בזה אחר זה הם נכנסים אל הבית בשכונת רמת־שרת בירושלים. משפחות ביטון וברנשטיין גרות בקרבת מקום; יצחק בכר מגיע מבית־שמש. הם מחליפים ביניהם חיוכי היכרות עצובים, מתחבקים בשותפות גורל. בבוקר 7 באוקטובר חייהם השתנו לנצח – אבל באותו הזמן הם לא ידעו ולא יכלו לדעת על כך. בעוד הם ציינו את החג בבתי הכנסת, ילדיהם נרצחו בדם קר בפסטיבל נובה.
יש עוד מכנה משותף להורים שהגיעו למפגש הזה: כולם חוזרים בתשובה "ותיקים". לפני שנים רבות הם בחרו להשאיר מאחור את כל מה שהכירו ולעקור לעולם החרדי, בתקווה להיטמע בו ולהצמיח שורשים חדשים. כמה דקות אחרי תחילת השיחה אנחנו כבר מוצאים הרבה מן המשותף גם בין שלושת הבנים שנקטפו. שלושתם היו ילדים יצירתיים, ושלושתם לא מצאו את עצמם במערכת החוקים האדוקה של העולם החרדי. הם נפלטו ממערכת החינוך שלו, ויצאו למסע של חיפוש עצמי שנגדע במסיבה ביער רעים.
יצחק בכר מספר שבנו יהודה הקים בשנה שעברה עסק של מצלמות אבטחה. במסגרת העבודה הוא נכנס לבתיהם של אנשים, וכך גם לליבם. "נוצרו חברויות בינו ובין הלקוחות, והרבה מהם הגיעו לנחם", ממשיך אביו. "בכלל, הרבה אנשים שהגיעו לשבעה אמרו לי 'אני חבר טוב של יהודה', כי כולם הרגישו חברים שלו, עם הפשטות והלבביות ושמחת החיים. הייתה לו השראה מיוחדת, לדעת לייעץ לחברים במצבי משבר. הוא ידע ליצור קשרים בצורה פתוחה וכנה. בחור אמיתי מאוד, שהיה קל לראות עליו מה הוא מרגיש. וגם כשכבר לא היה דתי, יהודה שמר על קשר עם הקב"ה כמו הקשר שלו עם אנשים – פשוט ולבבי. הוא דיבר עם א־לוקים כמו שדיבר עם חבר". ברשתות התפרסם סרטון שבו נראה יהודה בן ה־24 שר בדבקות "א־לוקיי, נשמה שנתת בי", בעודו נוסע למסיבה האחרונה ההיא. "זה לא היה רגע מיוחד ונדיר, הוא היה ממש ככה", מספר יצחק. "הרבה פעמים יכולת לשמוע אותו אומר 'אבא, תודה'".
איטל ביטון: "כשחזרתי בתשובה ברחתי מהעולם החילוני. לא רציתי להישאר בו, ונשאבתי לעולם החרדי במחשבה שאמצא שם תשובות. בעקבות החוויות שהילדים שלי עברו, התפכחתי. הבנתי שתשובות נמצאות גם אצל החילונים. מצאתי מידות ויופי ונתינה גם אצל אנשים שאינם חובשי כיפה"
"כשהבן שלך לומד בכיתה ח', וצריך להתקבל ל'ישיבה קטנה', אתה מבין שהדרך לשם עוברת בכל מיני קודים", מספרת הדסה ברנשטיין, אמו של אליהו ז"ל. "למשל הלבוש, שחייב להיות כולו שחור־לבן. אליהו היה יצירתי מאוד, הוא אהב צבע. כשהוא התחיל לצאת מהעולם החרדי, הלכתי איתו פעם בשבועיים לקנות לו בגדים בסגנון החדש, עד שהגענו לג'ינסים וחולצה צבעונית. אמרתי לו שגם אני אוהבת צבעים, אבל הוא חייב להתאים את עצמו לישיבה ולמסגרת. הוא התחיל ללמוד בישיבה, ושם סגרו אותו מאוד. היה חשש מהרחוב בחוץ, אפשר להגיד שכמעט כלאו את התלמידים. ויכולתי לראות שמשהו בתוכו בועט ולא רוצה את הקיבעון הזה.
"כשילד מתחיל לצאת, אתה רואה רק 'אני עוזב את זה ועוזב את זה'. אליהו למשל עבר לגור בירדנית לתקופה מסוימת, והיה קשה לנו לקבל את זה. אילו מין חיים אלה, רק סיגריות ולשכב על מזרן כל היום? בגיל צעיר לא יכולנו לראות את הכיוון שלו, אבל בהמשך התחילה צמיחה. ראינו אליהו אמיתי, ראינו ניצנים של אדם שמתחבר לעצמו, למשהו פנימי בתוכו. ורק מהמקום הזה אפשר להיות גם עובד השם. אני רוצה את אליהו עם התלתלים, עם החולצות הצבעוניות והג'ינס והחיבור הפנימי. אני כבר לא מחפשת את השחור־לבן".
איטל ביטון, אמו של בניהו ז"ל, מספרת שרק לאחר שבנה הוריד את הכיפה הוא הצליח להתחבר לכישרונות הטבעיים שלו. בתקופת הצבא הוא פיתח את הכישרון המוזיקלי, כתב שירים וניגן. שני שירים שלו ייכללו כעת בפרויקט "שיר לנצח", לזכרם של הנופלים. "אחד השירים נקרא 'תהיה אמיתי', כי בניהו חיפש את הדרך לאמת ולפשטות. בעולם החרדי הוא לא מצא את האמת. הוא חיפש במקומות נוספים, ומצא אנשים אמינים במסיבות הטבע – אנשים מלאי אהבה ושמחה. הפשטות איחדה ביניהם. זו הייתה שמחת התורה שלהם".
בועה בתוך בועה
שלוש המשפחות נפגשו לראשונה באירוע שערך ארגון "נאוה", התומך במשפחות שכולות מטרור ומאסונות. זה 21 שנים מקיים הארגון פעילויות קבוצתיות ואירועים שמטרתם לחבר בין המשפחות ולאפשר מרחב בטוח לשיח מעצים, כדי להמשיך בחיים לצד הכאב הגדול. בין השאר נערך מדי שנה ליל סדר משותף, שמספק בלילה הזה, המזוהה כל כך עם התכנסות משפחתית, מקום בטוח רגשי ומורלי וחוויה מחזקת להמשך ההתמודדות. לאחר שהתברר שבטבח שמחת תורה נרצחו גם חרדים וחרדים־לשעבר, החליטו בארגון, בשיתוף עם עמותת "משפחה אחת", לקיים ערב חיזוק וגיבוש מותאם למשפחות שכולות חרדיות, בהנחיית אנשי מקצוע. להורים זאת הייתה ההזדמנות הראשונה לדבר עם אחרים שבאו מעולמם וחוו את האסון.
יצחק בכר מספר שהחל לחזור בתשובה אחרי הצבא. אורית, אשתו לשעבר, באה מבית דתי, ולאחר הנישואין הם "התחזקו" יחד. שבעת ילדיהם כבר נולדו למציאות חיים חרדית. "השלינו את עצמנו שאנחנו משתלבים בחברה החרדית, אבל במבט לאחור אפשר להבחין אילו מאמצים עשינו כדי להתאים את עצמנו לסביבה", הוא אומר. "פעלנו מתוך חרדה ולחץ, ולמרות כל המאמצים אפשר לראות את ההבדל. הבנות עד היום צוחקות ש'אמא הלבישה אותנו בבגדים מהגמ"ח', אבל אני לא ידעתי שהן נראות שונה, הן נראו לי כמו כולן.
"הבנים שלנו למדו בתלמוד תורה ליטאי מוביל בביתר־עילית. היו סביבנו הרבה בעלי תשובה, הרבה אמריקנים. יכול להיות שרוב המשפחות שם ניסו כל הזמן להתאים את עצמן לַתֶּקֶן, וכולם פחדו שהם יוצאים מהתקן".
יצחק בכר: "יהודה היה בחור מלא שמחת חיים, אופטימיות ואהבה, ילד היפראקטיבי עם המון מרץ. המסגרת המסודרת והמכובדת שיש בישיבה והיחסים עם דמויות סמכות לא עשו לו טוב. איימו עליו שם בסנקציות משמעתיות, אמרו לו דברים כמו 'אתה לא מתאים', 'לך הביתה'"
לפני שבע שנים נפרדו בני הזוג, ויצחק עבר מביתר־עילית לבית־שמש. יהודה, החמישי משבעת הילדים, התגורר אצלו חלק גדול מהזמן. "בחור מלא שמחת חיים, אופטימיות ואהבה, ילד היפראקטיבי עם המון מרץ", מתאר אותו אביו. לדבריו, האופי הפעלתני הזה הקשה על יהודה להשתלב במסגרות הנוקשות, וההתנגשות שנוצרה זירזה את ההתנתקות של הנער מהעולם החרדי. הוא התחיל ללמוד בישיבה הקטנה "עטרת ישראל", אבל הכללים הקפדניים שברו אותו. "ליהודה היה תיאבון לחיים. הוא רצה להספיק המון, לפרוץ לכל מיני תחומים. המסגרת המסודרת והמכובדת שיש בישיבה והיחסים עם דמויות סמכות לא עשו לו טוב. איימו עליו שם בסנקציות משמעתיות, אמרו לו דברים כמו 'אתה לא מתאים', 'לך הביתה'".
בגיל 16 נפלט יהודה מהישיבה ויצא לעבוד. "הוא עבד קשה ונהנה מכך שהוא יכול להוציא אנרגיה ולהרוויח כסף. יחד עם זה הוא תמיד שמר על קשר עם העולם שבא ממנו – למד עם אברכים ולמד איתי. הציק לו הפער בין מי שהצליחו בעולם החרדי ובין המקום שהוא נמצא בו. הוא תמיד אמר לי שאולי היה צריך להתאמץ יותר, ושהוא משלם מחיר על כך שלא נשאר בעולם הישיבות".
הדסה ואבידע ברנשטיין חזרו בתשובה לפני יותר מעשרים שנה. "כהורים לשני ילדים קטנים, הגענו לקהילה של הרב אויערבך בתל־אביב", מספר אבידע. "הבנו שיהיה לנו טוב שם, כי זו קהילה של בעלי תשובה בראשותו של תלמיד חכם עצום. הקהילה הייתה לנו כבית, ולא נדרשנו להתאים את עצמנו יותר מדי לחברה החרדית כי חיינו בבועה בפני עצמה".
אליהו היה בנם הבכור, ואחריו הגיעו עוד תשעה בנים ובנות. "בילדותו הוא לא דיבר הרבה", מספרת הדסה. "בגן שאלו אותי אם הוא מדבר יידיש, כי הוא לא שוחח עם הילדים האחרים. היה ילד רגיש, אבל לא החצין רגשות. תמיד ניכרה בו האהבה ללימוד. הוא היה מבריק, ילד עם יכולות מדהימות, מוכשר מאוד במוזיקה וגם בציור. מגיל חמש הוא צייר דמויות של רבנים, וכשהתמקצע במוזיקה הוא ישב במשך שעות ולמד תוכנות עריכה. בכל הכישרונות שלו בלט מאוד שהוא לא רצה ללמוד במסגרות. הוא סלד מהן אחרי שנפלט מהמסגרת החרדית".
אבידע: "אליהו השתלב היטב בבית הספר. המפנה התרחש כשהיה בכיתה ח', בשנה האחרונה לפני הישיבה. בקרב ילדי הקהילה היה אז גל של נשירה וחיפוש עצמי. הילדים בשכבת הגיל הזאת למדו בתלמוד תורה חסידי, ולא היו להם שם חוויות טובות. זה לא התאים להם. הם עברו לחב"ד ומשם למסגרת שהקהילה הקימה. בכל פעם שהייתה איזו חריגה של הילדים, בתור חוזרים בתשובה חשבנו שבמערכת הכול טוב, ואנחנו לא בסדר. הם ספגו דברים קשים.
"ראינו שאליהו מתחיל להשתנות – בתסרוקת, בבגדים. קראו לנו לשיחה ואמרו שהוא ועוד חבר נוסעים לבית אריאלה לצפות בסרטים. זו הייתה נקודת שבר גדולה עבורנו, כי הבנו שהוא מתחיל לפזול חזק החוצה. הדסה נשברה ואמרה שתל־אביב לא בשבילנו, הרחוב התל־אביבי לא מתאים לנו".
הם החליטו לעבור לבית וגן, השכונה שמשפחתה של הדסה גרה בה. בחצי השנה הראשונה שלהם בירושלים הספיק אליהו לעבור שלוש ישיבות. "וזהו, הוא הבין שלא מתאים לו להמשיך שם", אומר אביו. "עד אז הוא היה הכי טוב בכל דבר, הכי מסגרתי, ופתאום הוא נפלט לרחוב ולסמים".
הדסה: "אני חושבת שאליהו הלך הכי רחוק. בגיל צעיר הוא ניסה את הדברים הכי קשים שהרחוב מציע. נשמה קטנה וטהורה", היא אומרת וקולה נשנק בבכי. "הרגשנו פחד עצום. הוא היה רק בן 14".
בגיל 16 החל אליהו לעבוד במסעדה. בעלי המקום, זוג חרדים, אהבו אותו כבן, והלקוחות נהנו לקשור שיחה עם הצעיר החייכן. "היה לו מוסר עבודה והוא היה טיפוס נוח מאוד לבריות", מספר אבידע. "אנשים ראו בו מגדלור, סמל של כנות וטוהר. אמרו שהוא היה בשבילם כמו נר. גם בסביבה לא טובה, הוא בלט בטוהר שלו.
"במשך תקופה מסוימת אליהו עבד בשוק, ופגש שם הרבה צעירים וצעירות שכמוהו 'חיפשו משמעות לחיים'. הוא תמיד עודד אותם ואמר שלא יריבו עם המשפחה. אם מישהו היה מגיע לשם ומציע לו להניח תפילין – אליהו היה מניח. כשמישהו פתח גמרא – אליהו מיד היה מונח בלימוד. הייתה לו גירסא דינקותא. בהמשך עבד בהפקת 'האח הגדול', וגם שם התחבב על הצוות".
היופי נמצא בכל מקום
איטל ואלי ביטון מגדירים את עצמם הורים ל"שבעה פחות אחד". לשניהם יש ילדים מנישואין קודמים – לאלי שלושה, לאיטל אחת. לפני 23 שנה נולד בניהו, ילדם המשותף הראשון, ואחריו נולדו עוד שתי בנות. "חיכינו לו חמש שנים עד שהוא הגיע", מספר אלי. איטל מרחיבה: "עברתי כמה הפלות. רבנית אמרה לי לעסוק בטהרת המשפחה, כי זו סגולה גדולה לילדים. בהתחלה הייתי מסבירה לנשים על המצווה, ובהמשך עבדתי כבלנית. ואז נכנסתי להיריון והתברר שיש לי שלישייה, אך שניים לא שרדו בהיריון. תמיד אמרתי לבניהו שהוא שרד מלחמה כבר בבטן. כשנולד הוא לא בכה, והאחות אמרה לי: 'אל תדאגי, הכול בסדר, הוא עוד יבכה הרבה'. קראנו לו בניהו על שם הצדיק בניהו בן יהוידע. בהמשך קראתי לו בליבי 'הקדיש שלי', כי הוא בני היחיד".
הדסה ברנשטיין: "אנחנו בעלי התשובה מקבלים כמוסכמה את הנורמות של העולם החרדי. אם הילד שלי קיבל סטירה בחיידר, אני לא אעלה בדעתי לבוא ולומר 'סליחה, זה ילד קטן, לא זו הדרך לחנך אותו'. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למערכת, מתוך חלום להשתלב בה, אבל זה לא תמיד מצליח, ואנשים משלמים מחיר כבד מגיל צעיר"
גם היא מתארת ילד טוב לב ומלא חסד. "הכנתי פעם משלוח מנות לרב שלו ולמנהל, וגם משהו צנוע יותר לשומר בית הספר. בניהו התעקש שהשומר יקבל משלוח כמו של האחרים. הוא ידע לשים לב גם למי שלא שמים לב אליהם. היה לו מבט על העולם כאילו הוא בא למלא כאן תפקיד מסוים. בניהו גם היה הדבק של המשפחה. חלק מהילדים עזבו את הדרך, אבל כולנו משפחה אחת, ויש הרבה אהבה בין כולם".
בני הזוג ביטון חזרו בתשובה לפני כ־25 שנה. איטל התחילה בתהליך, וסחפה את אלי איתה. היה חשוב להם להיטמע בסביבה חרדית "רגילה", וכך הגיעו לבית וגן. "התברר שבמקרה שלנו – גם בעלי תשובה, גם מזרחים, גם נישואין שניים – השתלבות במקום כזה היא אתגר", אומרת איטל. "היה קשה להיקלט במסגרות, ולמרות כל המלחמות שניהלנו, לא קיבלו אותנו. בניהו סבל גם מהפרעת קשב וריכוז, מה שהקשה עוד יותר על הסיפור".
אלי: "בבית יעקב התקשו להכיל את המורכבות של המשפחה שלנו, ונעשו שגיאות חינוכיות שהובילו את הבנות לחיפוש ולמסלול חדש משלהן. כנראה היינו צריכים ללכת לזרם הדתי־לאומי, ולא להתעקש להיות במקום שלא מתאים לנו. לדוגמה, בניהו התאמן בג'ודו בתור ילד, והמדריך שלו התלהב וקידם אותו. זה ילד שהיה צריך להפוך לאלוף העולם בג'ודו. ואז איטל הלכה לשאול רב, והרב אמר לה שזה פחות מתאים בעולם החרדי".
איטל נאנחת: "אני חושבת שלא הייתי צריכה להמשיך בכוח להישאר בחברה החרדית, הלכתי לאיבוד עם הרצון הזה. ובכלל, הייתי צריכה ללכת יד ביד עם הרצון של אלי. לא שידרנו את אותו המסר לילדים, וזה פגע בנו בסופו של דבר. בתור מדריכת כלות אני מסבירה להן היום כמה חשוב לצעוד יחד ולהציג עקרונות משותפים.
"כשחזרתי בתשובה ברחתי מהעולם החילוני. לא רציתי להישאר בו, ונשאבתי לעולם החרדי במחשבה שאמצא שם תשובות. עם הזמן, בעקבות החוויות שהילדים שלי עברו, התפכחתי מהחלום הזה. הבנתי שהתשובות לא נמצאות רק שם, אלא גם במקומות נוספים – אצל בעלי התשובה, וגם אצל החילונים. מצאתי מידות ויופי ונתינה גם אצל אנשים שאינם חובשי כיפה".
בגיל תיכון עזב בניהו את החינוך החרדי הקלאסי. "ראיתי שהוא לא מתאקלם בלימודים בירושלים, וחבר'ה בגיל שלו התחילו לשבת ברחוב, אז פחדתי שהוא יידרדר", מספרת אמו. "העברנו אותו לפנימייה בקריית־מלאכי. הוא חיפש את הדרך שלו, אבל לא עזב את העולם הדתי. גם כשהוריד את הכיפה, הוא המשיך להניח תפילין כל בוקר. שבועיים לפני שבעה באוקטובר הוא אמר לי: 'עם הלבוש הזה ואיך שאני נראה עכשיו, אני מרגיש הרבה יותר קרוב לקב"ה מכפי שהייתי כשלבשתי חליפה, כמו שאת רצית'".
בניהו התגייס לצה"ל ושירת ביחידת אגוז. שנה לאחר הגיוס לקה באסטמה בגלל שאיפת עשן. "לא ויתרו עליו", מספר אלי. "העבירו אותו לתפקיד תומך לחימה, אבל השאירו אותו בחטיבת הקומנדו. הוא השתחרר מצה"ל חודש לפני שנהרג. החבר'ה שלו לא באו לנחם כי הם היו בפנים, בעזה. אם היה חי, גם הוא היה שם".
תקלה בבית החרושת לצדיקים
אחרי האסון הכבד, ההורים השכולים מתקשים להתייחס לשלב הורדת הכיפה בביטויים כאובים מדי, הנשמעים כלקוחים ממציאות השכול. ועדיין, הטרמינולוגיה הזו צפה במהלך השיחה. למשל, יצחק בכר משתמש בניסוח כזה כשהוא מסביר שכאשר ילד עוזב את הדרך "זו התנפצות גדולה של חלום, סוג של אובדן, טראומה בפני עצמה. בשלבים הראשונים שלי כבעל תשובה, החלום שלי היה שאהפוך לאברך תלמיד חכם, והילדים שלי יהיו כולם צדיקים. חשבתי שתלמוד תורה זה בית חרושת לצדיקים, ורציתי שהילדים ילמדו שם. זה גרם לי להתעלם מדברים שלא בדיוק עבדו לפי התוכנית ולפי האג'נדה שלי".
מה למשל?
"למשל כשהילד לא מתאים למסגרת, וקשה לו, והוא לא יכול לעשות את מה שדורשים ממנו. או כשהוא חווה דחייה מהסביבה ויחס נוקשה מצד המלמד. בהתחלה המנטרה שלנו הייתה שצריך תמיד להצדיק את המלמד. זה אומר שאם הילד בא מהחיידר ומספר שהוא חטף סטירה, אנחנו כהורים צריכים לתת לו עוד סטירה על מה שקרה. לא הגעתי לקיצוניות הזאת, אבל הצדקתי את המערכת. כי אם הם מצליחים להוציא צדיקים, הם כנראה צודקים".
יהודה לא היה בנו הראשון שעזב את העולם החרדי: קדם לו אוריה, אחד האחים הגדולים. "בישיבה הקטנה אמרו על אוריה שהוא השפיץ של הישיבה, אבל עם הזמן התחיל אצלו תהליך הדרגתי של עזיבה. במשך שנה הייתי שבור מהתנפצות החלום. לא הבנתי שאני צריך להסתכל על המציאות ולהבין שהבחור הזה סובל. הוא צריך מענה, ובחברה החרדית אין מענה מתאים בשבילו. בכל אופן, הוא סלל את הדרך, וכשיהודה התחיל לעזוב אני כבר הייתי מאוד איתו, הבנתי אותו. עם יהודה אף פעם לא הגענו לנתק או שבר, תמיד נשמר קשר חם ואוהב".
"אלי יכעס שאני מתבטאת כך, אבל בשבילי זה באמת היה כמו לאבד משהו, כמו שכול", אומרת איטל. "נאבקתי בבניהו ואחר כך בבנות שעזבו את העולם החרדי. היה לי קשה מאוד. גם אני הצדקתי כל הזמן את המערכת. אתה מאמין שהדרך שלך טובה ונכונה, ואתה רוצה שהילדים שלך ימשיכו בה, אבל לא תמיד זה ככה".
יצחק: "אני חושב שצריך להגיד לילד, 'תקשיב, אני אולי לא מסכים עם כל מה שאתה עושה, אבל אני איתך. אנחנו לא משני צידי המתרס, ואין פה איזו מלחמה. אני רק רוצה שיהיה לך טוב'. ברור שאנחנו לא יכולים לאפשר לו כל דבר, כי לילד יש מבט קצר טווח, אבל זה צריך לעמוד בבסיס הגישה. דבר נוסף – אי אפשר לדבר עם מישהו מתוך האג'נדה שלך כשהוא לא נמצא שם. אתה לא יכול להטיף לילד מוסר ולהגיד לו כמה טוב להיות אברך, אם הוא בכלל לא בכיוון".
אלי: "צריך לנקוט גישה של 'חנוך לנער על פי דרכו'. אם הילד רוצה לנגן או לעשות ספורט, תניח לו לעשות את זה. לא כולם יכולים לשבת וללמוד יום שלם".
יצחק: "לצערנו, הרשמים בישיבות לא מחפשים את אלו שמשחקים כדורגל. הם יודעים שזה יבריח אנשים מהישיבה".
אלי: "יש ישיבות שמתאימות לצעירים שרוצים ללמוד כל היום. זה הכי טוב, אנחנו צריכים את האנשים האלה, אבל המון ילדים הם לא כאלה, ואנחנו צריכים שיהיו בעולם גם מוזיקאים טובים, ושיהיו טייסים, ושיהיו לוחמים. אחד כמו בניהו, שעם הפרעת הקשב והריכוז שלו היה מסוגל לעשות עשר פעולות בבת אחת, יכול גם להשתלט על מחבלים כלוחם בקומנדו. אז צריך לפתח אנשים גם לכיוון הזה".
אבידע ברנשטיין: "חשבנו שכמה מחבלים נכנסו, חטפו והלכו. לא האמנו שבמשך שעות הם המשיכו להסתובב בשטח, לרצוח ולחטוף. אחותי, שלא שומרת מצוות, ניסתה להשיג את אליהו במהלך השבת. במוצאי שבת היא התקשרה ואמרה שהוא היה במסיבה המפורסמת. לא הבנתי על מה היא מדברת"
הדסה: "המערכת היא חדגונית ודורשת. ילדים וילדות בני 13, גיל שבו הדימוי העצמי שלהם רעוע כל כך, מנסים להתקבל לסמינר או לישיבה, ושם בוחנים מי אתה ומה אתה שווה, וזה מחריב כל חלקה טובה. צריך לזכור שאנחנו חיים בדור שיש בו המון פיתויים. פעם כל מה שילד היה יכול לעשות הוא ללכת לשדה ולקטוף תפוחי אדמה, אבל היום יש עולם של חומר שקורא לך מכל פינה.
"מעבר לכך, אנחנו בעלי התשובה מקבלים כמוסכמה את הנורמות של העולם החרדי. אם הילד שלי קיבל סטירה בחיידר, גם אני אחשוב שככה מחנכים כאן, וזה טוב. לא אעלה בדעתי לבוא ולומר 'סליחה, זה ילד קטן, לא זו הדרך לחנך אותו'. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למערכת, מתוך חלום להשתלב בה, אבל זה לא תמיד מצליח. קשה מאוד לשרוד בתוכה.
"אני מאמינה שהקב"ה מתחשב בצער ובקושי שלנו, ולפי היגיעה כך השכר. אבל הילד נמצא בתוך מלחציים שמופעלים עליו מכל הכיוונים – ההורים, המערכת, פיתויי הרחוב. הוא גם חושב שההורים שלו, שלא נולדו חרדים, לא באמת יודעים את הכללים: 'במשפחות אחרות הסבא יודע איך עושים ליל סדר אמיתי, אבל אבא שלי, מה הוא מבין?'. אין להם הורים יודעים ובטוחים שנותנים מענה. אנחנו בחרנו להשתנות, והילדים שלנו משלמים את המחיר.
"אבל לא רק אנחנו צריכים לתקן את ההסתכלות שלנו. אני חושבת שגם בחברה החרדית יש הרבה מאוד מה לתקן. יש בה נטייה לחשוב שהכול בסדר והכול מתקתק, ומי שלא מתאים לזה, בעיה שלו. בפועל זה לא ככה, ואנשים משלמים מחיר כבד מגיל צעיר. עם ישראל מורכב לא רק מאברכים, וצריך למצוא דרך לקבל את כולם".
אחרי המעבר לירושלים, היא מספרת, פנו אליהם מבית ספר חדש שקם בשכונה. "אמרו לי שפותחים 'בית יעקב' שהבנות בו יהיו צנועות יותר, יקבלו חיזוק ויבינו מה היא צניעות אמיתית ולמה צריך חצאית ארוכה. אמרתי להם שהבת שלי היא לא חצאית, ואני רוצה שהיא תלמד עם מגוון בנות ותיבנה מתוך מי שהיא. בית ספר הוא לא מפעל ייצור. מדובר על פרחים, על בני אדם. אנחנו שומעים כאן בחדר על שלושה בחורים שהיה בהם פרץ של חיים ויצירתיות, אנשים שיש מה ללמוד מהם גם אם לא הלכו בנתיב החרדי".
חיבוק במקום בדיקה במכון
בשבת ההיא, שמחת תורה תשפ"ד, שלוש המשפחות חגגו כבכל שנה. בחלקן כלל לא ידעו שהבן במסיבה ברעים. גם כשהגיעו שמועות על הנעשה בגבול הרצועה, הן לא חשבו שהאסון ייכנס לביתן. "עד מוצאי שבת לא פתחתי את הטלפון ולא הייתי מודע לחומרת המצב", מספר יצחק. "במהלך הבוקר נכנס מישהו לבית הכנסת ואמר שיש בלגן בדרום, אבל לא העליתי בדעתי שזו תחילתה של מלחמה. רק במוצאי שבת הילדים סיפרו שהיה פיגוע גדול במסיבה, ושחברים של יהודה אמרו שהוא היה שם. ניסו להשיג אותו בטלפון, והוא לא ענה. התחלנו להתקשר לבתי חולים בתקווה שהוא נמצא שם, פצוע. במשך כמה ימים עוד קיווינו שהוא מאושפז ולא יכול לדבר. בשלב כלשהו אמרו לי 'נגמרו הפצועים הלא מזוהים'. נסעתי גם לשטח לחפש אותו. אמרו לי לא ללכת לשם, כי יש עדיין מחבלים, ובכל זאת נסעתי. לפי האיכון של הטלפון הוא היה בנחל הבשור, אבל לא מצאנו אותו".
הדסה: "אליהו היה איתנו בסוכות. בדרך כלל הוא היה הולך למסיבות בחמישי בערב, לא בשבת. הפעם הוא עבד במסיבה, הביא לשם ציוד. זו כנראה הסיבה לכך שהוא לא ברח מיד כשהתחילה המתקפה. בן דוד של אליהו היה אמור לנסוע גם הוא למסיבה. הוא היה איתנו בליל שמחת תורה, אבל לא התעורר בזמן. בבוקר הוא ניסה ליצור קשר עם אליהו, ולא הייתה תשובה".
אלי ביטון: "כנראה היינו צריכים ללכת לזרם הדתי־לאומי, ולא להתעקש להיות במקום שלא מתאים לנו. סתם דוגמה – בניהו התאמן בג'ודו בתור ילד, והמדריך שלו התלהב וקידם אותו. זה ילד שהיה צריך להפוך לאלוף העולם בג'ודו. ואז איטל הלכה לשאול רב, והרב אמר לה שזה פחות מתאים בעולם החרדי"
במהלך השבת הם הבינו שמשהו קורה בעוטף עזה, אבל חשבו שאליהו בכלל בנגב, ולא דאגו יותר מדי. "הבת שלי חגגה בשמחת תורה בקהילה בתל־אביב", ממשיכה הדסה. "היו שם צעירים, חיילים שהוקפצו, והיא שמעה מהם על המלחמה. מיד בצאת השבת היא התקשרה אלינו בבכי".
אבידע: "חשבנו שכמה מחבלים נכנסו, חטפו והלכו, לא האמנו שבמשך שעות הם המשיכו להסתובב בשטח, לרצוח ולחטוף. אחותי, שלא שומרת מצוות, ניסתה להשיג את אליהו במהלך השבת. במוצאי שבת היא התקשרה ואמרה שהוא היה במסיבה המפורסמת. לא הבנתי על מה היא מדברת".
בימים שלאחר מכן העביר אבידע פרטי מידע למשטרה, בתקווה שאליהו יימצא בין הפצועים. רק אחרי שבוע של חיפושים קיבלה המשפחה את ההודעה הרשמית על מותו של הבן, שלא הספיק אפילו לחגוג את יום הולדתו העשרים. "אנחנו מרגישים שעברנו שִבעה פעמיים", אומרת הדסה.
בני הזוג ביטון שמעו את האזעקות בבוקר שמחת תורה, ובהמשך הגיעו גם שמועות על חדירה המונית של מחבלים מעזה לשטח ישראל. הם ידעו שבניהו נמצא בדרום, אבל לא היו מודאגים במיוחד. "ידענו שהוא תמיד עושה את הדבר הנכון", מספרת איטל. "בהמשך התברר לנו שהוא אכן הצליח לברוח מאזור המסיבה יחד עם כמה חברים. הם יצאו משם והשוטרים כיוונו אותם לבארי. החברים יצרו קשר עם ההורים שלהם ואמרו שהם הולכים למקום מוגן".
מצלמה בשער הקיבוץ ומצלמה שהייתה על גופו של אחד המחבלים תיעדו את הרגעים האחרונים בחייו של בניהו ביטון. בעיני הוריו, גם בכך יש סוג של חסד. "רואים את בניהו והחברים שלו נינוחים יחסית, מדברים ומחכים שיפתחו להם את השער", מספר אלי. "ואז מגיעים מאחוריהם 'חיילים', שהם למעשה מחבלים, ויורים בהם. הם אפילו לא ראו את הרוצחים". ההורים האחרים לא יודעים היכן בדיוק נרצחו ילדיהם.
איטל: "חמותי עסקה שנים בטהרת מתים, ואני מרגישה שבזכותה זכינו להביא את בניהו לקבורה כשהוא שלם. ביום שישי התקיימה הלוויה ענקית שכל שכונת בית וגן הגיעה אליה. לחמותי יש דמנציה, היא לא מודעת למה שקרה, אבל אני בטוחה שבשכל הא־לוקי היא דאגה לבניהו".
בתקופת החיפושים, בימי השבעה וגם לאחר מכן, קיבלו המשפחות חיבוק חם מהקהילות החרדיות סביבן, ולא רק מהן. "תמיכה, עזרה, בישולים, דאגה, בכי, אהבה – מכל השכונה", אומרת הדסה. "אנשים הגיעו מרחבי ירושלים, גם כאלה שלא מכירים אותנו, וביקשו לדעת במה אפשר לעזור. הרעיפו עלינו אוכל, משחקים לילדים, כל סוג של עזרה. אישה מקסימה הלכה לגאולה לקנות לבן שלי משקפיים, כי הקודמים נשברו. בכל יום הגיעו אלינו אנשים ובכו איתנו עד הלילה. היו כאן מנחמים מכל הארץ – חרדים, דתיים־לאומיים, חילונים. זה שבר מחיצות, בדיוק כמו שהילדים שלנו רצו שיהיה בעם ישראל. אי אפשר לתאר את השבעה, ואת מה שאחרי השבעה. יש נשים שעד היום מביאות לי עוגות ומתעניינות".
אבידע: "הרגשנו השתתפות בכאב, לא עניין אף אחד אם הילד היה חרדי או לא. כולם היו מזועזעים מהאסון הכבד".
הדסה: "גם לא היה אכפת לאף אחד באילו נסיבות הוא נפל. אנשים סיפרו על התלתלים והחיוך מלא החן. שמעתי צער וכאב עמוק שיצאו מהאנשים, וכולם חיזקו אותנו מאוד".
אלי: "גם אנחנו קיבלנו חיבוק גדול. כל המחיצות נפלו, וזה נתן לנו כוח. קיבלנו המון אהבה, שמחה, היו דיבורים של תורה, דיבורים טובים. הגיעו אנשים חרדים וחילונים, אפילו מחו"ל באו במיוחד לנחם. הרגשנו מה זה עם ישראל והבנו את העוצמה של בניהו".
איטל: "המורות של הבנות מבית יעקב הגיעו לנחם. הילדות שלי ממש לא שייכות היום לרוח המקום, אבל משהו זז ונפתח בלב של כולם. החיבוק הזה שאנחנו מתארים, מעיד שמשהו קרה. אני מקווה שהיום יש יותר מודעות ויותר מחשבה איך לטפל בילדים עם קשיים בחברה החרדית".
"גם בבית־שמש וגם בביתר־עילית, היכן שאורית גרה, הרגשנו חיבוק גדול", מספר יצחק. "הילדים אמרו: 'וואו, אנשים שקצת התביישנו מהם, שמרנו מרחק והרגשנו רגשי נחיתות מולם, פתאום באים, מחבקים ומראים השתתפות ואכפתיות'. בישיבה הקרובה לבית בביתר־עילית ערכו עצרת תפילה. גם בסביבה שלי בבית־שמש, שהיא מעורבת יותר, הייתה תחושה של הזדהות עמוקה איתנו.
"בכל יהודי יש נשמה יהודית, גם אם לפעמים היא מסתתרת מאחורי מחיצות ומסכים וצריך למצוא אותה. גם יהודה לא ראה את המעטה החיצוני של אנשים, הוא ראה את הטוב שבכל אחד. בדיוק היום סיפרו לי שהוא קנה רכב מאברך, והמוכר הציע שייקחו את המכונית לבדיקה. יהודה אמר לו: 'מה פתאום, אני סומך עליך בעיניים עצומות. אתה אברך, אתה לא תעבוד עליי', ואז נתן לו חיבוק גדול ואמר לו שהוא אוהב אותו. וזה סתם בנאדם שהוא פגש".
איטל: "אני שומעת את ההורים כאן מדברים על הבנים שלהם, ומרגישה שהם מדברים על הבן שלנו, כי יש ביניהם הרבה מן המשותף. אצל שלושתם אתה רואה את אותם הדברים – פשטות, אחדות ויכולת לאהוב כל יהודי. יש מה ללמוד מהם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
