באחד מחדרי בית המלון בעין־גדי שחלק מחברי קהילת בארי מתגוררים בו היום מונח מחשב המקינטוש של המעצב המיתולוגי של "דפוס בארי", יגאל זורע. יגאל – הוא מעדיף שנקרא לו כך, בשמו הפרטי – הוא מבניו הראשונים של הקיבוץ. עכשיו הוא בעין־גדי עם המשפחה, ועם הקהילה שמנסה לאסוף את הרסיסים מאז השבת השחורה והמתקפה הרצחנית של חמאס. אנחנו מנסים כמה פעמים לקבוע זמן לשיחה, אבל לוח הזמנים שלו לא קבוע. הוא משתנה שוב ושוב – בגלל הלוויות החברים למשק, שבני הקהילה נאספים אליהן שוב ושוב, ובגלל ניסיונות השיקום של היחידים והקהילה.
"כרגע גייסתי את עצמי להיות הגרפיקאי שמאחורי הקלעים", הוא מספר. "העבודה במקינטוש בחדר הקטן והנחמד שקיבלנו בעין־גדי עוזרת לי כי היא תרומה מסוימת לחבר'ה של בארי וגם לדפוס. אבל היא גם סוג של תרפיה – ריפוי באמצעות יצירה. טוב לדעת שיש מי שצופה בגרפיקות, זה מעודד ומחזק. וזה גם מסייע לדפוס בארי, לפחות מבחינה ויזואלית. החבר'ה הצעירים שכבר נוסעים לעבודה של ממש בדפוס עושים הרבה יותר ממני".
כשאני מבקש ממנו לראות אחת מהעבודות שלו מהימים האלה, הוא מציג את הדבר האחרון שיצר: על רקע לבן מופיע כיתוב בשחור I LOVE BEERI, בעיצוב ובפונט המוכר של I❤NY: לוגו ותיק ומוכר שקיבל לאורך השנים עשרות פרפרזות וגרסאות, אלא שהפעם הלב האדום, החי והפועם, הוחלף באימוג'י הלב המשתקם שלראשו מלופפת תחבושת לבנה, המעידה על השבר ועל הפצע המדמם המבקש עכשיו לנסות להירפא.
הילד ה־16
תחנות חייו של המעצב יגאל זורע כמו שזורות בנקודות הציון הלאומיות. קווים רבים נמתחים בין עבודותיו למציאות הישראלית – קווי אורך שעוברים דרך עשרות שנות יצירה וקווי רוחב שמחברים בין נושאים ודימויים בימי שלום ובימי מלחמה. ובמקום שהקווים נפגשים בו צצות נקודות משיקות צפופות המציינות רגעים קטנים בסיפור כולו.
כשהוא נשאל על תפקידה של אמנות בזמן מלחמה, יגאל משיב שזו שאלה קשה. "האמנות החזותית מנגישה מושגים ורגשות בצורה ויזואלית ונותנת ביטוי אישי ליוצר. תקשורת חזותית, להבדיל מאמנות נטו, צריכה להצליח להתחבר לקהלים שהיא מופנית אליהם
הוא נולד ב־1948, חודשים ספורים לאחר הקמת המדינה. אמו הייתה בין ארבע הנשים בקבוצה המקורית שהקימה את בארי ב־1946, ועלתה להתיישבות בנחביר, מקומו הישן של בארי, קרוב יותר לגבול הרצועה, במוצאי יום כיפור תש"ז. כשפרצה מלחמת העצמאות אביו ושאר הגברים נשארו להילחם בנגב המערבי והנשים הצפינו לגדרה, שם הוא נולד, בבית היולדות ברחובות. עם שוך הקרבות התאחדו הוא ואמו עם אביו בבארי. "הייתי בקבוצת הילדים הראשונה של בארי. אני מגדיר את עצמי בתור 'הילד ה־16', אבל ייתכן שהייתי גם מספר 17 או 15. ההורים גרו אז באוהלים והילדים באחד מבתי האבן היחידים בקיבוץ. היינו ילדי טבע, הרבינו להסתובב בקיבוץ שנקרא 'מחנה', וגם בשדות ובוואדיות".
כשאנשי בארי החלו לבנות את מפעליו ולעסוק בחקלאות, לאביו של יגאל היה רעיון לאפיק חלוצי אחר שיהיה אפשר לזרוע באדמת הנגב. "לסבא שלי, לוי זורע (זרודינסקי) היה בית דפוס בחיפה, ואבי פנה אליו ושאל אם זה רעיון טוב להקים דפוס בנגב. סבא מיד השיב בחיוב ואמר שהוא גם מוכן לעזור".
סבא לוי נולד בעיירה קטנה מדרום לקייב שהייתה אז חלק מרוסיה הצארית, ולמד בנעוריו בחדר. את השכלתו המקצועית רכש באודסה. הוא עלה ארצה עם סבתו בלה ושני ילדיה, והחל לעבוד בעיתון "הפועל הצעיר". בהמשך עבר לחיפה ופתח יחד עם בן דודו בית דפוס קטן, דפוס "אמנות". "הדפוס עלה ופרח, וסבא, שהיה איש מקצוע, איש מסחר ויזם בלתי נלאה, על פי המושגים של הימים ההם, ראה ברכה בעמלו".
עשרות שנים לאחר מכן ו־180 קילומטר דרומה משם הוקם בית הדפוס של בארי, שבימיו הראשונים, כך מספר יגאל באחת מרשומותיו, היה "לא יותר מבית אבן נטוש ובו מכונת דפוס בלט אחת, סדרייה שאותיות העופרת שלה נרכשו במחיר מציאה וכריכייה צנועה". הילד הצעיר יגאל, דור שלישי לבעלי המלאכה, עבד בילדותו ובנעוריו מדי שבוע באיסוף ניירות ובסידור אותיות עופרת בבית הדפוס שהחל להדפיס הכול מהכול. סריקה קצרה של ארכיון עבודות הדפוס חושפת פיסות היסטוריה שהן אוצרות גרפיים של ממש.
למשל, בית הדפוס הדפיס את פקודות היום הצבאיות משנת 1956 שפורסמו במהלך מבצע קדש, שכונו "דף קרבי" – מכתבו של מפקד החטיבה אל חייליו העומדים להיכנס בשערי עזה. הכותרת בדף קרבי מספר 2 הייתה: "הרוצה לשלום ייכון למלחמה", מילים שהיום נדמות רלוונטיות מתמיד. הדפים הקרביים המצהיבים ממערכת סיני כתבו גרסה צבאית ראשונית של ההיסטוריה: בדף הקרבי מספר 3 נכתב כי "הצבא המצרי התמוטט", והדף שלאחריו, מספר 4, הכריז: "הצבא המצרי ברצועת עזה בפני כניעה מוחלטת". ״הדף הקרבי של צה״ל מימי מלחמת סיני בשנת 1956, ושנים אחר כך גם במלחמת ששת הימים, סודר בעופרת בידי בני הדור של אבא שלי. אני כחובב נוסטלגיה השתמשתי בדוגמאות האלה בעיקר כדי להפגין נחישות וכוח הישרדות", הוא מתאר.
כשהגיע זמנו התגייס יגאל לצה"ל, לחם בשריון, ועם שחרורו חזר לבארי. גם כאן הצטלבו תחנות חייו עם קורות האומה. זמן קצר לאחר שפשט את מדיו נקלעה ישראל למתקפת הפתע שהחלה את מלחמת יום הכיפורים, שקווים רבים נמתחים אליה מימינו אנו. הוא גויס שוב, הפעם במילואים, ללחום בחזית הדרום, ומצא את עצמו בלחימה בסיני כמפקד מחלקת טנקים. בליל 18 באוקטובר הוא צלח את תעלת סואץ כשהוא בטנק השלישי בשיירה שנכנסה לעומק השטח המצרי, למה שכונה "אפריקה". בנקודה הזו הם ספגו ארטילריה מצרית כבדה בשעה שניסו לתפוס עמדות בשטח.
כשיגאל אומר "קרטוגרפיקה" הוא למעשה מחבר שני מושגים. האחד הוא קרטוגרפיה, תורת היצירה של מפות גיאוגרפיות, שכוללת את התהליך כולו, מכתיבת המפות דרך עיצובן ועד הדפסתן, והאחר הוא גרפיקה. למעשה הוא משתמש בתורת היצירה של המפות ובחוקיות שלהן כבסיס ויזואלי להצגת רעיון גרפי נוסף
גם בהיותו חייל, שורשיו נותרו נטועים עמוק במרחב החזותי. הרשמים שלו מהמלחמה ההיא לפני חמישים שנה עובדו לאחר כמה שנים לתוצר גרפי. מושגים נטולי ממד חזותי כמו "שרשרת הפיקוד" תורגמו על ידו לדימוי מפורט המציג את כלל הדמויות ובעלי התפקידים של אז, מהבכיר ביותר ועד לחייל בשטח: מנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון וראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, דרך הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד החטיבה, מפקד הגדוד, מפקד המחלקה (יגאל עצמו), ועד לתפקיד הנהג בטנק. במבט על השרשרת הזו מראה יגאל באמצעות הגרפיקה את הפקודה המבצעית יורדת בכבדותה ואיטיותה מדרג מקבלי ההחלטות עד שהיא צונחת בשטח, על משטח הפלדה הצה"לי, ומתבצעת בפועל בידי החייל שבטנק. היא גם מציבה ביקורת מסוימת, בעיקר בהצבתם של נשיא ארצות הברית ומזכיר המדינה האמריקני מעל לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר.
העיסוק הנרחב שלו במלחמה ההיא והדימויים החזותיים שיצר בעקבותיה, מתחבר באופן מצמרר לסוגיות שאנחנו עוסקים בהן היום, בישראל של אחרי 7 באוקטובר. "אני כל הזמן משווה בליבי את המלחמה שלנו היום למלחמת יום כיפור, שבאופן סוריאליסטי המלחמה הנוכחית התחילה בדיוק כשציינו חמישים שנה לפריצתה. כל הזמן אני חושב ואומר: האסון של יום כיפור, כולל ההפתעה, המחדל והתוצאות הנוראיות, כמעט מתגמד לעומת אסון השבת השחורה ב־7 באוקטובר".
כשהסתיימה מלחמת יום כיפור הוא חזר לקיבוץ ונקרא אל מנהל הדפוס. "הוא אמר לי שרוצים לשדרג את מערך הדפוס ולהקים מחלקה גרפית שתכין לוחות למכונות החדשות שנרכשו. קראו לזה אז 'צילומונטז׳״. כשקיבל על עצמו את המשימה החלוצית שם פעמיו לירושלים, היישר למחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל – מעוז לימודי העיצוב בישראל. "היו לי מורים מצוינים: אשר אורון, דוד טרטקובר, ירום ורדימון, שמעון זנדהאוז, אבי אייזנשטיין ועוד". בבצלאל ניכרו יכולותיו והיכרותו המוקדמת עם הדפוס ועם הטיפוגרפיה העברית שזרמה בעורקיו מילדותו. "הייתי בין התלמידים שידעו והכירו את צורת האותיות העבריות, כי עבדתי בסדרייה של הדפוס. הכרתי את אותיות העופרת של הגופנים: פרנקריהל, הצבי, חיים, אהרוני, מרים, נרקיס".
כששב לקיבוץ, הפעם עם הכשרה מקצועית רשמית, הוקמה מחלקת הגרפיקה שעתידה לשרטט את האלמנטים הוויזואליים באחד מבתי הדפוס המובילים בארץ. הם היו הראשונים לרכוש מכונות חדשניות, לעבור משיטות ישנות לשיטות מתקדמות, ולשאת את דגל החדשנות – שגם אותו, סביר להניח, הדפיסו בעצמם. אין כמעט מוצר מודפס שתוכלו לחשוב עליו שלא עבר דרך לוחות הצבע של הדפוס בבארי. אפילו המוצרים שנחשבים "שקופים", כמו המחאות, מסמכים רשמיים ואפילו רישיונות נהיגה.
מושגים נטולי ממד חזותי כמו "שרשרת הפיקוד" תורגמו על ידו לדימוי מפורט. הוא מחבר באמצעות הגרפיקה את הפקודה המבצעית שיורדת בכבדותה מדרג מקבלי ההחלטות עד שהיא צונחת בשטח, על משטח הפלדה הצה"לי, ומתבצעת בפועל בידי החייל שבטנק
שלושה מכתשים, כנרת אחת
כמו שמכבשי הדפוס הרועשים בבארי לא פסקו מעבודה, כך גם גלגלי היצירה במוחותיהם של יגאל וחבריו המעצבים, שהעניקו דרור להגותם הגרפית בפרויקטים נוספים. באישורם של מנהלי הדפוס, יחד עם הראל יצחקי ואביב הברון, החל יגאל להוציא עיתון מקומי שנקרא "תוספתן". בשנים לאחר מכן קיבל אישור מיוחד יחד עם יצחקי להשתמש במכשור הדפוס ולעסוק מחוץ לשעות העבודה על מיזם ייחודי: יחד הם עיצבו והדפיסו גלויות ופוסטרים בסדרה שקיבלה את השם "יסודות וכלונסאות". כשאני שואל אותו כיצד היה מגדיר את הפרויקט, הוא מתאר אותו כ"סדרה שעוסקת במיפוי של מושגים ומקומות ישראליים מזווית אישית. חלק מהגלויות והפוסטרים נמכרו והם אלה שכיסו את הוצאות הדפוס". כשיגאל מדבר על "זווית אישית" הוא מתכוון לנקודת המבט הגרפית שמשתמשת בצורות פשוטות, בקווים, בגרפים ובמילים כדי לומר דברים פשוטים על המציאות המורכבת. "באופן כללי בתהליך היצירה היו הרבה מחשבות על הישראליות ועל האנושות בכלל, כולל גם על מה שקורה בקיבוץ".
כשרואים את עבודותיו מבינים מדוע הוא בחר להשתמש דווקא במושג "מיפוי". לא מעט מהן קשורות לזמן ולמקום ומוצגות על גבי גרפים או נקודות במרחב. סדרה אחת הוקדשה לערים בישראל וכללה דימויים הקשורים לכל עיר, עם אמירה חברתית או תרבותית כזו או אחרת הקשורה למאפיינים שלה. תל־אביב מוצבת במרכז הכיכר כשארבעה צירים מובילים אליה. טבריה אוצרת בתוכה את ימת המים המתוקים הקטנה ואנשיה עולים על אונייה מצד אחד ויורדים מן הצד השני. ירושלים שניצבת על ראש ההר וההגעה אליה מפותלת וקשה, דורשת הבקעה של חומות ושערים, כשבפסגה ניצבות חומות העיר העתיקה ומגדל דוד עם הכותרת "בנייני האומה". "בעבודות שלנו ניסינו לתת זווית אישית־ישראלית למקומות, חוויות ומושגים של החברה הישראלית. הכול מנקודת מבטו של יישוב הנמצא מחוץ לחוויה התל־אביבית והירושלמית. ולא מעט אנשים התחברו לאלמנטים הוויזואליים האלה".
גרפים משרתים אותנו ככלי להעברת והנגשת מידע ונתונים. אתה משלב בתוצרים הגרפיים שלך לא מעט מהם. אפשר לומר שאתה מכניס בפורמט אפור אמירה מעניינת וצבעונית.
"זה אגף צדדי בעבודות הגרפיות שלי. תמיד נראה לי שהגרפים מאפשרים הטיה של הנושא ועיוות של המציאות. לכן עסקתי בזה וגם בנושא המפות, במדור שקראתי לו בבלוג 'קרטוגרפיקה'״.
כשיגאל אומר "קרטוגרפיקה" הוא למעשה מחבר שני מושגים. האחד הוא קרטוגרפיה, תורת היצירה של מפות גיאוגרפיות, שכוללת את התהליך כולו, מכתיבת המפות דרך עיצובן ועד הדפסתן, והאחר הוא גרפיקה. למעשה הוא משתמש בתורת היצירה של המפות ובחוקיות שלהן כבסיס ויזואלי להצגת רעיון גרפי נוסף.
בגלויה אחת שיצר מתנוססת הכותרת "אין בעיות", ובמרכז הגלויה ניצב איור של אולר שכל פונקציות הסכינים שלו פתוחות בזוויות שונות. בשני פוסטרים אחרים מתוארים "הקפת התבור" ו"צליחת הכנרת" כשתי צורות המשלימות זו את זו: ההר והימה – הטיפוס במעלה ההר והצלילה למעמקי הכנרת. בגלויה אחרת מוצג שלט דרכים המציג את הגבהים של כל יישוב. בצירופו של ים המלח השוכן כ־400 מטרים מתחת לפני הים, נוצר תרגיל חשבוני. בגלויה אחרת על שלושת מכתשי הנגב מוצגים המכתש הקטן, הגדול ורמון בשלושה גלילים בעלי מידות M, S ו־L.
בדימויים שלך אפשר לזהות גם מעין "קריצה" – כלומר איזו נקודה מפתיעה ומעניינת על המציאות שנותנת לכל הדימוי טוויסט. איך עושים את זה גם בנושאים מורכבים?
"אין לי ממש הסבר לזה", הוא מודה. "והאמת היא שגם קשה לי להעיד על עצמי כעל בעל חוש הומור. אבל אחרים אומרים שזה חלק מהאופי שלי, לחפש גם את הנקודה המשעשעת בכל סיטואציה. מה שקשה, או אולי בלתי אפשרי בימים אלה".
הילד הצעיר יגאל, דור שלישי לבעלי המלאכה, עבד בילדותו ובנעוריו מדי שבוע באיסוף ניירות ובסידור אותיות עופרת בבית הדפוס שהחל להדפיס הכול מהכול. סריקה קצרה של ארכיון עבודות הדפוס חושפת פיסות היסטוריה שהן אוצרות גרפיים של ממש
בין הסקיצות שלא הודפסו אפשר למצוא פוסטר שכותרתו "מלחמות ישראל", והוא על פי כותרת המשנה "תרשימים תמציתיים מסכמים של עיקרי המהלכים במלחמות ישראל בימים ההם בזמן הזה". סקירת המלחמות מומחשת בשלושה ריבועי צבע הסוגרים על תא שטח אמצעי: החזית המזרחית, מצרים והים התיכון, כשבמרכז ישראל. כל מלחמה או מבצע מתוארים שם באמצעות חיצים וגדלים בהתאם למהלכי המלחמה. אני שואל אותו על תפקידה של האמנות בזמן מלחמה. "זו שאלה קשה שאין לי עליה תשובה מלאה", הוא אומר. "האמנות החזותית מנגישה מושגים ורגשות בצורה ויזואלית ונותנת ביטוי אישי ליוצר. תקשורת חזותית, להבדיל מאמנות נטו, צריכה להצליח להתחבר לקהלים שהיא מופנית אליהם – לחברי הקיבוץ, לאנשים במדינה, לפעמים גם לילדים".
איך אתה רואה את מקום האמנות בימי המלחמה הקשה והוויזואלית הזו, כשאתה בעצמך בן המקום, חבר בקיבוץ שנפגע קשה כל כך?
"אני מגדיר את עצמי כ'פנסיונר' של הדפוס, שנרתם לבטא בצורה ויזואלית את התחושות האישיות וגם את ההרגשות של קהילה גדולה של 1,300 איש שנפל עליה האסון הגדול ביותר שקרה במדינת ישראל. בארי, הבית שלי במשך 75 שנה, הפך, בעל כורחו, לסמל האירוע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
