בכתבה ששלחתי מוושינגטון לקראת סוף השבוע של "עסקת המאה", הופיע רק משפט אחד על המחול המפורסם. במקור הוא נכתב בסוגריים: "אנשי תקשורת ימנים ותיקים, שסיקרו לא פעם מעמדים בינלאומיים לא קלים עבור ישראל, התירו לעצמם אפילו כמה צעדים של ריקודי שמחה". ככה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות הקורונה: סיום משמעותי של תוכניות אלול במדרשות
– הסדרה "רבנו" מזכירה לנו שברסלב זה לא רק אומן
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
אלא שהתמונה הזו הפכה, שלא בטובת רוקדיה, לאחד הסמלים של אכזבת הריבונות, וכמובן לעילת גיחוך. תראו איך הם רקדו שם ומה קרה בסוף, לעגו ברשתות החברתיות. איך הם האמינו, כמה תמימים הם היו. גם מימין תמהו: על מה בכלל שמחתם?
נשיא ארצות הברית הועיד בבית הלבן טקס מדיני רב רושם, שבכניסה אליו ניגנה תזמורת צבאית מצוחצחת מדים, והכול באולם פנימה עטה מלכות: הווילונות העצומים, הכיסאות שסודרו בשורות, האורחים הלבושים בקפידה. לראשונה בתולדות הבית הזה הבהיר טראמפ שֶׁהֶסְדֵּר בין ישראל לפלסטינים אינו מצריך עקירת מתיישבים מאדמת אבותיהם
ובכן. ראשית, ריקודים סוערים לא היו שם. בשעות אחר הצהריים הקפואות, בפתחו של המלון שהעיתונאים התארחו בו, הייתה פחות מדקה של שירה שמחה. "עוצו עצה ותופר" הם זימרו, במחווה לראשוני מתיישבי יו"ש, שזה היה המנונם. הם היו שלושה־ארבעה רוקדים, שבקושי השלימו סיבוב אחד או שניים במעגל גמלוני ומאולתר. כמה סרטונים קצרים הופצו חיש קל בטוויטר ובפייסבוק, בהם גם כאלו חתוכים־משהו שצילמתי אני, כמיטב מסורת עליבות התיעוד החזותי שאני לוקה בה. ובדיעבד, המשפט הזה – מאותה כתבה באמצע החורף – עדיין נכון לחלוטין.
העובדה היא שעד לכהונת הנשיא האמריקני הנוכחי, כתבים מדיניים שוחרי שלמות הארץ לא זכו להרבה רגעי נחת. שוב ושוב הם שמעו מנהיגים חמורי סבר מטיפים לאורחיהם הישראלים בדבר החשיבות של ייסוד מדינה פלסטינית. הדברים נאמרו בארמון האליזה, בדאונינג 10, בקרמלין, איפה לא.
ומול כל אלה, בוושינגטון בסוף ינואר זרחה לרגע השמש. נשיא ארצות הברית הועיד בבית הלבן טקס מדיני רב רושם, כזה שההזמנות לקראתו היו מסולסלות אותיות, ובכניסה אליו ניגנה תזמורת צבאית מצוחצחת מדים, והכול באולם פנימה עטה מלכות: הווילונות העצומים, הכיסאות שסודרו בשורות, האורחים הלבושים בקפידה. בנאומו שם הבהיר טראמפ, לראשונה בתולדות הבית הזה, שהסדר בין ישראל לפלסטינים אינו מצריך עקירת מתיישבים מאדמת אבותיהם. הוא גם הדגיש את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל לארץ ישראל.
נכון, זה בהחלט לא היה מושלם. המאחזים על אלפי תושביהם לא נכללו בתוכנית. והמובלעות, מה יהא עליהן. והקפאה לארבע שנים. ובכלל, טראמפ הזכיר יותר מדי פעמים את הפלסטינים, ולא לזה פיללנו. בסדר. מכירה היטב את הטענות, ואפילו מצדיקה. ועדיין, ולמרות כל חוכמת הבדיעבד, דקות העליצות הקצרות שהיו שם נותרו בהחלט ראויות לשעתן.
סיפור להמחשה: שנה וקצת קודם לכן נפגשו נתניהו וטראמפ במה שמכונה "שולי העצרת הכללית של האו"ם". קרביו של בניין האומות המאוחדות, יש לדעת, מרשימים פחות ממה שהדמיון נוטה לצייר. אנשי התקשורת ממתינים שם במסדרון צבוע בז', נטול ייחודיות ועמוס פוסטרים של הלל עצמי מאת הארגון הבינלאומי. כשמאפשרים לעיתונאים, הם מציצים לכמה רגעים אל החדר שבו נפגשים האישים מושאי העניין הסיקורי. ושם, במפגש כזה, אמר נשיא ארה"ב לנתניהו: "אני אוהב את פתרון שתי המדינות". הו, איזה ששון השתרר לפתע בקרב רוב משלחת התקשורת הישראלית. הנה, הרפובליקני הזה מיישר קו. הוא אולי שלח לישראל את השגריר המסור דיוויד פרידמן, הוא אולי העביר את השגרירות לירושלים ללא מורא, הוא אולי עשה צעד אמיץ וחשוב כשפרש מהסכם הגרעין – אבל הוא לא באמת עומד להעניק לאנשי ארץ ישראל השלמה את הגשמת חלומם הגדול. שורו הביטו וראו, דונלד טראמפ אוהב את פתרון שתי המדינות.
לחתימת ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחרין השבוע הייתה משמעות היסטורית עצומה. ובכל זאת, ריקוד לא היה. אולי כי בכל זאת, בהחלת ריבונות על נחלת אבות יש הוד ותפארת שמהלכים מדיניים אחרים, עצומים ככל שיהיו, אינם מעוררים. ואולי בכלל מדובר בקורונה. הנוכחות שלה העיבה
אווירה הפוכה לגמרה שררה בחורף החולף בטקס בבית הלבן. עסקת המאה של טראמפ הרי עוררה חשש כבד בחוגי הימין הישראלי מרגע שעלתה במחשבה. הם עקבו בדאגה אחרי מסעות הדילוגים של צוות השליחים ברחבי המזרח התיכון, נבהלו מכל מיני הדלפות חלקיות, חיכו שהתוכנית תתפרסם כבר, ובד בבד ביקשו שלא תגיע. חלקה הראשון, הכלכלי, שפורסם ביוני אשתקד בבחרין, תרם לדאגה. עד הרגע האחרון, ערב הנסיעה לוושינגטון, עמל השגריר פרידמן לשכנע את נציגי הימין הישראלי שמדובר בעניין חיובי. השעות האחרונות שלפני הטקס היו מורטות עצבים. אנשי התקשורת הצטופפו בחדר העיתונאים ההומה של משכן הנשיאות האמריקני, וחיכו כבר לשמוע. עומק הציפייה והחשש הביאו כמה מהם להעדיף את הצלילות של הקור הוושינגטוני הפריך שבחוץ – לצעוד שם אנה ואנה לצד ערוגות הפרחים המטופחות, ולנסות בינתיים לדלות עוד פרט מידע ועוד בדל של הבנה לאן נושבת הרוח.
ואז נפתח בפנים הטקס, ומיד לאחריו תדריך מפי נתניהו לעיתונאים הישראלים. מסביב לשולחן העץ הגדול בבלייר האוס, בית ההארחה הרשמי המרוהט בפאר כבד ראש, התחייב ראש הממשלה למה שסבר אז, ככל הנראה, כי יוכל להגשים באופן מיידי. הוא דיבר בהתרגשות על הבאת החלת הריבונות לאישור הממשלה כבר בישיבתה הקרובה; טען שנושא זכות השיבה הפלסטינית נגוז מסדר היום המדיני; ופירט כיצד תיוותר שליטה ביטחונית ישראלית מוחלטת במרחב.
שעות ספורות אחר כך כבר היה ברור שלג'ארד קושנר יש כוונות אחרות לגמרי, ושתוכנית הריבונות לא עתידה להתממש באופן מיידי. ובכל זאת. במרווח בין התדריך של נתניהו (וכתיבה מהירה ושילוח חפוז של דיווחים אל המערכת) ובין הראיונות שנתן חתנו של טראמפ היה איזה זמן של חסד גדול וירידת מתח מפוארת. והיו גם כמה צעדים גמלוניים של ריקוד. ובצדק היו.
השבוע לא נרשמו ריקודים בוושינגטון. לחתימה על חוזה השלום עם איחוד האמירויות ועל הצהרת השלום עם בחרין הייתה משמעות היסטורית עצומה. ישראל השליכה באופן הגלוי והחגיגי ביותר את הריחיים שהניחו הפלסטינים על הקשרים בינה ובין מדינות ערב. משפט המחויבות לפלסטינים שהוזכר בהסכם נדמה כמס שפתיים. התודה של שר החוץ האמירותי לנתניהו על שעצר את סיפוח "השטחים הפלסטיניים" הייתה בהחלט מדקרה בלב, אבל לא חירבה את המסיבה.
המזרח התיכון משתנה מול עינינו. הטובים מתחזקים, הרעים נדחקים לפינה. כל מי שהיה קשור לענייני הטקס השבוע שב והזכיר שמדינות נוספות נמצאות בפתח, מבקשות להצטרף לחזית החיובית החדשה שנרקמת. זה דרמטי.
ובכל זאת, ריקוד לא היה. למה? אולי הלעג שהוטח בו אז גרם לכל הנוכחים להיות הפעם זהירים יותר. אולי כי בכל זאת, בהחלת ריבונות על נחלת אבות יש הוד ותפארת שמהלכים מדיניים אחרים, עצומים ככל שיהיו, אינם מעוררים. המעגל שנפתח בוושינגטון בינואר ירד למעשה השבוע מהשולחן, למרות ההתקדמות הגדולה בנתיב הפונה לכיוון אחר.
ואולי בכלל מדובר בקורונה. הנוכחות שלה העיבה, גרמה לדאגה לחלחל גם אל הרגעים המיוחדים שאירעו השבוע ויירשמו בספרי ההיסטוריה. כך או כך, מותר גם לעיתונאים ציניים להודות לפעמים על הנס. שרשרת ההתרחשויות לטובת ישראל בתקופת הממשל האמריקני הנוכחי, בהחלט נוגעת במושג הזה. ואם צריך לרקוד, אז רוקדים.
הודיה כריש־חזוני היא הכתבת המדינית של מקור ראשון
