לפי אלדד, אחשוורוש הוא כנראה חְשְיָארְשָׁ הראשון, שבתקופתו מלכותו פרס הגיעה לשיא גודלה – ״מהודו ועד כוש״. בחוף הדרומי של הים התיכון, אחשוורוש הצליח לדכא את מרד המצרים נגד מלכות פרס, בין השאר בעזרת יהודי העיר יֵבּ (היום אסואן); בחוף הצפוני, מנגד, הוא נכשל במלחמת יוון־פרס הגדולה. אחרי תבוסתו בקרב סלמיס, נסוג אחשוורוש לחיי מותרות והוללות בבירתו שושן: "בשנת שלוש למולכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו… ימים רבים, שמונים ומאת יום". היריבות בין פרס ליוון היא, לדעת אלדד, הרקע המדיני של סיפור המגילה.
היהודים היו נאמני השלטון הפרסי. עזרא הסופר היה פקיד בכיר מטעם מלך פרס בארץ ישראל; נחמיה היה מושל בארץ ישראל; הפקיד הבכיר מרדכי ישב בשער המלך בשושן; יהודי יב במצרים העליונה היו כוח צבאי נאמן במעלה הנילוס. אך מולם עמד המן – שלפי אלדד, לא היה כלל "אגגי" אלא יווני. בספר החיצוני "תוספות למגילת אסתר" – קטעים שהופיעו לראשונה בתרגום השבעים – המן מכונה "מוקדוני"; את השם ״האגגי״ אפשר גם לקשר לים האגאי. נוכחותו של יועץ יווני בכיר בחצר מלך פרס בהחלט הייתה אפשרית אז; אלא שהמן ביקש לשלוט במדיניות החוץ הפרסית, לכונן שלום בין שושן ליוון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החסד האמיתי נמצא מאחורי המסכה
– קול גלגל: מסע תיעודי בעקבות הרוכבים על שניים
– שואה שלהן: "בנות הלילך" מספר סיפורים רבים מדי
שלום כזה היה חשוב ליוונים במיוחד בגלל קיומו של עם שמי אחר בצפון אפריקה, שאתגר את שליטת היוונים בים התיכון. אלה הם הקרתגנים (אנשי קַרְתְּ חַדַשְתְּ), שלפי אלדד דיברו כמעט עברית: שמו של מצביאם בעוד כמה מאות שנים, חניבעל בן ברקת, מהדהד את מקורותיו העבריים והוא שקול לשם חנניה בן ברק. ידידותם של היהודים עם הקרתגנים הביאה לברית בין פרס לקרת חדשת, כנגד יוון; נורמליזציה בין היוונים לפרס תאפשר ליוון לצאת בשקט למאבק במעצמה השמית.
אך נאמנותם של היהודים לאחשוורוש שיבשה את מאמציו של המן להשכין שלום. מרדכי הסגיר את שני שומרי הסף שביקשו להתנקש במלך ולאפשר את שינוי המדיניות, והוא אף סירב להשתחוות להמן ולהכיר בכוחו. המתח המדיני הכללי בין היוונים ליהודים מסביר את תוכניתו של המן: הטינה האישית בין המן למרדכי היא למעשה איבה בין האגאים ליהודים. לפיכך, המן יוזם תוכנית מלחמה נגד היהודים, ומוכר אותה למלך בשני נימוקים: היהודים הם גיס חמישי באימפריה שלו, ואינם נאמנים באמת; וחיסול היהודים יעשיר את האוצר, לאחר שהתרוקן במערכה הכושלת ביוון. המלך מאשר את הצו, והמן קורא לכל עמי האימפריה להתאגד יחד להשמדת היהודים – ורותם את איבתם לעם המזוהה עם עול האימפריה.
לבסוף מצליחים מרדכי ואסתר לסכל את מזימתו של המן, ואולי הצלחתם נובעת לא רק מהממד האישי אלא גם מהממד המדיני: הם מצליחים להוכיח לאחשוורוש שדווקא המן הוא גיס חמישי. לפי תעודות יב, היהודים בחלקם היו לוחמים מאומנים, והמלך מאשר להם ״לעמוד על נפשם״, ביטוי שאולי מרמז על מאבק צבאי נגד אויביהם – 75 אלף פרסים, כנראה אנשי המחנה הפרו־יווני בראשות המן. התנגשות צבאית בין היריבים מתרחשת בכל רחבי האימפריה, והיהודים מנצחים. מרדכי עולה לגדולה ומלכות פרס ממשיכה בברית עם קרת חדשת, ובמאבק נגד יוון.
