"בעבר הייתה משוואה לא מוצהרת: מה שבפנים בפנים, מה שבחוץ בחוץ. כלומר, האסירים הביטחוניים ידעו לשמור על נתק בין האירועים בעולם החיצוני, כמו מבצעים של צה"ל בעזה ובאיו"ש, ובין השגרה שנשמרת בתוך אגפי הכליאה", אומר סגן־גונדר ד', ראש ענף פח"ע בחטיבת המודיעין בשירות בתי הסוהר. "היום זה לא כך: המתח הביטחוני הגובר בחוץ מורגש היטב גם בין כותלי הכלא. ראינו סממן לזה כשאסירים ביטחוניים השמיעו קריאות שמחה בעקבות הפיגוע הרצחני סמוך לבית הכנסת בנווה־יעקב. החלטנו לגבות מחיר בזמן אמת, ונכנסנו למבצע תקדימי. אף שזה היה סוף שבוע, כוחות שב"ס ויחידות מיוחדות נכנסו לאגפים הביטחוניים וערכו חיפושים, ואסירים הועמדו לדין משמעתי ונענשו. המסר היה חד־משמעי – הזדהות עם מחבלים לא תעלה על הדעת. ככל שזה תלוי בי, התגובה לאירועים כאלה תהיה בלתי פרופורציונלית".
ימים לא שקטים עוברים על סגן־גונדר ד'. מבצע "שובר גלים", הפרות הסדר בבתי הכלא, האיומים בשביתות רעב המוניות וההיערכות לרמדאן – כל אלה מוסיפים עוד רבדים של אינטנסיביות לעבודה המורכבת שמונחת לפתחו. לפני עשרה חודשים הוא נכנס לתפקידו: בתור ראש ענף פח"ע בחטיבת המודיעין בשב"ס הוא ממונה על איסוף כלל המידע המודיעיני הנוגע לאסירים הביטחוניים, מיפוי מחוללי הפרות הסדר והאסירים הדומיננטיים, וכן קביעת המדיניות באשר לתנאי הכליאה וסדר היום באגפים הביטחוניים. "אני מקבל מקציני המודיעין בכל כלא את המידע שקשור לאסירים, גם בהיבט של הנעשה בכלא עצמו וגם בכל מה שדורש תיאום עם זרועות הביטחון האחרות", הוא מסביר. "אני מקבל מהן מידע שקשור לכלא, ומוציא מתוך הכלא מידע שצריך לעבור אליהן, למשל על ניסיונות לתכנן פעולות טרור מחוץ לבתי הסוהר".
כ־4,800 אסירים ועצירים מוחזקים כיום באגפים הביטחוניים של מתקני הכליאה בארץ. כבר בתחילת השיחה מבקש ד' להזים את השמועות והטענות הרווחות באשר לתנאי המאסר המפנקים של פעילי הטרור. "קודם כול", הוא אומר, "אין לימודים לתואר ראשון בכלא, גם לא לתואר שני, ואי אפשר לגשת לבחינות בגרות".
"אין לימודים רשמיים במתקני שב"ס. אנחנו לא יכולים למנוע למידה משותפת בתאים, כשאסירים יושבים יחד ומלמדים זה את זה עברית, אנגלית ותחומי ידע אחרים. יש גם אוניברסיטאות בעזה ובגדה שמעניקות תארים פיקטיביים לאסירים ביטחוניים כדי להעלות את מעמדם בחברה הערבית"
אין שום בסיס לטענה שהמחבלים רוכשים השכלה אקדמית בכלא?
"זה היה נכון בעבר, אבל לפני כעשור בוטלה האפשרות ללמוד לתואר, והופסקה גם השתתפותם של אסירים בבחינות הבגרות הפלסטיניות. אין לימודים רשמיים במתקני שב"ס. אנחנו לא יכולים למנוע למידה משותפת בתאים, כשאסירים יושבים יחד ומלמדים זה את זה עברית, אנגלית ותחומי ידע אחרים. זו לא מסגרת רשמית, ואין מבחנים או תארים. יש גם אוניברסיטאות בעזה ובגדה שמעניקות תארים פיקטיביים לאסירים ביטחוניים כדי להעלות את מעמדם בחברה הערבית. אבל הם לא מגישים מטלות או כל דבר אחר כדי לקבל את התואר הזה".
תאר לנו את סדר היום של אסיר ביטחוני.
"בשעה שש האסיר מתעורר לספירת בוקר. יש זמן לתפילה, ואנחנו מקפידים כמובן על חופש דת ופולחן לכולם. סביב שמונה בבוקר מתחיל 'זמן חצר' – זמן חופשי ברחבה המרכזית שבתוך האגף, שמוקפת במבנים של התאים. לא יוצאים כולם ביחד, אלא בכל פעם יוצא חצי אגף למשך כשעה או שעה וחצי. בשעות האלה מתקיימת בדיקת האבטחה היומית: סוהר מגיע לתאים, סורק אותם ומוודא שאין ניסיונות להזיק לקירות, לחפור יציאה או להבריח דברים מכל מיני פתחים. ב־12:00 מתקיימת ספירת צהריים, ואז מתחיל לו"ז של יציאות לבתי משפט ולבתי חולים, בהתאם לצורך ולאישורים. זה גם זמן ביקורי משפחות.
"האסירים מקבלים שלוש ארוחות ביום, אבל בדרך כלל אוכלים יחד בתאים שתי ארוחות, אחת בסביבות 10־11 בבוקר והשנייה לקראת שש בערב. בשעה שש האגף נסגר, כולם בחדרים שלהם. הם יכולים להחליט מתי ללכת לישון, אין כיבוי אורות, אבל בשעה שש בבוקר חייבים להתייצב".
איך הם מעסיקים את עצמם בזמנם הפנוי?
"תפילה, קריאה בקוראן, ריצה סביב החצר כשהם מחוץ לתאים, וצפייה בטלוויזיה. כמובן, כל הפעילות הזאת נעשית תחת פיקוח".
מה לגבי התיעוד של סעודות דשנות? האסירים אכן מבשלים לעצמם אוכל בתאים?
"המזון העיקרי שהאסירים מקבלים הוא מה ששב"ס מנפיק, מזה הם ניזונים. יש להם גם קנטינה שאפשר לקנות בה מוצרים כאלה ואחרים. היא מפוקחת, רשויות הכלא קובעות מתי היא נפתחת ונסגרת, וכל מוצר נבדק כדי שלא יהיה סיכון ביטחוני. בשנים האחרונות יש גם מגמה לצמצום הכמויות והסוגים של המוצרים שנמכרים בקנטינה".
יד קלה על הברז
"הקייטנה" של האסירים הביטחוניים כיכבה לא פעם בפרסומים ובהצעות החוק של מפלגת עוצמה יהודית. בחודש שעבר הודיע השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר על שני צעדים שיינקטו בנושא: הראשון הוא הוצאת התנורים ששימשו את האסירים לאפיית פיתות; השני הוא הגבלת זמן המקלחת באגפים הביטחוניים לארבע דקות בלבד לכל אסיר, ובסך הכול שעה של מים זורמים לכל אגף. "בכמה בתי סוהר היו תנורים שהאסירים השתמשו בהם", משיב ד' כשאני שואל מדוע בעצם היו לאסירים מאפיות משלהם. "זה נבע משיקולים כלכליים, ולא נועד להיטיב עם הכלואים בשום אופן. אבל מרגע שהשר קבע משהו אחר, אנחנו מבצעים".
וקיצור זמן המקלחת הוא החלטה רצויה מבחינתכם?
"פה צריך להכיר את הרקע. דו"ח ועדת קעטבי, שעסק בתנאי הכליאה, דיבר בין השאר על תופעה של בזבוז מים. בדיקות העלו שיש פער ניכר בין צריכת המים של אסיר ביטחוני לזו של אזרח. זה משתנה בין כלא לכלא ובין עונות השנה, אבל זו העובדה: האסיר משתמש בהרבה יותר מים. אני לא יודע על משהו שנעשה במכוון, אבל היד קלה על הברז, וצריך לצמצם את זה".
דו"ח קעטבי הוא מונח המפתח לשינוי המציאות באגפים הביטחוניים. ב־2017 הקים השר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן ועדה בראשות ניצב בדימוס שלומי קעטבי, כדי לבחון את תנאי הכליאה של המחבלים. הוועדה הגישה רשימת המלצות ובהן הפסקת השיבוץ של אסירים באגפים לפי שיוך ארגוני, הגבלת סכומי הכסף שמופקדים בבתי הכלא עבור מחבלים, איסור על בישול באגפי הכליאה, צמצום צריכת המים הבזבזנית וגם ביטול מוסד "דובר האסירים" – אסיר שמייצג את חבריו לאגף מול שלטונות הכלא.
אף שארדן הודיע כי הוא מאמץ את מסקנות הוועדה, הצעדים לא הובאו עד היום לדיון בישיבת הממשלה או בקבינט, בלחץ גורמי ביטחון שגרסו כי יישום המסקנות עלול להוביל להתלקחות לא רק בבתי הכלא, אלא גם בעזה וביו"ש. ועם זאת, המלצות קעטבי גם לא נגנזו. לפני חודשים אחדים אמרה נציבת שב"ס קטי פרי כי היא מצפה שהמסמך יעלה לדיון בממשלה, והשרים יבחנו אותו ברצינות.
ד' מספר שגם בתוך המסגרת הקיימת, הוא שואף להוביל מדיניות קשוחה ותקיפה ככל האפשר. "כשנכנסתי לתפקיד הזה היה חשוב לי להביא ראייה מקצועית שמשולבת בראייה ערכית וציונית. יזמתי מהלכים שנועדו לסכל או לפחות לצמצם את היכולת של אסירים ביטחוניים לבצע פעולות שליליות. ההחלטה הראשונה שלי הייתה שמחבלים פלסטינים שנעצרו בעקבות רצח ישראלים יוחזקו בהפרדה. עד אז, מיד לאחר חקירתם הם היו משולבים בכלל האסירים. ההפרדה המוחלטת, שנמשכת חודשים ארוכים, מנתקת אותם משאר האסירים בכלא ומונעת מהם להעביר מסרים כאלה ואחרים".
"ההחלטה הראשונה שלי הייתה שמחבלים פלסטינים שנעצרו בגלל רצח ישראלים יוחזקו בהפרדה. עד אז, מיד לאחר חקירתם הם היו משולבים בכלל האסירים. ההפרדה המוחלטת, שנמשכת חודשים ארוכים, מנתקת אותם משאר האסירים בכלא ומונעת מהם להעביר מסרים כאלה ואחרים. זה נוהל שמכאיב להם מאוד"
ה"הפרדה" היא תא מבודד שהעציר שוהה בו לבדו או עם עציר אחד נוסף. "פארוק סאלם, המחבל שנעצר בעקבות פיגוע המטענים בירושלים, נמצא כעת בהפרדה", אומר ד'. "זה נוהל שמכאיב להם מאוד. הבידוד המוחלט מונע מהם לחיות בקולקטיב, ולא מאפשר להם שום גישה לאסירים אחרים".
איך הגיבו האסירים והעצורים להחלטה הזו?
"הם לא שמחו לשמוע עליה, אבל הבהרתי להם שככה יהיו הדברים".
איך הם מביעים בפניך אי שביעות רצון?
"הם יכולים להעביר לי מכתבים דרך הסוהרים באגפים שלהם, או לפנות אליי כשאני מגיע לשם".
מה לגבי "דובר האסירים"? גם בנושא הזה המלצות הוועדה לא יושמו?
"המגמה שלנו היא להפסיק את השימוש במינוח של מנהיג או דובר. בסוף יש גורם שיוצר את הקשר, יש שיח ויש העברת מסרים, אבל אנחנו לא מכירים ב'מנהיג אסירים' ולא מנהלים איתם משא ומתן".
ספר חדש בן עשר שנים
צעד נוסף שהוביל ד' עם כניסתו לתפקיד הוא "פירוק" ופיזור של חוליות טרור, כדי שלא ישהו יחד בכלא. "לא פעם קרה שחוליה שלמה הוכנסה לאותו אגף. קבעתי שאסירים שנתפסו יחד לא יוחזקו באותו אגף, ולא יוכלו לקיים קשר ביניהם".
כשישים מהאסירים הביטחוניים הם ערבים־ישראלים שנידונו לעונשי מאסר על חלקם בפרעות בימי מבצע שומר החומות. "אני רואה בהם מחבלים וטרוריסטים לכל דבר. הם פעלו נגד מדינת ישראל ואזרחי ישראל בזמן מערכה צבאית", אומר ד'. "עשרות אסירים כאלה ביקשו בחודשים האחרונים לעבור לאגפים פליליים, בטענה שלמעשיהם לא היה רקע אידיאולוגי. אני באופן אישי עושה הכול כדי שהבקשות הללו לא יאושרו. גם אם כלל הגורמים סבורים שיש מקום לבחון את הנושא, אני מתנגד לכך באופן תקיף ועיקש".
גם פלסטינים שהורשעו בסחר באמצעי לחימה, אומר ד', צריכים להיכלא באגפים הביטחוניים. "עד לאחרונה היה מקובל לסווג אותם כפליליים. אני רוצה שהם יוגדרו ביטחוניים, משום שכל נשק שנסחר באיו"ש, יש סבירות גבוהה שישמש לפיגועים".
היכן באים לידי ביטוי ההבדלים בין אסיר פלילי לאסיר ביטחוני?
"הביטחוניים לא זכאים לביקורי התייחדות, הם בשום פנים ואופן לא יכולים לצאת לחופשה, ואין להם תוכניות שיקום וחינוך. בהקשר הזה אני מחזיק בגישה שאומרת שטרוריסטים אי אפשר לשקם. אילו נתנו להם מסלולים כאלה, הם היו מנצלים זאת באופן ציני למטרותיהם.
"יש הבדל גם בנושא ערוצי הטלוויזיה, כי לאסירים ביטחוניים יש הגבלת ערוצים. בתוך האגפים האלה קיימת חלוקה נוספת – לאסירי פת"ח יש עשרה ערוצים בטלוויזיות שלהם, ואילו לאסירי חמאס יש חמישה, ואחד מהם חייב להיות בעברית".
מה המקור לחלוקה הזו?
"החלטה של הדרג המדיני".
במה האסירים הביטחוניים צופים?
"הערוץ בעברית הוא בדרך כלל 12 או 13, והאחרים הם ערוצי חדשות בערבית וסרטים. כשהאסירים רוצים לקבל מידע אמין, הם צופים בערוצים ישראליים, כי אין לתאר כמה פייק קיים בערוצים הערביים. אם מתקבלות אצלנו אינדיקציות לגבי תכנים שליליים של ערוץ מסוים, הוא יורד משידור".
"לאסירי פת"ח יש עשרה ערוצים בטלוויזיות שלהם, ואילו לאסירי חמאס יש חמישה. אחד מהם חייב להיות בעברית – בדרך כלל 12 או 13 – והאחרים הם ערוצי חדשות בערבית וסרטים. כשהאסירים רוצים לקבל מידע אמין הם צופים בערוצים ישראליים, כי אין לתאר כמה פייק קיים בערוצים הערביים"
גם עיתונות מודפסת עלולה להיות מקור להסתה לאומנית. "בעבר היה מוכנס לכלא השבועון הערבי־ישראלי 'אל־מדינה', ואסירים ביטחוניים ופליליים קראו אותו בקביעות. לקחתי כמה גיליונות, תרגמתי לעברית, והבנתי שזה עיתון מסית שנותן במה למחוללי טרור, כמו ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ראאד סלאח וסגנו השייח' כאמל חטיב. הוצאנו מסמך מפורט והנחינו את כל בתי הסוהר שהעיתון הזה לא ייכנס אליהם עוד".
לא רק על מה שנכנס לתוך בתי הכלא מופקד ד', אלא גם על מה שיוצא. לפני כחודשיים ניסה חמאס להביך את ישראל, וטען שאסיר ביטחוני המזוהה איתו כתב ספר והוציא אותו לאור מתוך הכלא. בשב"ס הבהירו אז שזו ידיעה כוזבת: הספר החדש־כביכול ראה אור כבר לפני כעשר שנים, תחת שם עט אחר. "כשרוצים לעודד מישהו, מספרים שהוא כתב ספר, הפיק סרט, כתב תזה באסטרונומיה", אומר ד'. "אי אפשר להתייחס לידיעות האלה ברצינות".
אנחנו שומעים לא פעם על מכשירי טלפון שנתפסים בתוך הכלא. איך הם מגיעים לשם?
"באחת משיטות ההברחה הנפוצות, פעילי טרור מנסים להיעצר בכוונה ולהגיע לתוך מתקני הכליאה, אחרי שהכניסו לגופם אמצעי תקשורת זעירים שיכולים לצאת בשירותים. זה דבר שקורה, הוא לא נדיר, אבל לנו יש שיטות שלא נפרט, ובשנה שעברה סיכלנו לא מעט הברחות".
חילופי הדורות של הטרור
ד' עדיין לא נכנס לתפקידו הנוכחי בשעת הכשל החמור של בריחת האסירים מכלא גלבוע, בספטמבר 2021. אז, בערב ראש השנה, ארבעה אסירים ושני עצירים הצליחו להימלט מהכלא במנהרה שחפרו מחדרון המקלחת בתא הכלא שלהם. כעבור זמן קצר נלכדו כולם, אך מבוכתו של שב"ס נותרה בעינה. בקרוב יפורסם הדו"ח הסופי של הוועדה שהוקמה כדי לחקור את האירוע, ולכן בשלב זה מנועים אנשי שירות בתי הסוהר מלהתבטא בנושא. "הארגון עושה ככל האפשר שאירוע כזה לא יחזור על עצמו", אומר לנו ד' בקצרה.
כמו המשטרה והשב"כ, גם בשירות בתי הסוהר מעלים בימים אלה כוננות לקראת חודש הרמדאן, שיחל בשבוע הקרוב. "רמת הטרור נמצאת כרגע בשיא שלא ראינו במשך שנים", אומר ד'. "האווירה בבתי הסוהר ובזירה החיצונית היא אווירת טרור, ולא עובר כמעט יום בלי פיגוע או ניסיון פיגוע. מאז גל הטרור במרץ 2022 צה"ל מקיים פעילות נרחבת ביהודה ושומרון, וכל חיסול מחבל או מעצר משפיע על מה שקורה אצלנו. כמעט לכל מחבל מחוסל יש מכר או קרוב משפחה בכלא הישראלי. הם שומעים על האירועים, ורוצים להגיב עליהם.
"מעבר לאירועים הלאומניים האלה שמשפיעים על בתי הסוהר, הרמדאן מביא איתו נופך משיחי דתי והתרוממות רוח, וקשת האיומים מתרחבת. אסירים כבר מדברים על תחילת הרמדאן כאפשרות לפתיחה בשביתת רעב, מתוך ידיעה שזו תקופה רגישה מאוד בכלל הזירות".
ובמקרה כזה אתם כן מנהלים איתם משא ומתן, כדי למנוע את השביתה?
"אני אישית לא נרתע משביתות רעב. אנחנו נעשה את העבודה שלנו, ואיומים לא יגרמו לנו לעשות אותה אחרת".
וכשיש הפרות סדר של אסירים ביטחוניים. איך אתם פועלים מולם?
"הם נשפטים ומקבלים עונש. יש סל ענישה – שלילת מוצרים, ביטול ביקורי משפחות, קנסות. אנחנו מפעילים הכול על פי פקודה באופן חוקי".
איך היית מאפיין את המחבלים שמגיעים לכלא הישראלי בתקופה הזו?
"אנחנו נמצאים בעיצומם של חילופי דורות. רבים מהמפגעים בגל הנוכחי הם פלסטינים שהיו צעירים מאוד בשנות האינתיפאדה השנייה, או אפילו לא נולדו אז. הם לא יודעים מה זה חומת מגן, לכל היותר שמעו סיפורים. אנחנו מדברים על נערים בני 20, 18 ואפילו 16, שלא נתקלו עוד בצה"ל ובשב"כ ובשב"ס".
"יש אסירים שתמיד יאמינו שישראל היא השטן ושהיא רוצה רק לפגוע בהם. לעומתם יש כאלה שמבינים שעשו עליהם סיבוב. הם רואים שרופאים ישראלים מטפלים בהם, הסוהרים הישראלים לא מכים אותם או מתעללים בהם, וכך לפעמים מתברר להם שעד היום הם ראו אותנו באור לא נכון"
יש טוענים שאם צעיר פלסטיני מחליט לצאת לפיגוע, זה נובע כנראה מקשיים אישיים ומתסכול, ולא מאידיאולוגיה לאומנית. על סמך היכרותך עם האסירים, המניע שלהם אכן אישי?
"אספר לך משהו. לפני כשנתיים הייתה לי שיחה מעניינת עם פלסטיני מעזה שהורשע במעורבות בטרור. הוא הגיע ממשפחה אמידה ומבוססת, הורים משכילים מהמעלה הראשונה, האליטה של רצועת עזה. היו לו כל התנאים הדרושים כדי להגיע לאן שירצה ולהגשים כל חלום, אפילו בחו"ל. ובסוף, הוא רצה להתחבר לחוליה שביצעה פיגועים נגד מדינת ישראל. תבין, היה לו המון מה להפסיד. אבל פלסטיני, גם אם יש לו הכול – מידת השנאה שלו למדינת ישראל תכתיב את מסלול חייו. בשיחות איתם אתה מבין עד כמה הרצון שלהם לפגע חזק יותר מכל דבר אחר. כשהם מדברים על שאיפה לחסל אותנו, הם מתכוונים לזה. אסור לזלזל בהצהרות שלהם.
"יש לי עוד תובנה משנות העבודה הרבות בקרבת מחבלים. לפעמים הציבור מסתכל על פיגוע טרור כמעשה של טירוף, אי שפיות. ההגדרות האלה לא נכונות. כל אירוע טרור, גם הקשה ביותר, הוא מתוכנן ומוקפד ויש לו אמירה ברורה. האנשים שמגיעים לבתי הסוהר הם שפויים לגמרי, שקולים, יודעים מה הם עושים ויודעים מה המטרות שלהם. לכן הסיכון מהפעולות שלהם גבוה מאוד".
והשהייה בכלא יכולה לשנות אצלם משהו? הם מקבלים איזו זווית מבט חדשה על הישראלים?
"זה תלוי. יש אסירים שתמיד יאמינו שישראל היא השטן ושהיא רוצה רק לפגוע בהם ולהשמיד אותם. לעומתם יש כאלה שמבינים שעשו עליהם סיבוב. הם פתאום רואים אותנו מקרוב – רופאים ישראלים מטפלים בהם, הסוהרים הישראלים לא מכים אותם או מתעללים בהם, הם לא עוברים בכלא התעמרות כלשהי. כך לפעמים הם מבינים שעד היום הם ראו אותנו באור לא נכון".
בלי להתנחמד
אני מזכיר לד' את המחבל הערבי־ישראלי כרים יונס, שריצה ארבעים שנות מאסר לאחר שהורשע ברצח החייל אברהם ברומברג. לפני כחודש וחצי שוחרר יונס מהכלא, ובמקביל עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק שלפיה אזרח ישראלי שהיה מעורב בטרור וקיבל על כך תשלום מהרשות הפלסטינית, יאבד את אזרחותו. בחגיגות השחרור לכבודו אמר יונס כי לא יהסס לשוב ולבצע פעולות טרור: "האזרחות הישראלית היא אזרחות גזענית, והדרכון הישראלי הוא הדרכון השנוא ביותר בעולם. אנו פלסטינים לפני הכול". עוד אמר כי הוא וכל שאר האסירים "מוכנים להקריב עוד יותר למען פלסטין וחירותה".
"אגיד את זה ככה", אומר ד', "כרים יונס רצה מאוד־מאוד להשתחרר מהכלא. לא היה לו כיף שם, והוא בהחלט חשש מהאפשרות של שלילת אזרחות וגירוש מהארץ. יש הבדל בין מה שאנשים אומרים בחוץ למה שהם חושבים באמת".
במהלך שהותו בכלא הוא מונה לחבר הנהגת פת"ח. זה הפך אותו לאח"מ מבחינת שירות בתי הסוהר?
"אין לזה משמעות. אנחנו לא נותנים יחס מועדף לאסיר, מה גם שכל התארים האלה הם פיקטיביים".
אם יוחמרו תנאי הכליאה, מחבלים משוחררים יהרהרו מחדש ואולי יגיעו למסקנה שהם לא רוצים לחזור למקום הזה?
"כשמחבל יוצא לפיגוע, הוא לא חושב על תנאי המחיה בכלא. הוא הולך לבצע פעולת טרור כדי להרוג כמה שיותר ישראלים, בידיעה שיש סבירות גבוהה שייהרג או ייפצע. מעבר לכך, הרשות הפלסטינית מושתתת על הסתה לטרור, באופן רשמי ובלתי רשמי כאחד. זו חברה שמקדשת את השאהידים ואת האסירים הביטחוניים. יש כיכרות ובתי ספר על שם מחבלים. המעמד של מי שפגע ביהודים הוא גבוה מאוד, וזה מה שמשפיע על המוטיבציה".
מה לגבי הריסת בתים? זה צעד שיוצר הרתעה כלפי המחבלים עצמם?
"מבחינתם הריסת הבית היא חלק מעסקת חבילה ברגע שיוצאים לפיגוע, והם לוקחים גם את זה בחשבון. לפעמים הרשות הפלסטינית מממנת בניית בתים חדשים, גם ארגוני הטרור תומכים כלכלית במשפחות האסירים, כך שהעונש הזה פחות מרתיע".
בעקבות עסקת שליט ומקרים אחרים של שחרור מחבלים כמחווה מדינית, עלתה הטענה שכל אסיר ביטחוני יודע שהוא צפוי לצאת מהכלא הרבה לפני שיסיים לרצות את עונשו. זה באמת מורגש בתוך בתי הסוהר?
"זה נכון, אבל זה מתחיל להשתנות. בשנה האחרונה הם ראו שיש אסירים שמשלימים את עונשם וגם מתים בכלא, ותחושת השחרור הקרב נסדקה". ד' מתכוון למחבל נאסר אבו־חמיד, שנידון בשנת 2002 למאסר עולם בשל אחריותו לשורה של מעשי טרור חמורים. בדצמבר 2022, לאחר מחלה ממושכת, מת אבו־חמיד בכלא. "פתאום אסירים הבינו שהם יכולים להיות במקום הזה עד המוות, ולא להשתחרר אף פעם", אומר ד'. "לגבי עסקת שליט, היא נחשבת בבתי הסוהר לאירוע מכונן מסיבה נוספת: מאות מרצחים השתחררו, ובקרב אלה שנשארו כלואים יכולת לראות שני דברים: מצד אחד תסכול וכעס על מצבם, ומצד שני התפעלות גדולה מהחברה וממערכת הביטחון בישראל, שמוכנות לשלם מחיר גבוה כל כך כדי להחזיר חייל אחד. בשיחות שמעתי אמירות כמו 'הלוואי שלנו היו דואגים ככה'".
כשאני מנסה לקראת סוף הריאיון לדלות מד' מעט פרטים אישיים, הוא בוחר לא לפרט על מצבו המשפחתי "לאור הרגישות". אפשר רק לספר שהוא בן 38, משרת בשב"ס זה 17 שנה, 16 מהן בתחום המודיעין. במהלך התקופה הזו הוא הצליח לסכל כמה פיגועים, אך גם על כך הוא נמנע מלהרחיב. "שירתי כקצין מודיעין בכמה בתי סוהר ביטחוניים והכרתי מקרוב את מרבית מנהיגי הטרור, כולל כאלו שהשתחררו בעסקת שליט. למעשה, את רוב התפקידים עשיתי עם האסירים הביטחוניים. אפשר לומד שגדלתי בין המחבלים".
מן הסתם לא קל ליהודי ישראלי לבלות שעות רבות כל כך בסביבת מי שביצעו פשעים מחרידים ממניע לאומני.
"ברור שזה מורכב", אומר ד' בגילוי לב. "אני צריך להיות קרוב מאוד לרוצחים הכי שפלים, אבל אני נמצא בתפקיד הזה מתוך שליחות. אני לא מנסה להתחבר אליהם, הם מכירים טוב מאוד את עמדותיי, והם דווקא מעריכים את מי שאומר להם את האמת בפרצוף ולא מנסה להתנחמד אליהם. כדי להשיג תמונת מודיעין טובה יש צורך בניתוק רגשי. זה מתיש, זה תובעני, אבל כשבקצה של הפעילות אתה יודע שסיכלת פיגוע – זה שווה הכול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
