכול להבין איך זה לא נעצר אף איש שעבר על החוק".

פרס נעלב עד כדי איום בהתפטרות: "יש מסביב לשולחן דיבורים שאין להם שחר. אני מבקש שראש הממשלה יבהיר את הנקודה: האם פעלתי בניגוד להוראות או בלי הוראות?"

רבין: "הייתה הוראה למנוע ניסיון התנחלות".

פרס: "לא הייתה הוראה לעצור איש".

שר התיירות משה קול, ממפלגת הליברלים העצמאיים, הוסיף שמן למדורה: "גם בן־גוריון השתמש בכוח כאשר היה צורך בכך". רבין, בוגר חוויית אלטלנה, נחרד. הוא ממש לא השתוקק לשחזר אותה. "אל תעשה השוואה", נזף בקול, אבל השר התעקש: "אני עורך השוואה, כי רוצים להציג את הממשלה הזו כמגוחכת".

פרס: "אילו באונייה אלטלנה לא היה נשק, אני בספק אם בן־גוריון היה עושה מה שעשה".

רבין: "יותר מכך, לו (אנשי האצ"ל) לא היו פותחים באש, זה לא היה קורה. אני הייתי באותו בניין, וההוראות היו לא לפתוח באש".

השר גלילי, שמילא אף הוא תפקידי מפתח במלחמות היהודים תש"ח, סבר אחרת. בניגוד לרבין הוא אבחן דמיון בין אלטלנה לסבסטיה: "הנושא הזה הוא במעלות חומרה הכי עליונה, אידיאולוגית, חינוכית, דמוקרטית ופוליטית, דווקא מפני שיש בכך מצד אחד כנות עמוקה אצל חלק מהאנשים, דתית פנאטית, ואצל חלק מהאנשים יש לכך מניעים פרובוקטיביים, ומפני שהדבר מעורר אצלי זיכרונות נוגים מימי שחריתה של המדינה. …הם אומרים כי מצוות יישובה של הארץ עדיפה על מצוות הציות".

פרס נעלב עד כדי איום בהתפטרות: "יש מסביב לשולחן דיבורים שאין להם שחר. אני מבקש שראש הממשלה יבהיר את הנקודה: האם פעלתי בניגוד להוראות או בלי הוראות?" רבין: "הייתה הוראה למנוע ניסיון התנחלות".

פרס הזכיר לגלילי – נץ טריטוריאלי בדרך כלל, שדווקא ניהל קשרים אישיים עם ראשי גוש אמונים – כי מעולם לא הוחלט ש"השומרון הוא טאבו להתיישבות, שזה אזור שאסור להתנחל בו". אבל פרס גם ניסה להרגיע ולשכנע את עמיתיו שהמתנחלים יתפזרו בסוף מרצונם. "אם אתם שואלים אותי, צריך לתת לאלפיים איש לחזור הביתה. מה בוער? מה הם יעשו שם? אילו חשבתי שבגין, בדר ואריק חושבים להתנחל שם, הייתי נוהג אחרת. בעניין זה, מי שיש לו תבונה ואורך רוח, הוא המנצח. באו אלפיים איש למעין פיקניק, והאכזבה הגדולה ביותר שהייתה למתנחלים היא שלא השתמשנו נגדם בכוח".

אלוני: "זה נכון".

פרס: "מה הם יעשו? עוד יום־יומיים שכם לא תברח, צה"ל לא יברח, וגם הג'נטלמנים האלה".

הערבים לא התרגשו

הג'נטלמנים האלה נשארו בסבסטיה בשבת חזון ובתשעה באב. נהירת ההמונים למקום נמשכה בלי הפרעה רבה. כשחזרתי לסבסטיה אחרי חופשת שבת בעורף, הזדמן לי טרמפ עוקף מחסומים במכוניתו האמריקנית העצומה של ח"כ שמואל תמיר, אך גם בלעדיו היה קל לעקוף אותם. צה"ל לא שש למשימה. בשעת צהריים אף נערך מטס הזדהות של חיל האוויר בשמי התחנה. טייס פנטום צלל מעלינו והזדקר בצריחת מנועים ומבערים. שיירת משאיות הורשתה להביא למקום מזון טרי, לקראת שבירת הצום בערב. מבני התחנה ועצי האורן בחוץ סיפקו לצמים הגנה מהשמש הקופחת.

אספקת המידע התבססה על שמועות ועל טרנזיסטורים. במהדורות החדשות בקול ישראל דווח על "כוננות פינוי" בסבסטיה, על מאמצי תיווך של בגין ועל פגישה בתל־אביב בין ראשי הגרעין לשר הביטחון. ככל שנקפו השעות היה ברור שתוחלת החיים של ניסיון ההתנחלות הולכת ומתקצרת. סימני השאלה נגעו רק לעיתוי המדויק של הפינוי ולאופיו. פרס התחנן באוזני מנחם פליקס ובני קצובר לכבד את החלטת הממשלה שתבעה מהם לעזוב את המקום. הם ביקשו פסק זמן למתן תשובה "עד צאת הכוכבים". פרס הסכים. לצערו, נמנע ממנו לחזור על הצעתו שיעברו למחנה יוסף; הביקורת עליו בממשלה ועמדת רבין לא אפשרו זאת. קודם תתפנו, אמר להם, אחר כך נישא וניתן.

בינתיים גם השמאל החוץ־פרלמנטרי יצא לשטח. מפגינים מקיבוץ כרם־שלום פרצו בשבת לחוות שקמים של אריאל שרון בדרום, והכו את נהגו הנכה. "היום סבסטיה, מחר הכנסת", נכתב באחד השלטים שהשאירו במקום, לצד דגלים אדומים. קבוצת שמאל אחרת יצאה לשומרון כדי לקרוא לערביי הסביבה להפגין נגד ההתנחלות החדשה, אך אלה לא נענו לקריאה. אחד העיתונים דיווח כי רוכלים מקומיים ניסו למכור למתנחלים משקאות קרים.

כוח צנחנים גדול בא לתחנה שעות אחדות אחרי צאת הצום. זה היה ליל שימורים. אולמרט הגיע שוב, הפעם כדי להשפיע על המתנחלים להתנהג במתינות כשהצבא יתחיל בפינוי. גם הרב לוינגר החזיק בדעה דומה. הוא ושאר חברי מזכירות הגרעין הסתייגו מעמדה צעקנית של אחדים מהנוכחים, שסירבו לכל פשרה ודרשו להתנגד בכוח לפינוי. בירושלים הרחוקה דחה שופט תורן בבג"ץ עתירה בהולה שטענה כי יש מניעה חוקית להפעיל את צה"ל נגד המתנחלים. "העותר וחבריו נטלו את החוק לידיהם", פסק.

הפינוי החל לפנות בוקר. הרמטכ"ל מוטה גור הגיע לפקח עליו מקרוב, והתקבל בשירה ובריקודים, אך גם בקריאות רמקול מסוג "אתם ממלאים פקודות בלתי חוקיות". כשמתנחל מבוגר טיפס על עץ ברוש גבוה, ושני חיילים ניסו להוריד אותו משם, גור הוריד דווקא אותם מהעץ. "הוא עלול ליפול", הזהיר. חוליות של חיילים בלי נשק נשאו את המתנחלים בזה אחר זה אל עשרות האוטובוסים שמשרד הביטחון גייס. בסוף הפינוי לחץ גור בידידות את ידיהם של ראשי הגרעין. האיפוק שלו הכעיס את השמאל. עמוד השער בעיתון "העולם הזה" של אורי אבנרי זעק ש"צה"ל שיתף פעולה עם פולשי סבסטיה", וגם "פוטש נגד רבין". לאורך כתבה רחבת־יריעה על ארבעת ימי ההתנחלות נזרעו תצלומים של חיילים ומתנחלים מחייכים זה לזה במהלך הפינוי, כדי להוכיח את שיתוף הפעולה כביכול של הצבא והימין הדתי נגד הממשלה. אבנרי חתם את מאמר המערכת שלו – שכותרתו הייתה "ההפיכה" – בקריאה לנקוט צעדים כוחניים נמרצים נגד המתקוממים וסייעניהם בצבא. הוא קבע ש"אם לא יקום עכשיו, מיד, כוח מחץ יעיל להגנה על שלטון הרוב – יהיה זה המחדל החמור ביותר בתולדות הבית השלישי".

בעל הטור הפופולרי יוסף (טומי) לפיד הוקיע את צביעותם של המגנים: "איפה הייתם, גדיים צחורים, טלאים טהורים, עד השבוע שעבר? איפה הייתם כל השנים שבהן הפרת החוק נחשבה לפריבילגיה של השמאל, מעשה שבקדושה, קורבן למען עולם המחר?"

טענת הפוטש והפרישה כיכבה גם בכלי התקשורת. בכיר האוניברסיטה העברית פרופ' שלמה אבינרי אימץ אותה בריאיון ל"יומן השבוע" של קול ישראל. במדור הדעות בעיתון "על המשמר" אף השתמשו בכינוי "סבסטיליה". מאמר המערכת של הארץ הזכיר גם הוא לרבין כי "דוד בן־גוריון לא נרתע מלהפעיל את כוחות צה"ל נגד האצ"ל שהביא אוניית נשק לישראל ממש בימי מלחמה". העיתון התריע שאם תניח הממשלה למתנחלים לפעול כרצונם, "יֵדעו אזרחי ישראל ויֵדעו הערבים ויֵדע העולם כולו מי השליט האמיתי במדינת ישראל". עמוס עוז, א"ב יהושע ואהרן מגד שיגרו מברק זועם ללשכות רבין ופרס. בראש מדור הדעות של מעריב נדפס מאמר של העורך שלום רוזנפלד, איש אצ"ל לשעבר – "הזמנה למלחמת אחים". רוזנפלד האשים את המתנחלים בהפרת חוק.

אבל במעריב של הימים ההם, עדיין העיתון הנפוץ במדינה, היו גם קולות אחרים. בעל הטור הפופולרי יוסף (טומי) לפיד הוקיע את צביעותם של הזועקים והמגנים: "איפה הייתם, גדיים צחורים, טלאים טהורים, עד השבוע שעבר? איפה הייתם כל השנים שבהן הפרת החוק נחשבה לפריבילגיה של השמאל, מעשה שבקדושה, קורבן למען עולם המחר? האומנם יש חוקים שאותם מותר להפר, שאותם מצווה להפר, ויש חוקים שהמפירים אותם הנם 'פולשים' ו'גנגסטרים', שיש להפעיל נגדם את הצבא, את המשטרה, ובכוח, ובלי דיחוי?!"

הראש נגד הקיר

גם עזריה אלון מקיבוץ בית־השיטה, לימים חתן פרס ישראל, הביע אהדה למתנחלים בטורו בעיתון "דבר". הוא סיפר לקוראיו שאומנם דחה הזמנה להצטרף למבצע סבסטיה, מפני שנרתע מהפרת המשמעת הממלכתית, אך "לא אכחיש כי ליוויתי את הנעשה בחרדה ובלב חצוי. מה לעשות, שאני מלא הוקרה ליהודי הנוטל את אשתו ואת ילדיו הקטנים ויוצא איתם להתנחל במקום לא נושב בארץ ישראל. בשביל חלק מן המתיישבים, לפחות, אין זו כלל פעולת ראווה, אלא הגשמה־ממש של צו ההתיישבות, והם מתכוונים למעשיהם בכל הרצינות. כאשר שמעתי באחת מהודעות הרדיו, כי ראש עיריית שכם תובע את סילוקם המיידי של המתיישבים, ואם לא 'אינני אחראי למה שיקרה' – לא ידעתי אם לרגוז על מי שפרסם את הידיעה או לגחך: מתי, מאז היציאה מחומות ירושלים לפני יותר ממאה שנה, לא לוותה כל התיישבות יהודית בהכרזות דומות? ומאימתי אנחנו מתנים את התיישבותנו בהסכמתם של שכנינו?"

אלון חיווה את דעתו שהמתיישבים הדתיים החדשים מתפרצים לחלל הריק שהותיר אחריו השמאל הציוני, אשר במקום להתיישב עוסק בשנאת המתיישבים הללו. "תנועת הפועלים נעלמת מן האופק ההתיישבותי", קונן. "עם כל המרחק הגדול שביני ובין היהודים הדתיים לפלגותיהם, עדיין יקר בעיניי כל יהודי הנאבק על יישוב ארץ ישראל ולוקח בו חלק, מכל אלה המנסים לגייס ערבים נגד התיישבות, ויהיו נימוקיהם אשר יהיו. בכוחם של הראשונים אנחנו חיים, ואילו האחרונים הם חלק מעמוד האבק המלווה את עם ישראל לדורותיו".

מאמר התוכחה של אלון נחתם בהתרעה באוזני תנועת העבודה, תנועתו: "אם היא לא תיחלץ עכשיו להרים מחדש את דגל ההתיישבות, ולא תניע לכך אלפים למקומות הנחוצים והמאושרים כחוק, היא מאבדת את מקומה בתולדות האומה, ושום זכויות עבר לא יעמדו לה. אין זו נבואת זעם, אלא רק הערכת מצב".

מקץ חמישים קיצים אפשר לקבוע שהערכת המצב של עזריה אלון הייתה מדויקת. מפעל ההתיישבות המוביל בארץ ישראל ביובל האחרון הוא מתוצרת גוש אמונים, אשר הסתער על השומרון בקיץ 1974. יסודותיו הונחו בליל הסדר המיתולוגי במלון פארק 1968, אבל פריצת הדרך הגדולה באה בזכות מפגני הכוח העוצמתיים בתחנת הרכבת הטורקית בלב השומרון. אחרי סבסטיה א' הגיעו סבסטיה ב' וג' ואילך, עד לניצחון בסבסטיה של חנוכה תשל"ו. הניסיון השמיני הוכתר בהצלחה ב"פשרת קדום" המפורסמת, שהולידה את קדומים, אבן הפינה של ההתיישבות בשומרון.

בעצרת היובל באלון־מורה, שהתקיימה אגב בקצה רחוב שמונה העליות, היה מפתיע לגלות, בניגוד לדעה הקדומה ולתסביך הנחיתות המגזרי, שלמתנחלים דווקא יש תודעה של טיפוח מורשת ושימור ארכיוני. מרכז המורשת אלון־מורה מופעל בידי נשים צעירות, אפופות תודעה היסטורית וכישורי שימור. הן הפיקו בטוב טעם את האירוע החגיגי, ודאגו גם להעלות על נס את הוותיקים שהלכו בינתיים לעולמם.

צהלת המפגשים האישיים בין חברי דור המייסדים הדחיקה את מחיר הדמים ששולם במרוצת השנים: מרדכי לפיד, דמות פוטוגנית במיוחד בתמונות של ניסיון ההתנחלות במחנה חורון, נרצח עם בנו שלום בחורף שלאחר אוסלו. הרב בנימין הרלינג, אף הוא בוגר כמה סבסטיות, נרצח בהר עיבל בתחילת האינתיפאדה השנייה. מחבל שחדר לאלון־מורה בפסח 2002 רצח את בני הזוג דוד ורחל גביש, שהשתתפו בעליות לסבסטיה, וגם את בנם אברהם ואת אביה של רחל, יצחק קנר. עפרה פליקס, הבת של מנחם וטובה, נרצחה בפיגוע ירי בבנימין בעידן אוסלו. תרצה פורת, בתם של יוסף ונחמה, נהרגה בימי האינתיפאדה הראשונה כשקבוצת מטיילים הותקפה בכפר ביתא. ארז רונד, הבן של חיה (עזריה) רונד שעשתה את השירות הלאומי שלה בסבסטיה, נרצח בפיגוע ירי בין שילה לעפרה ב־2002. עוד ארבעה מבני הדור הראשון של היישוב נרצחו בפיגועים: רמי חבה, בן יוסף לבנת, הלל ליברמן וארז הרשקוביץ. שר הפנים משה ארבל, שייצג את הממשלה בעצרת היובל, קרא לכבודם מילות שיר של המשורר והפייטן דוד בוזגלו: "כאן שפכו בניי את דמם, וכאן קנו את עולמם".

האם הם ידעו מראש שיהיה קשה כל כך? "אנחנו מטיחים את ראשנו בקיר, אך ראשנו חזק מן הקיר, והקיר הוא שייפול בסוף", הבטיח מנחם פליקס בעקבות הפינוי השלישי. מקץ חמישים שנה ברור שאיש ממייסדי אלון־מורה לא העריך כדבעי את עובי הקיר, שאכן נפל בסוף, ואת מה שהסתתר מאחוריו. מנחם בגין הקים הרבה אלוני־מורה כראש ממשלה, אך עקר את יישובי חבל ימית ודרום סיני, ובכך הפריך את האשליה הציונית שגבול הארץ הוא גבול המחרשה. אריאל שרון החריב את גוש קטיף ואת יישובי צפון השומרון. שמעון פרס המיט על ישראל את הרפתקת אוסלו. ב־1976 עדיין התעקש ש"מבצע ההתנחלות ביהודה ושומרון הוא מבצע גאולת אדמת טרשים", ואף ערך ביקור לבבי בקדומים במחיצת דניאלה וייס, אולם בשלהי שנות השמונים הכריז שהוא מפסיק להשתמש במונח "יהודה ושומרון" מפני ש"שומרון זה ביטוי אשורי בכלל". את המתנחלים הגדיר כ"קבוצה של חובשי כיפות עם זקנים ורובים המעוררים גיחוך רב בהופעתם".

רק רבין נשאר עקבי למדי ביחסו להתנחלויות בשומרון ולמתנחלים. כשר הביטחון הוא התארח פעם אצל ראש מועצת שומרון בני קצובר, והגיע במסוקו לאלון־מורה, אך דחה בנימוס את הצעת קצובר לקפוץ גם לקדומים. כנראה היא הזכירה לו באופן מכאיב מדי את תבוסתו בסבסטיה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il