אנחנו יוצאות לסיור בעיירה במכונית החשמלית שלה, שגומעת בכל יום יותר מ־200 קילומטרים מתל־אביב לחורה שמדרום למיתר ובחזרה. זו שעת בוקר מוקדמת, והרחובות ריקים. הבתים סביב הם בתי אבן, לא פחונים ובוודאי לא אוהלים; יש בחורה מוסדות חינוך, ספרייה, מרכז תרבות שעומד להיחנך בקרוב, מרכז לצעירים. במרכז הספורט המקומי אנחנו פוגשות קבוצת נשים מבוגרות שבאו לחוג התעמלות – בלבוש מלא, בלי טייטסים וטופים. אחריו יהיה שיעור שחייה בבריכה הלימודית. אחר הצהריים יגיעו ילדי האזור ללימודי שחייה בחוג שעלותו 400 שקלים. מנהל מרכז הספורט מקבל את אוחנה בהערכה, ומפרט על הצמיחה במספר הנרשמים לחוגים. ההשקעה בספורט, אומרת אוחנה, נובעת מההבנה שהוא מפתח יכולות התמדה, ריכוז וכוח רצון. לפני כניסתה לתפקיד, לדבריה, היא פחדה שלא תזכה לשיתוף פעולה: "שלא אצליח להתחבר, שאעבוד לבד, שאנשים לא ירצו לעבוד איתי מסיבות מקצועיות או אישיות. התבדיתי. המנהלים כאן במועצה, שרובם גדלו בחורה, מחויבים למקום ורוצים שהוא יצליח".
ובכל זאת, יש חסמים תרבותיים.
"אני מבינה את החברה השמרנית ומעריכה אותה. החברה הליברלית הלכה רחוק מדי בניסיון לחזק את הפרט על חשבון כל דבר אחר, ויש בחורה הרבה דברים שאני מעריכה ומנסה ללמוד מהם. מצד שני, דרוש איזון. המשפחה היא הבסיס הכמעט בלעדי היום לקבלת ההחלטות כאן. אני מקווה שיהיו פה יותר אנשים שהם דוגמה ל'גם וגם', שגם מממשים את הרצון שלהם והם גם חלק מהמשפחה. יש לי אהדה אינהרנטית למסורת ולערכי משפחה, והרבה פעמים אני פוגשת כאן נשים שמזכירות לי את סבתא שלי. אז יש לי חיבור טבעי, ואפילו בלי להתאמץ אני מרגישה חלק מהמקום, ומצד שני לפעמים אני מרגישה שאולי מי שמדבר איתי מנסה לומר משהו אחר שאני לא מזהה. אני עדיין עובדת על זה. אז גם אם כל הפגישות מתנהלות בעברית, אני מנסה ללמוד ערבית כדי להכיר את מי שמסביבי.
"באיזו תמימות אנחנו אומרים 'יש פה חברה שבוחרת לגור בהסתגרות, אז שתפתור את הבעיות שלה לבד. 40 אחוז מהצעירים בגיל 18 עד 30 בחברה הבדואית לא עושים כלום. הם לא עובדים ולא לומדים, וזה מפתה אותם לעסוק בדברים שאנחנו לא רוצים שיתעסקו בהם"
"הייתי צריכה להוכיח שאני כאן כדי להישאר, ושלא באתי לעשות סיבוב על חורה. אבל זה נכון בכל מקום. היו רגעים קשים, אבל לא שאלתי את עצמי אם עשיתי את הבחירה הנכונה. אני מסיימת ימי עבודה בתשישות גדולה, ולא תמיד רואים את הפירות מיד, אבל זה לא קשור לאנשים פה אלא לאתגרים הגדולים פה. כאילו כיבו כאן את האור לעשרים שנה, ועכשיו מנסים להדליק אותו מחדש".
חלק מהבעיה
חורה נוסדה ב־1989 מצפון לבאר־שבע, אחת משבע העיירות שהוקמו באזור הנגב עבור השבטים הבדואים, לצד רהט, כסייפה, תל־שבע, ערערה בנגב, לקייה ושגב־שלום. באזור חיו השבטים אבו אל־קיעאן ואל־עטאונה. מאז 1991 נכלל היישוב במועצה האזורית שוקת, וב־1996 קיבל מעמד של רשות מקומית עצמאית. כחלק מאסטרטגיית השירות של הממשלה לציבור הבדואי בנגב, נמכרות בו חלקות קרקע במחירים מסובסדים, ושכונות חדשות מוקמות לצד השכונות הוותיקות. אוחנה כבר מתייחסת אליה כאל עיר. "הבקשה להפוך ממועצה לעיר הונחה על שולחן שר הפנים", היא מעדכנת. "בכל הפרמטרים החברתיים, המוניציפליים והכלכליים חורה בשלה להיות העיר הבדואית השנייה בנגב. אנחנו מניחים שהבקשה תאושר מיד לאחר הבחירות ברשויות המקומיות בסוף אוקטובר".
בקשה אחרת שאוחנה הניחה על שולחן הממשלה הייתה לפתוח תחנת משטרה במוקד הביטחון, שכבר מופעלות בו תחנות כבאות ומד"א. "שלחתי לשר בן־גביר מכתב והוא הסכים איתי שהצורך קיים", היא אומרת. "פנינו לאגף סי"ף במשטרת ישראל, שפועל לסיכול פשיעה בחברה הערבית, ובתוך כמה שבועות כבר החל תכנון התחנה. עד שהיא תוקם, ביקשנו מהשר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר וגם מהשר לשיוויון חברתי עמיחי שיקלי, שאחראי על הבדואים, שיהיה כאן מערך שיטור עירוני. זה משהו שלא המון רשויות דוחפות אליו".
ביום ראשון אחד הגיעה אוחנה לעבודה וגילתה שראש המועצה חאבס אל־עטאונה איבד את קולו. כששאלה מה קרה, הוא סיפר שכל הלילה עמד ברחוב וניסה לעצור תושבים שירו באוויר בעקבות סכסוך. "הוא שייח', איש דת, וחשבתי עליו – עומד וצועק כל הלילה במטרה להפריד בין הניצים. שאלתי אם הוא התקשר למשטרה, והוא סיפר שכן אבל הם לא הגיעו", היא מספרת. "לאיזה מצב הגענו: ראש המועצה מצלצל 100 כאחרון התושבים, ולא מקבל תגובה. אנחנו רוצים לשנות את הדבר הזה. שתהיה כאן נוכחות, כך שהגורמים שכן רוצים עזרה יקבלו את התמיכה הזאת".
בעיניה זו לא רק בעיה מקומית או בעיה דרומית. הציבור הישראלי, היא אומרת, מתייחס לאתגרים הפנימיים הללו בזלזול: "'תסתדרו, למה אנחנו צריכים להיות חלק מהבעיה הזו?'", היא מצטטת את התגובה הישראלית האינסטינקטיבית לסכסוכים בחברה הבדואית. "אבל המצב בפועל הוא שהפשיעה זולגת החוצה. 40 אחוז מהצעירים בגיל 18 עד 30 בחברה הבדואית לא עושים כלום. הם לא עובדים ולא לומדים, וזה מפתה אותם לעסוק בדברים שאנחנו לא רוצים שיתעסקו בהם. וזה מהדהד החוצה.
"באיזו תמימות אנחנו אומרים 'יש פה חברה שבוחרת לגור בהסתגרות, אז שתפתור את הבעיות שלה לבד'. אגב, אנחנו אומרים את אותו הדבר על החברה החרדית: 'אם הם לא רוצים להיות חלק, שלא יהיו חלק'. יש בזה שתי בעיות. הראשונה היא מוסרית: יש כאן ציבור שצריך את המדינה. השנייה היא שציבור שלא משגשג ולא בריא מוביל לזיהום שמתפשט ולא נשאר במקום אחד. בקהילות שמרניות כמו החברה החרדית, הבדואית והערבית, אנחנו רואים דוגמאות שונות עם מופעים דומים. הנטייה של הציבור והמדינה להגיד 'שיסתדרו לבד' פשוט לא עובדת".
קנאת אחות
עד שמונתה למנכ"לית המועצה הייתה אוחנה סמנכ"לית אסטרטגיה ופיתוח ארגוני ב"שותפויות אדמונד דה־רוטשילד", וליוותה רשויות מקומיות בתהליכי פיתוח הון אנושי ואסטרטגיה. "הבנתי שאני רוצה להיות בכיסא של המנכ"לים שליוויתי", היא אומרת. בחורה, בינתיים, החליט ראש המועצה להביא מנכ"ל חיצוני שיסייע לו בעבודתו, ופתח בתהליך איתור ארוך בהשתתפות משרד הפנים. כשאוחנה שמעה על המשרה החדשה היא התלבטה. "היה בזה כל מה שרציתי: תפקיד בכיר בשלטון המקומי, נגב, פריפריה – זה מה שעשיתי בכל הקריירה שלי. הייתי המון שנים בחברה האזרחית, התעסקתי מרחוק באתגרים, ורציתי להכניס את הידיים פנימה. מצד שני היו חששות. התרבות אחרת.
"אני מבינה את החברה השמרנית. החברה הליברלית הלכה רחוק מדי בניסיון לחזק את הפרט, ויש פה הרבה דברים שאני מעריכה. מצד שני, דרוש איזון. המשפחה היא הבסיס הכמעט בלעדי לקבלת ההחלטות כאן"
"היו המון אנשים שדאגו לביטחון האישי שלי. אמרו לי שזה תפקיד לא קל ואולי אפילו מסוכן. פגשתי עשרות אנשים בממשלה ובחברה האזרחית שעובדים עם חורה, שאלתי אותם על המקום הזה, וחלקם אמרו לי 'אל תכניסי את עצמך לכאב ראש הזה'. אבל רבים גם אמרו שיש כאן רשות מתפקדת באופן יחסי. 'חורה היא הרצליה פיתוח של הבדואים', אמר לי מישהו".
אם הסיפור על אישה ששם משפחתה אוחנה שבאה "להציל" יישוב בדרום נשמע לכם מוכר, זה בסדר גמור: אוחנה היא אחותה הצעירה של טל אוחנה, ראש המועצה המקומית ירוחם. "טל תמכה מאוד", אומרת אוחנה. "פעם בכמה שבועות היא אומרת לי 'בא לי לעשות איתך את התפקיד הזה מרוב שהוא מעניין'. גם בן הזוג מיד קלט שאני בעניין ותמך מאוד. מצד שני היו גם קולות מודאגים במשפחה. אמא אמרה: 'מה את צריכה כל כך הרבה שעות על הכביש?'"
כשנכנסה לתפקיד, הדבר הראשון שעשתה הוא לנסות לחלץ נתונים בתחומי הרווחה, החינוך והתעסוקה. היא התקשתה למצוא כאלו. "המשימה שלי אינה לנהל את המועצה, אלא לקחת את היישוב קדימה, לדאוג לתושבים, ולכן חיפשתי נתונים הקשורים לתושבים. המדינה השקיעה פה לא מעט במשך עשור, וניסיתי להבין איפה היינו ולאן הגענו, ולא מצאתי הרבה נתונים".
בחלק מהבעיות הקהילתיות אפשר לטפל לדבריה באמצעות חיזוק החינוך בגיל הרך דווקא: "יש בחורה 3,000 ילדים עד גיל שלוש, ורק אחוז אחד מהם גדלים במסגרות מפוקחות. השאר נמצאים עם אמא או סבתא. הם צוברים פערים כי ילד כזה לא מפתח שפה וקשרים חברתיים. אנחנו עובדים על פתרונות בנושא הזה". תחום חשוב אחר הוא החינוך הבלתי פורמלי: "יש קשר הדוק בין מנהלי מסגרות החינוך הללו ובין השתתפות התושבים בפעילות, ולכן החלטנו להסתכל על חורה לא כעל יישוב אחד, אלא לחלק אותו לארבעה רבעים, לפי משפחות. בכל רובע אנחנו מקימים מרכז קהילתי שמטרתו לערב את התושבים בפעילות עם שותפים מהממשל ומתחום הפילנתרופיה. אנחנו מקווים שזה יהיה מודל לשכפול ביישובים אחרים עם קהילות שמרניות".
לפי אוחנה, בשנות החינוך הפורמלי יש השקעה רבה בתלמידי חורה, ואפילו הישגים נאים, אבל "יש פער בין מה שקורה עד סיום התיכון ובין מה שקורה ביום שאחרי. זהו כשל שוק. שיעור הזכאות לבגרות הוא 73 אחוזים, דומה למגזר הכללי, וגם שיעור הבגרות האיכותית דומה לממוצע, אבל מה קורה אחרי התיכון? הבוגרים מתקשים לצאת מחורה ולהשתלב בעבודה או בלימודים מחוץ ליישוב.
"הצעירים פה יכולים להשלים תעודת בגרות טובה ולהוציא יותר מ־700 בפסיכומטרי, אבל זה לא מספיק כדי להשתלב במוסד ישראלי, גם כי העברית שלהם לא מאפשרת לקיים שיחה, וגם כי יש חסמים תרבותיים. יש חשדנות רבה מאוד כשילד או נערה בני 18 מחורה מבקשים להתקבל למקום עבודה. יש כאן מרכז קריירה אזורי, ופתחנו בו בפעם הראשונה בארץ תוכנית לאקדמאים בדואים במטרה לסייע להם במציאת עבודה, ללוות אותם בהשמה ולבנות להם תיק יכולות דרושות".
"שיעור הזכאות לבגרות הוא 73 אחוזים, דומה למגזר הכללי, אבל מה קורה אחרי התיכון? הצעירים פה יכולים להשלים תעודת בגרות טובה ולהוציא יותר מ־700 בפסיכומטרי, אבל זה לא מספיק, כי העברית שלהם לא מאפשרת לקיים שיחה"
מלבד זאת מוקמים היום בחורה שני אזורי תעשייה, מתוך הבנה שצריך גם להביא לעיירה מעסיקים. תעסוקת הנשים היא אתגר גדול במיוחד: רק רבע מהנשים בעיירה עובדות. "הנשים בחורה יוצאות פחות לעבודה, בגלל התפקיד המשפחתי שלהן ובגלל חסמים דתיים", מסבירה אוחנה. "דווקא באקדמיה, רוב הסטודנטים הבדואים הם בעצם סטודנטיות. זה חסם שאנחנו מנסים להתמודד אותו באמצעות ליווי נשים למקומות תעסוקה שתואמים את התרבות שלהן, וליצור קהילת מעסיקים שרוצה להעסיק נשים מחורה".
מעבר לקשיי השפה, נדמה שמעל הכול מרחף החשד הלאומי.
"נכון, ובשנים האחרונות הוא הלך והתעצם. המון פעמים מועמד לעבודה מרגיש שהוא נחשד בכוונות זדון. זה משהו שהחברה החרדית לא סובלת ממנו, אבל כאן זה נוסף לשאר החסמים".
מול הדתיות הלאומית
שוב ושוב מתחוללים אירועים שמפנים זרקור אל העניין הלאומי בחברה הבדואית. בראשית אפריל נורה מוחמד אל־עסיבי, סטודנט לרפואה בן 26 מחורה, בעיר העתיקה בירושלים: במשטרה מסרו שהוא עוכב לבדיקה, תקף שוטר, חטף את נשקו וירה, ובעקבות זאת חוסל כמחבל. משפחתו של אל־עסיבי טוענת שהמשטרה משקרת, והוא לא ניסה לבצע פיגוע אלא רק נקלע לוויכוח ולעימות עם כוחות המשטרה. אוחנה מספרת שעימות הנרטיבים יצר מתיחות גבוהה בחורה. "הצעיר הזה סיים לימודי רפואה, והגיע לכאן לטענת המשפחה רק כדי לחדש את הוויזה שלו. קרה מה שקרה והוא נהרג, והמשטרה טענה שהוא מפגע. המשפחה אמרה שאין שום סיכוי שהדבר הזה נכון כי הוא ילד אחראי, הבכור במשפחה, והשקיע הרבה שנים בלימודים.
"הסיפור הזה לימד אותי את הדברים הכי חשובים שלמדתי פה על קהילה והנהגה. ראש המועצה הוא איש חינוך מהמעלה הגבוהה ביותר שאני מכירה. האירוע קרה בשישי בלילה, ובשבת בבוקר קיבלתי הודעות על מה שקרה. שאלתי אם לבוא, וראש המועצה אמר תמתיני, בואי נבין מה קורה. בימים שאחרי התקרית הזאת הייתה התנהלות שחיזקה אותי בבחירה להיות פה, משום שהיו הרבה לחצים להפוך את זה לאירוע קיצוני, וראש המועצה עמד בפרץ".
ב־2017 נורה למוות מורה למתמטיקה מאום־אל־חיראן, יעקוב אבו־אל־קיעאן, במהלך פינוי הכפר הבלתי חוקי. אז טענה המשטרה שהוא נורה משום שניסה לדרוס שוטרים בשעת הפינוי, אך בהמשך התברר שהיה חף מפשע. "על הרקע הזה היו כאן הרבה גורמים שרצו לקחת את המוות של אל־עסיבי למקום קיצוני", אומרת אוחנה. "אבל ראש המועצה הביא לכאן את ועדת המעקב העליונה של החברה הערבית, ואמר: אנחנו לא רוצים שהיישוב יסומן כיישוב בעייתי. נתמוך במשפחה, נעשה מה שצריך, אבל אסור שזה יצא מפרופורציה. אמא של מוחמד הבינה שזה מה שקורה, נצמדה להנחיות ראש המועצה, וביקשה לא לבוא להלוויה עם דגלי פלסטין ולא לקרוא קריאות 'אללה אכבר'. כשכמה מוחים הבעירו צמיגים בכביש 31, היא יצאה מאוהל האבלות וקראה להם לא להפגין. היא ביקשה שילכו מפה, כי זה לא מכבד את הבן ואת היישוב. הייתה פה התנהלות ממלכתית ואחראית".
בסופו של דבר התחקיר קבע שהוא אכן רצה לבצע פיגוע.
"עדיין יש סימני שאלה שהקהילה שואלת, והעובדה שהאירוע נגמר בשקט מעידה על הרצון לחיות באופן נורמלי. יש המון תופעות שוליים בחברה הבדואית שהולכות ומתעצמות ומאיימות להתוות את אופי החברה הזו בתוך החברה הישראלית, ועדיין יש פה הנהגה שאומרת: זה לא הסיפור שלנו, אנחנו אזרחים מתפקדים, אנחנו רוצים להשתלב ולהצליח לחיות פה ובשלום".
האפשרות שתושב חורה יצא לפיגוע אינה מופרכת: במרץ 2022 יצא מהעיירה מוחמד ראלב אחמד אבו־אל־קיעאן שריצה בעבר עונש מאסר על תמיכה בדאעש, וביצע פיגוע בשלוש זירות בבאר־שבע. בפיגוע נרצחו שתי נשים ושני גברים, ונפצעו שני אזרחים נוספים. האירוע זעזע את הדרום ואת הארץ כולה, וגם ראש מועצת חורה ותושביה גינו את המחבל. "יש בחורה וביישובים הבדואים מיעוט קטן של צעירים שטועים לחשוב שטרור הוא פתרון למצוקות שלהם", אומרת אוחנה. "אילו מצוקות? זו יכולה להיות מצוקה כלכלית, אבל אולי יותר מכול זאת מצוקה חברתית של מי שלא יכול לסבול את הקיום כמוסלמי במדינה יהודית. מדינת ישראל חייבת לפעול בשיטת המקל והגזר: להגיב במלוא החומרה להתנהגויות מהסוג הזה ועם זאת למצוא לצעירים המוסלמים דרך שבה לא יצטרכו לבחור בין הזהות הדתית־לאומית שלהם ובין הזהות הדתית־לאומית של המדינה".
אחד הרגעים המעצבים הראשונים שלה בתפקיד היה בערב יום כיפור. "הייתה פה סגירת חשבונות של סכסוך ארוך ימים בין שתי משפחות. מישהו שנרצח, ואחרי רצח כזה בדרך כלל יש פרוטוקול ידוע מראש: המשפחה של הנפגע מגיעה לשרוף את הבית של הפוגע. זה קורה תמיד, כולנו ידענו את זה. ההלוויה התקיימה בצהריים, וסוכם שהמשטרה תישאר פה בנוכחות מוגברת בלילה. אבל בלילה קיבלתי הודעות שיש יריות בלתי פוסקות ביישוב, ולא הצלחתי לתפוס אף אחד מהמשטרה. למחרת החג אמרתי לראש המועצה שזה חמור שאף אחד מהמשטרה לא היה פה, וביקשתי שנזמין את מפקד תחנת עיירות כדי שייתן לנו תשובות.
"ראש המועצה אמר לי, 'אני לא חושב שהוא יבוא'. אמרתי לו שמישהו נרצח, וזו האחריות שלו. גם צה"ל לא מפסיק לעבוד ביום כיפור. הזמנו את מפקד תחנת עיירות, והוא אמר לנו שהוא כבר כמה שנים בתפקיד ומעולם לא הזמינו אותו לחורה. חוסר האמון בין שני הצדדים עמוק עד כדי כך שלקח זמן להבין שרבים מהכשלים שאנחנו מתמודדים איתם הם לא כי מישהו רע בצד השני, אלא באמת כי יש חוסר שיתוף פעולה, והמון פעמים דרוש הגשר שיגיד מה הדבר ההגיוני לעשות".
קו ירוחם־חורה
היא נולדה וגדלה בירוחם במשפחה דתית־מסורתית, השלישית מחמישה ילדים, נכדה לסבים שעלו ממרוקו. "גדלתי בתוך שבט", אומרת אוחנה. אמה זהבה היא אשת חסד, שעסקה כל חייה בחינוך וכיום מנהלת מרכז למידה לילדים. אביה עמרם עבד מגיל צעיר כדי לפרנס את עצמו ואת המשפחה, ועם השנים הקים חברת אוטובוסים מצליחה. "גדלנו עם שני קולות חזקים אצל כולנו", היא מספרת. "מצד אחד שידרו לנו שצריך להצליח, נטעו בנו שאיפה למצוינות, ומחויבות לעבודה קשה במקומות שמאתגרים אותנו, ומצד שני אמא תמיד אמרה לי 'לא מעניין אותי שקיבלת מאה במבחן, מעניין אותי שתהיי אדם טוב'".
"נקלענו לחובות של עשרות מיליונים. זו הייתה תקופה קשה מאוד. טל הבכורה הייתה בשלב הזה כבר מחוץ לבית ועזרה לאבא שלי להחזיק את העסק, והתפקיד שלי היה להחזיק את המשפחה. זה עיצב אותי: למדתי להבין את כל הצדדים, לתת תקווה ולדברר לכל אחד את הצד השני. גם בתפקידי היום אני עושה את זה"
כשהייתה בת 16 התרחש אחד האירועים המכוננים בחייה, כשאביה פשט רגל. "נקלענו לחובות של עשרות מיליונים. זו הייתה תקופה קשה מאוד במשפחה. טל הבכורה הייתה בשלב הזה כבר מחוץ לבית ועזרה לאבא שלי להחזיק את העסק, והתפקיד שלי היה להחזיק את המשפחה. זה עיצב אותי: הייתי הגשר בין אבא לאמא, בין האחים הגדולים לקטנים, בין המשפחה המורחבת למשפחה הגרעינית. למדתי להבין את כל הצדדים, לתת תקווה ולדברר לכל אחד את הצד השני. גם בתפקידי היום אני עושה את זה".
והרגשת את ההתמודדות הכלכלית?
"אכן הייתה התמודדות. אבל הרגשתי שאני לא הסיפור כאן, אלא ההורים שהתמודדו עם קשיים הרבה יותר גדולים".
במהלך התיכון הצטרפה לתוכנית המנהיגות "קו הזינוק", בעידודו של מורה ובתמיכתה של אחותה טל. בסיום לימודיה הלכה למכינה הקדם־צבאית עין פרת בכפר־אדומים, בעידוד ההורים. "הם אמרו לי: אין לנו מושג מה זה מכינה קדם־צבאית, אבל אם את רוצה – לכי על זה". ובאמת הייתי הראשונה מירוחם שהלכה לעין פרת, וכשכולם יצאו הביתה מהמכינה בימי שישי אני ניקיתי בתים ביישובים הסמוכים, כדי לממן את הנסיעות ולתמוך בהורים ככל שאוכל. מתנה של שנה כזאת במהלך האתגר האדיר הזה לא הייתה מובנת מאליה. זכינו להיות חלק מבית שבנה חוסן אצל כולנו".
בצה"ל הייתה מפקדת וקצינה בבסיס הטירונים "חוות השומר", וסייעה לחיילים עם קשיי הסתגלות. לאחר שחרורה מהצבא עזרה לאביה למצוא אפיק חדש בחיים: "כשהשתחררתי אמרתי לו שרשמתי את שנינו ללימודי הדרכת טיולים ביד בן־צבי. בהתחלה אבא סירב, אבל שכנעתי אותו שנלך יחד. ביום הראשון של הקורס הוא התקשר ושאל איפה אני. הסברתי לו שאני לא מגיעה, ושרשמתי אותו כדי שיהיו לו חברים. הוא המשיך לקורס מורי דרך, לתואר ראשון ושני, ובימים אלו הוא מתחיל לכתוב דוקטורט". היא עצמה בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה, ותואר שני בייעוץ ארגוני.
פעם בשבוע היא חוזרת לירוחם, לבקר את אמא ואבא, הדודים והאחות, אבל במשך השבוע היא מתגוררת בתל־אביב עם בן זוגה אביתר, שעוסק באוסטאופתיה. הוא מגיע מרקע אתאיסטי, אבל ערכי היהדות והמסורת הם "ממקורות ההשראה של הבית שלנו".
את מוצאת משותף בין ירוחם לחורה, מלבד האותיות הדומות?
"אני חושבת שהשינוי שירוחם עברה היה בזיהוי האליטה של ההנהגה שיכולה למשוך את היישוב למעלה. תהליכים דומים קורים כאן. אנחנו בהתחלה, זה קורה לאט, יש חסמים שאין בירוחם או ביישובים יהודיים אחרים, אבל זה יכול לקרות. יש בחורה תשתיות חינוך מצוינות. בשבוע שעבר ישבנו עם מנהלי בתי ספר תיכוניים, ובאחד מהם 70 אחוזים מהבוגרים נרשמו ללימודים אקדמיים, רובם המוחלט באקדמיה הישראלית. יש פה המון תנועה. יש פה שכבה חזקה מספיק שיכולה למשוך את חורה למעלה".
