הוויכוח הגדול על הרפורמה המשפטית, שכמעט קורע אותנו לשתיים, לכאורה לא קשור במישרין לסוגיה הנפיצה של עתיד יהודה ושומרון. ובכל זאת נדמה שדווקא בתקופה הנוכחית, לצד ההפגנות, הכעס וההתרחקות, יש יוזמות רבות לשיח והסוגיה הזאת מקבלת מקום מחודש לדיון.
אבל מה יש לחדש פה? הרי בכל ויכוח גנרי צד אחד ידבר על הקמת מדינה פלסטינית, צד שני על החלת ריבונות. בעומק הדברים, לא האפשרות הזו ולא זו עומדות להיות מציאות, לפחות בינתיים. יש רק דבר אחד ששני הצדדים מסכימים עליו: המצב הקיים הוא זמני, ו"זה עוד יתהפך עלינו".
בעיצומן של ההפגנות ובלהט הרוחות, נקלעתי לסמינר פנים־ישראלי שקיימו אנשי "היוזמה לצמצום הסכסוך" בראשות דנאל בן־נמר. לסמינר הם הזמינו מובילי דעת קהל כדי שישמעו על רעיון היוזמה ועל פתרון הביניים שהם מציעים למערכת היחסים בינינו ובין הפלסטינים. הם רוצים לנתב את הדיון מימין ומשמאל לכך שקיימת אפשרות לאסטרטגיה זמנית. לכך שזה לא חייב להסתיים במלחמה עקובה מדם.
בן־נמר: "כל צעד שעולה לסדר היום כדי 'לצמצם' את הסכסוך, למשל במתן עצמאות אנרגטית או בפיתוח תשתיות, צריך לבחון לפי קריטריונים ביטחוניים מחמירים. המטרה היא למנוע את התלות המלאה של הרשות הפלסטינית בישראל"
הם הזמינו גם אותי, משום שאני משתתפת במעגלי שיח והידברות (ומאזינה דרך קבע להסכת של בית אבי חי "מפלגת המחשבות" מאת ד"ר מיכה גודמן ואפרת שפירא־רוזנברג). הגעתי לסמינר עם סימן שאלה גדול, ובסיומו אונה חדשה נפתחה לי במוח. איתה בא רצון גדול להמשיך להיות חלק ממה שיש ליוזמה הזו להציע.
שבועות ספורים לאחר מכן אירחתי בביתי שבחוות־גלעד את דנאל בן־נמר. הוא בן שלושים, נשוי לנטלי ותושב כפר־סבא, בן לאב יליד ישראל ולאם שנולדה בארגנטינה, ועלתה ארצה בגלל אנטישמיות. "הבית שלי היה בית מאוד ציוני, אוהב ישראל – וחילוני", הוא אומר. הוא שירת בצבא כחובל בשייטת הצוללות, ולאחר השירות הגיע לתוכנית "אלול" של מדרשת בית פרת בראשות הרב דני סגל, במסגרת חיפוש מעמיק אחרי ה"למה", כהגדרתו: "למה אני כאן, למה יהדות, למה ישראל. הכול מתוך רצון להגיע למצב שאני בוחר, ולא נגרר למציאות בעיוורון".
ומה קרה שם באלול?
"פתאום מצאתי את עצמי מוקף באנשים חכמים ומעניינים, שחושבים אחרת ממני בעניינים מדיניים ובנוגע לעתידה של ישראל. הגביע הקדוש של הפוליטיקה הישראלית הוא נושא הסכסוך, ופתאום קלטתי שלמרות שמצב הסיום המדיני לתפיסת החברים שלי היה שונה, הייתה תמימות דעים שאף אחד מאיתנו – לא מימין ולא משמאל – אינו מוכן לסכן את ביטחון ישראל וגם לא מעוניין להתאכזר לפלסטינים.
"אחרי קריאה חוזרת ונשנית של הספר של מיכה גודמן, 'מלכוד 67", הבנתי שיש קונצנזוס נסתר בין הצדדים המתונים של הציבור הישראלי. רוב הציבור לא רואה את עצמו חוזר לעומק הערים הפלסטיניות ומבטל את הסכם אוסלו, וגם לא רואה באופק הסכם קבע עם הפלסטינים. מה קורה בינתיים? לחלל המשילות בערים הפלסטיניות נכנסים ארגוני הטרור וצוברים תאוצה וכוח. השלטון הפלסטיני הרשמי נדחק לשוליים, ואת מקומו תופס שלטון פלסטיני חלופי שמנסה להבעיר את השטח. אסור שישראל תישאב לחלל הזה ותידרש לספק את השירותים הבסיסיים לפלסטינים".
וכך חברו יחד קבוצה של אנשים משמאל ומימין שהושפעו מהספר וסבורים שיש לשאוף "לניהול הסכסוך וצמצומו באמצעות הסדרים חלקיים, שיהיו מקובלים על האוכלוסיות והמנהיגים המתונים והמעשיים משני הצדדים". כולם הבינו, לדבריו, "שאסור שהרעיונות האלו יישארו רק בתוך דפי הספר. החלטנו לפעול כדי לקדם אותם בציבוריות הישראלית".
אתה לא מרגיש שזה נושא לא רלוונטי עכשיו? בשיא הוויכוחים על הרפורמה, למי אכפת מהסכסוך?
"היוזמה פועלת כבר ארבע שנים. נכון שזה לא הנושא הבוער במדינה כרגע, אבל אנחנו בדעה שאף פעם זה לא 'זמן טוב' לדבר על הסכסוך. אנחנו נוטים להתעסק בנושא הזה בתקופות של מבצעים בעזה, באינתיפאדות, אחרי פיגועים. אבל דווקא כשהנושא לא בכותרות ויש פחות אמוציות בסוגיה, אפשר לייצר שיחה חדשה – בלתי מחייבת ולא מבוצרת ומתגוננת, ולבחון צורת חשיבה חדשה על הנושא הנפיץ הזה".
נכנסתי אל הסמינר עם סימן שאלה גדול, ובסיומו אונה חדשה נפתחה לי במוח. איתה בא רצון גדול להמשיך להיות חלק ממה שיש ליוזמה הזו להציע
איך אפשר להקל על חיי הפלסטינים ביו"ש בלי שזה יוביל ליותר מרחב לטרור?
"הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא הסכמה ציבורית רחבה לכך שהצעדים לא מסכנים את ביטחון ישראל, כי אם יהיו בהם פגמים או כשלים שיפגעו בביטחון, זה יחליש את כל התיאוריה ואת צעדי היוזמה. כלומר, כל צעד שעולה לסדר היום כדי 'לצמצם' את הסכסוך, למשל במתן עצמאות אנרגטית או בפיתוח תשתיות, צריך לבחון לפי קריטריונים ביטחוניים מחמירים שיאפשרו גם את הצעד הבא. כמובן, יש גם רווח משני של שיפור איכות החיים לפלסטינים, אבל המטרה היא למנוע את התלות המלאה של הרשות הפלסטינית בישראל, עניין שמייתר אותה ומאפשר את עלייתם של גורמי טרור וסוכני כאוס".
אם זו יוזמה לצמצום סכסוך בין שני צדדים, למה אין בה פלסטינים?
"השאלה הזו באמת נידונה לא מעט כשהתחלנו לדבר על המהות של היוזמה. ההבנה הייתה שאם ניצור יוזמה כזו שפונה לשני הצדדים בשווה, נאבד את הימין המתון, שחייב בעינינו להיות חלק מהשיח בעניין הסכסוך. הבנו שלפני שאנחנו מנסים לעשות שלום, אנחנו צריכים לעשות שלום בית. נדרש לחלחל את הרעיון הזה אצלנו, בתקווה שבבוא היום גם בעולם הערבי והפלסטיני יתעוררו הצורך והרצון לצמצם את הסכסוך. כארגון ישראלי אנחנו מתמקדים בישראלים ומנסים לייצר שיתופי פעולה גם עם הרשות הפלסטינית ומי שיכול להיות לעזר. וכמו שבשלום עכשיו, ארגון שמאל מובהק, אין פעילים פלסטינים, כך גם אצלנו".
אז לסיכום, לשיטתך הפתרון הוא אין פתרון?
"יש פתרון. אם לא היו כל כך הרבה ארגונים שמדברים על פתרונות כנראה לא הייתה קמה היוזמה".
אבל היוזמה לא דנה שוב ושוב בשאלת הפתרון, נתקעת בקירות מבוצרים ולא מגיעה לידי מעשה, אלא בוחרת לשאול גם מה עושים מחר בבוקר. איך מניחים יסודות שיקרבו אותנו אל הפתרון.
"יש אמרה בפרקי אבות שאומרת 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. ואני מאמין שעליי המלאכה לעמול על בעיית הסכסוך גם אם אין לי פתרון מדויק כרגע.
