משבר הקורונה הוביל למצב יוצא דופן בכדורגל העולמי, שבו כמה מהליגות הבכירות באירופה עדיין מתנהלות עמוק לתוך חודש יולי, בעוד הקבוצות בליגות שבחרו לסיים את העונה מוקדם בגלל הנגיף כבר נערכות במרץ לפתיחת העונה הבאה. אחת מהן היא ויטסה ארנהם ההולנדית, שאליה הצטרף בתחילת העונה החולפת המגן הימני הישראלי, אלי דסה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"
– כך נחזיר את מעמד המורה למקומו הראוי
– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"
"חזרנו להתאמן לפני שבועיים, אחרי חצי שנה שלא שיחקתי משחק רשמי. זה קשוח, אבל כשאתה רואה שאנשים מתים או מאבדים מקום עבודה ונמצאים במצב כלכלי קשה, אתה מבין שאתה עוד במצב טוב", אומר דסה, "אחרי שהליגה נעצרה כאן בפברואר עוד לא היה ברור מה יהיה וביקשו מאיתנו להישאר. זו הייתה תקופה מאתגרת אבל לשמחתי הוצאתי ממנה את המיטב. קבוצת הזרים בקבוצה התחברה אפילו יותר, נפגשנו בכל ערב, רכבנו המון על אופניים במשך היום והתאמנו בחוץ במסגרת המותר. אנשי המועדון דאגו להיות איתנו בקשר, וברגע שסגרו את הליגה חזרנו לחודש של אימונים בקבוצות קטנות, כדי שלא נהיה יותר מדי זמן בלי אימונים משותפים. עד שהליגה נעצרה היינו בעמדת זינוק להשגת כרטיס לאירופה בעונה הבאה, אבל לצערי זה לא קרה בסוף".
לאחר שסיים את חודש האימונים, חזר דסה בחודש מאי לתקופה של מספר שבועות בישראל, שהחלה בשבועיים של בידוד. "האמת שזה עבר די מהר והייתה תקופה כיפית בארץ. למזלי הגעתי כשהחלו ההקלות ועזבתי בדיוק כשהכול שוב החל להסתבך".
דסה עבר להולנד אחרי ארבע שנים מוצלחות במדי מכבי תל־אביב. לאחר כמה חודשים ללא קבוצה הוא בחר בוויטסה, שבה שיחקו בעבר שרן ייני, דן מורי וחיים מגרלשוילי. הוא חתם על חוזה לשלוש שנים, תמורת 330 אלף אירו לעונה, והחל לשחק בה בספטמבר החולף, לאחר שהליגה כבר יצאה לדרך. "אנשים סביבי לא האמינו שאני לא קופץ על כל הצעה שהגיעה אליי, אבל לי היה חשוב למצוא את המקום שהכי מתאים לי מבחינת ליגה, קבוצה ומבחינת קפיצת המדרגה המקצועית שחיפשתי", הוא מספר, "אם הייתי פועל מלחץ הייתה לי קבוצה כבר ביוני, אבל אני אדם מאמין ובכל יום הלכתי לישון בידיעה שהכול יהיה בסדר".
למרות העובדה שהגיע באיחור, הצליח דסה להתאקלם במהירות במועדון ההולנדי. "עד שאתה לא יוצא לשחק בקבוצה בתור זר וגר לבד רחוק מהמשפחה ומהחברים, אתה לא באמת יודע אם אתה מוכן להרפתקה אירופית", קובע דסה, "חיכיתי וחלמתי על זה מאז שהייתי ילד. אני אדם ממוקד מטרה ולרגע לא שוכח מה עברתי ולמה אני כאן. אני חושב שזה עזר לי להתאקלם והוריד את סף התלונות על זה שקשה ורחוק וקר. הגעתי למועדון מאוד מסודר, מחבק ותומך. עזרו לי למצוא בית ורכב והכניסו אותי לעניינים מהר. בסופו של דבר מה שקובע זה מה שקורה במגרש, ולשמחתי התאקלמתי מבחינה מקצועית בצורה חלקה. בתוך זמן קצר תפסתי מקום של קבע בהרכב, היו לי משחקים טובים וזכיתי להערכה גדולה. התנאים פה מדהימים. יש מתקן נהדר, טיפולים ברמה גבוהה ונותנים לי כל מה שאני צריך".
מה דעתך על הכדורגל ההולנדי?
"הכדורגל פה פתוח, התקפי ובעוצמות גבוהות מאוד. זו מעין ליגת פיתוח, ומשחקים בה המון כישרונות צעירים. העונה שיחקתי עם בלם בן 21, זה שלידו היה בן 20, הקשר האחורי בן 23 והשמאלי בן 22. זה ככה בכל הקבוצות והאמת שמדהים וכיף לראות את זה".
ותודה להרצוג
במשחק הבכורה של דסה בהולנד, בסוף ספטמבר, הוא עלה מהספסל בדקה ה־57 בניצחון 1:2 על ואלבייק. בחמשת המשחקים לאחר מכן תפס מקום קבוע בהרכב הפותח, וכבר במשחקו הראשון ב־11, בניצחון 1:2 מול אוטרכט, זכה למחמאות בתקשורת המקומית. ההתקדמות שלו נעצרה בנובמבר, במשחק של נבחרת ישראל מול מקדוניה הצפונית, אז נפצע בקרסול. הוא הושבת לכמה שבועות, בעקבות עוד אחת מהפציעות שנאלץ להתמודד איתן בשנים האחרונות. "האמת היא שבסופו של דבר היה לי מזל גדול, כי בצילומים של הרגל ראו שהייתי קרוב מאוד לפציעה חמורה יותר שהייתה משביתה אותי לפחות לשנה, או אפילו גומרת לי את הקריירה", מפתיע דסה, "מי שמכיר אותי יודע שאני שם דגש על מקצוענות, אם זו מנוחה ותזונה נכונה, תוספת של אימונים אישיים וכיוצא בזה. יש כאלה שיגדירו אותי כפנאט. ועדיין, אפשר לעשות הכול נכון ועדיין להיפצע. עם השנים למדתי למזער את הפציעות הקטנות, שמושיבות אותך בחוץ לשבוע או לעשרה ימים, אבל לצערי נפצעתי לא מעט בקריירה. לדעתי ההתמודדות והמאמץ לחזור חזק, חד וטוב יותר עזרו לי להשתפר".
מי שסייע לדסה להגיע להולנד היה אנדי הרצוג, שהודיע לפני כמה שבועות על סיום תפקידו כמאמן נבחרת ישראל. "אין ספק בכלל שאני חייב הרבה להרצוג, שתמך, האמין ואמר לי כל הזמן שהמקום שלי הוא באירופה", אומר דסה, שלו רשומות עד היום 25 הופעות בנבחרת הבוגרת. "יש לו שם טוב באירופה וכל קבוצה שהביעה בי עניין הרימה קודם כול טלפון אליו. לפני שהגיעה האופציה ההולנדית, הייתי קרוב מאוד לחתימה בוורדר ברמן הגרמנית. הוא כיכב שם בעבר והדעה שלו עליי עזרה מאוד, אבל בסוף היו להם שם בעיות כלכליות והעסקה נפלה. אחרי שחתמתי בוויטסה הוא הגיע לבקר אותי כמה פעמים. הוא איש נהדר. מבחינתי, זו בשורה קשה מאוד שהוא עוזב את הנבחרת".
הרצוג נתן לדסה גיבוי מקצועי והמשיך להעלות אותו בהרכב במשחקי הנבחרת, גם בשעה שהוא עדיין לא חתם בקבוצה חדשה. "הרצוג הגיע בכל יום למתחם הנבחרות בשפיים, יחד עם מאמן הכושר ערן שדו, ושניהם העבירו לי אימון", נזכר דסה, "אנדי אמר לי שהוא נותן לי גב ואת כל הכלים, ואם אוכיח לו שאני בכושר הוא ייתן לי לשחק, מה שקרה בסוף – למרות הלחץ שהיה עליו והביקורת שספג על כך שהרכיב שחקן שלא שיחק במסגרת קבוצתית. להרצוג יש יושרה מקצועית גבוהה, ואם לא הייתי מספיק טוב זה לא היה קורה. לצערי לא הצלחנו כמו שציפינו, אבל אני שמח שעל המגרש, מבחינת הכושר, לא ראו שאני שונה מאף שחקן אחר".
ב־8 באוקטובר תפגוש הנבחרת את סקוטלנד במעמד חצי גמר הפלייאוף על העלייה ליורו 2021. המנצחת תעלה לקרב על ההעפלה לטורניר עצמו. "כל השחקנים משתי הנבחרות יגיעו עם הרבה סימני שאלה מקצועיים בגלל פגרת הקורונה, אבל מבחינת הסיכויים, אין בכלל שאלה מבחינתי. אנחנו כבר שם, אנחנו שחקנים מקצוענים ואין סיבה שנעלה למגרש בלי להאמין שזה אפשרי. צריך להישאר צנועים ולא לצאת בהצהרות מפוצצות, אבל אנחנו כרגע שני משחקים מהיורו ואין שום סיבה לחשוב כמו לוזרים. אנחנו צריכים את הקהל ואת התקשורת מאחורינו, והלוואי שיקרו דברים טובים".
יחף ובלי כדור
אלי דסה, היום בן 27, נולד בנתניה וחי עד גיל ארבע בשכונת קרוונים בחיפה, היכן שממוקם כיום האצטדיון העירוני, שם שוכנו הוריו שעלו מאתיופיה. "בגיל שלוש כבר התחלתי לשחק כדורגל יחף, ואפילו בלי כדור", הוא מגלה, "בגלל שגדלתי בקרוון הייתי כל היום ברחוב, ולמרות הגיל הצעיר שהייתי בו אני זוכר מצוין את התקופה הזאת, אולי בגלל התנאים שחיינו בהם. הכדורגל היה עבורי מפלט כילד, נהניתי ממנו והוא הסב לי אושר. לא הבנתי אז את המצב שאני נמצא בו, אבל בדיעבד זה מה שנתן לי את המוטיבציה לכל החיים ועיצב אותי כאדם. בשלב מסוים מצאנו כדור מפונצ'ר ואז הגיע גם כדור רגיל, ומהר מאוד הבנתי שלא משנה מה, אני אהיה שחקן כדורגל.
"עם הזמן למדתי שהמשחק הזה יכול לאפשר לי להגיע למקום אחר, כזה שבו לא אני ולא הילדים שלי יצטרכו יותר אף פעם לחיות בתנאים כאלה. זה גרם לי לחבק את הכדורגל בשתי ידיים ולתת הכול בשבילו".
מחיפה עבר דסה עם משפחתו לנס־ציונה, שם היא גרה עד היום. "בתור ילד פחות הבנתי את הקשיים שההורים שלי חוו כשהגיעו לארץ. הם עבדו קשה כדי לגדל אותנו ולשמור שלא נגיע למקומות לא טובים, עשו בשבילנו הכול וחינכו אותנו על פי ערכים גבוהים וטובים", הוא מספר, "כשלמדתי בבית הספר בנס־ציונה כולם כבר היו רשומים לקבוצת הכדורגל, אבל לא יכולתי לעשות את זה כי ידעתי שאין לנו כסף. במשחקים בבית הספר הייתי טוב יותר מהילדים האחרים, ושרף לי הלב שאני לא יכול לשחק בקבוצה ורק שומע אותם מדברים על זה. יש הרבה ילדים שמגיעים מהרחוב ומהשכונה שהם שחקנים נהדרים, ומפספסים אותם רק כי אין להם כסף להצטרף לקבוצת ילדים. אני חושב שזה לא נורמלי".
בסופו של דבר הצטרף דסה לקבוצת הילדים של נס־ציונה. "ההורים שלי ראו כמה זה כאב לי, ובעזרת סבסוד של העירייה הם הכניסו אותי לשם. שיחקתי בנס־ציונה עד גיל 12. לא היינו חלק מהליגה של הקבוצות הטובות, כך שלא היו יכולים לראות אותנו, אבל אז היה לנו משחק גביע מול מכבי תל־אביב. הם שמו עין עליי ועל רועי קהת, והביאו אותנו אליהם".
בגיל 13 עבר דסה לשחק במחלקת הנוער של מכבי תל־אביב, אבל הקשיים הכלכליים של משפחתו המשיכו ללוות אותו. "קודם כול אני חייב תודה גדולה למשפחת קהת, שמרגע שעברתי למכבי התייחסה אליי כמו אל הבן שלהם. כל מה שרועי קיבל – גם אני קיבלתי", הוא מספר, "מהר מאוד הפכתי לאחד השחקנים המצטיינים במחלקת הנוער, הזמינו אותי לנבחרות הצעירות והעריכו אותי מאוד מבחינה מקצועית. הבעיה הייתה שבשלב מסוים לא יכולתי לממן את הנסיעות באוטובוס. ניסיתי לדבר עם האנשים במכבי, הסברתי שאני לא יכול להגיע יותר לאימונים וביקשתי שיעזרו לי עם כרטיסייה של 60 שקל בחודש, אבל הם סירבו. אני יודע שזה נשמע היום סכום מצחיק, אבל פשוט לא היה לי כסף".
הסירוב של המועדון גרם לדסה לעזוב את מחלקת הנוער ולהיכנס בגיל 15 ל"הסגר קטין", שבמסגרתו נאסר עליו במשך תקופה מסוימת לעבור לקבוצת נוער חדשה. "חזרתי הביתה ובכיתי, הלב שלי נשבר. חשבתי שאאבד את הכדורגל בגלל כרטיסיית אוטובוס ופשוט התרסקתי", הוא משתף, "אמא שלי אמרה לי: 'הכול בסדר, חמוד שלי, אתה תחזור למכבי מהדלת הקדמית. לא רצו לעזור לנו ב־60 שקל? זה יעלה להם הרבה יותר'".
דסה החל לחפש לעצמו פתרון חדש, שיאפשר לו להתנהל במסגרת הקשיים הכלכליים שלו. "הגשתי בקשה להגיע למבחנים במכבי חיפה, כי אם הייתי מתקבל לפנימייה שלהם, יכולתי לחיות שם ולקבל את כל מה שאני צריך. התאמנתי אצלם שבועיים, כשבכל יום גירדתי שקל לשקל, כדי שיהיה לי כסף לנסוע ברכבת ולהתאמן. בסיום השבועיים ביקשתי מהם תשובה, כי אז באמת כבר נגמר לי הכסף".
ההזדמנות הירושלמית
הגאולה של דסה באה ממקום לא צפוי. "בבית"ר ירושלים שמו עליי עין עוד בתקופה ששיחקתי במכבי, ולמזלי בימים של ארקדי גאידמק הם פתחו אקדמיה לצעירים", הוא נזכר, "הכניסו אותי במהירות לפנימייה והפכתי לשחקן בית"ר. זו הייתה תקופה קשה מאוד במשפחה שלי. נולד לי אח קטן וההורים שלי היו במאבק גירושים לא פשוט. זה גרם לי להגיע לאקדמיה ממוקד מאוד. לא אמרתי את זה לאף אחד, אבל בראש ראיתי את עצמי תמיד כמי שיהפוך למקצוען ולשחקן בוגרים. בפועל עבדתי קשה בכל יום ושמרתי על צניעות".
דסה בלט במחלקת הנוער הירושלמית, בגיל 16 וחצי הועלה לקבוצת הנוער של המועדון וזמן קצר לאחר מכן כבר הועלה לקבוצת הבוגרים. "בסיום השנה השנייה שלי באקדמיה החל בלגן כלכלי בבית"ר, ואורי מלמיליאן, שמונה למאמן הקבוצה, החליט להעלות את כל קבוצת הנוער להתאמן עם הבוגרים", הוא מספר, "כמה ימים מאוחר יותר הודיעו לי שאני יוצא עם הקבוצה למחנה אימונים באירופה, ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי בן 17 ולא האמנתי שאני יוצא לאותו מחנה עם שחקנים כמו שמעון גרשון, עידן טל ואבירם ברוכיאן".
דסה הוכיח את עצמו גם במחנה האימונים והחל לבנות לעצמו שם טוב. "הייתי בטוח שאחרי המחנה ישאילו אותי לקבוצה אחרת או יחזירו אותי לנוער, אבל הייתי טוב בכמה משחקי אימון, התפרסמה בארץ כתבה על ילד בן 17 שנראה טוב במחנה של בית"ר, וזה גרם למלמיליאן לקבל ביטחון בנוגע אליי. במשחק גביע הטוטו הראשון, מול הפועל אשקלון ברמת־גן, הוא הודיע לי שאני עולה בהרכב, שיש לי את הגב שלו ושהוא סומך עליי. היה לי משחק מצוין ואורי נתן לי את חולצת ההרכב להמשך העונה. שמחתי מאוד כי התחלתי גם לקבל משכורת ויכולתי לעזור למשפחה, שהייתה עדיין במצב כלכלי לא טוב".
במהלך השיחה נזכר דסה בסיפור על התקופה הראשונה שלו בבוגרים בירושלים, שלא סיפר עד היום. "בסוף אחד האימונים בבית"ר הייתי בחדר ההלבשה ואבירם ברוכיאן יצא מהמקלחת. הוא היה המלך של בית"ר אז, ואני הורדתי את המבט, פשוט לא האמנתי שאני יושב איתו באותו חדר. ואז הוא שאל לשלומי ושאל איפה אני גר. אמרתי לו שאני מחכה למנהל הקבוצה, שאמור לתת לי מפתח לדירה שאני מקבל. הוא לקח אותי למנהל, עזר לי לקבל את המפתח ואמר לי שהוא לוקח אותי לשם", הוא מספר, "קשה לי להסביר לך מה הרגשתי, הלב שלי פעם בקצב של 400 מיליון. בדרך הוא עצר בסופרמרקט, לקח עגלה והתחיל למלא אותה, כשהוא שואל אותי שאלות, אם אני רוצה מוצר זה או אחר. התביישתי כי לא רציתי שהוא יקנה ואמרתי על הכול לא, אז בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לשאול ומילא את העגלה. אחר כך הוא לקח אותי הביתה, עלה איתי עם השקיות, סידר לי את הדברים ואמר לי לא להתבייש ולבקש ממנו כל מה שאני צריך. הוא היה מקורב להנהלה, וכנראה הבין את המצב שלי וידע מאיפה אני בא. בחיים לא אשכח לו את זה".
מהדלת הקדמית
באוגוסט 2015 התגשמה משאלתה של אמו: מכבי תל־אביב שילמה לבית"ר ירושלים מיליון אירו עבור דסה, החתימה אותו לארבע שנים תמורת 210 אלף אירו לעונה, והחזירה אותו לשורותיה מהדלת הקדמית. "לא הגעתי למכבי כדי להגיד להם שניצחתי או הוכחתי להם. מבחינתי זו הייתה התקדמות מקצועית ושמחתי מאוד על המעבר הזה. ברגע שהגעתי לשם המטרה כבר הייתה להיות שחקן הרכב בנבחרת, ומשם להמשיך לאירופה", הוא אומר, "ההתנהלות במכבי היא מקצוענית ברמה הגבוהה ביותר, התנאים מצוינים ויש שם גם יושרה מקצועית שאהבתי מאוד, בתקופות טובות וגם בפחות טובות. זה מודל שהלוואי שכל הקבוצות היו מאמצות. מיץ' גולדהאר משקיע שם סכומי כסף מטורפים בתנאים, בתשתיות ובאקדמיה, וזה מה שמניב תוצאות לאורך זמן. הגעתי למכבי אחרי שלוש אליפויות רצופות, עלינו לשלב הבתים של ליגת האלופות והבאזז סביב הקבוצה היה אדיר. לשחק בליגת האלופות זו חוויה שפשוט קשה להסביר".
דסה הגיע לצהובים כאשר המומנטום בליגה עבר להפועל באר־שבע, שזכתה בשלוש אליפויות רצופות, בזמן שהצהובים מצליחים רק לרדוף אחריה ולסיים במקום השני. בשנה שעברה הוא הצליח סוף־סוף לזכות בתואר האליפות עם מכבי. "רדפתי אחרי האליפות הזו ארבע שנים, הפסדתי בשני מעמדי גמר גביע וממש רציתי לזכות איתם בתואר", הוא אומר, "ידעתי שהשלב הבא שלי בקריירה – יציאה לאירופה – הולך ומתקרב, ונראה לי לא סביר ולא הגיוני שאסיים קדנציה במכבי בלי לזכות במשהו. הזכייה באליפות הייתה התפרצות של רגשות. זה היה אדיר ומרגש, חוויה שבאמת קשה לתאר".
בקיץ שעבר, לפני שחתם בהולנד, פורסם על ניסיון של מכבי תל־אביב להשאיר את דסה במועדון. עלו דיווחים על משא ומתן שעלה על שרטון ועל דם רע בין הצדדים, דברים שדסה פוסל על הסף. "למרות מה שחושבים, הדברים ביני ובין מכבי הסתיימו ברוח טובה", הוא מדגיש, "לעולם לא אכניס גורם תקשורתי לשיקולים שלי, בטח לא במשא ומתן. פשוט התחילו להופיע כל מיני השערות לא נכונות. במכבי היו בעדי ועמדו מאחוריי מהרגע הראשון. הם העריכו את מה שעשיתי עבור המועדון וכיבדו את הרצון שלי לצאת לאירופה. ברגע שהם ראו שאני מתקשה, הם ניסו לבוא לקראתי ורצו להראות לי שהדלת פתוחה. במשא ומתן תמיד יש עליות וירידות, אין כאן שום קשר לדם רע או משהו בסגנון הזה".
על האליפות של הצהובים בעונה הנוכחית העיבה התקרית של דור מיכה ועומר אצילי, שנחשדו בהתנהלות לא נאותה עם קטינות. "הגבתי בדיוק פעם אחת על העניין הזה ואני לא מתכוון לדבר על זה יותר", אומר דסה, "אני חושב שהפרשה לקראת סיום ומקווה שזה ייגמר בטוב עבור השחקנים".
עם הפיכתו לשחקן בכיר בכדורגל הישראלי, הפך דסה גם סמל להצלחה עבור העדה האתיופית. "בירושלים פעלתי באופן קבוע עם צעירים באחד המתנ"סים, וכשעברתי לתל־אביב, בזכות קרן מכבי שעושה דברים נהדרים, השתתפתי בפעילויות רבות עם החברה האתיופית. אין מבחינתי דבר נהדר יותר מאשר לחלוק את ההצלחה שלי עם העולם ולסייע. כשאני רואה את הילדים האלה אני בסך הכול רואה את עצמי מלפני כמה שנים, ואם אני פנוי אין סיכוי שאסרב לבוא לעזור".
הקרע רק מעמיק
בכל הנוגע לבעיית הגזענות בארץ, נשמע דסה פסימי מאוד. "אין יותר מצער ומבאס מזה. לצערי אני גם לא רואה כאן את האור בקצה המנהרה ולא חושב שיש שיפור, אם זה היחס לאתיופים בארץ או לשחורים בארצות־הברית. מבחינתי זו מגפה לא פחות גרועה מהקורונה. לצערי המחאות הצודקות רק גורמות להעמקת הקרע, זה חסר כל היגיון. במקום להביע תמיכה, זה גורם ליותר אנטי כלפינו. אני מקווה שלפחות המחאה מצליחה להוריד את מספר הנפגעים בפועל, כי עזרה מבפנים לא נקבל מאף אחד".
חווית בעצמך גילויי גזענות לאורך הקריירה?
"חוויתי גילויי גזענות לאורך השנים ככדורגלן על המגרש. אולי אם לא הייתי שחקן מקצוען, והייתי יושב להנאתי עם חברים על ספסל בשכונה עד שעות מאוחרות, יכול מאוד להיות שהייתי מוצא את עצמי מוכה או ירוי בידי שוטר. אולי בגלל העובדה שאין לנו מספיק כוכבים גדולים, כמו לברון ג'יימס או ביונסה, הקהילה מקבלת פחות תמיכה".
לפחות בענף, יש דור חדש ובולט של כדורגלנים בני העדה האתיופית.
"מבחינה טבעית הדור הנוכחי של הכדורגלנים האתיופים נולד כאן ושולט בשפה ובמנטליות. מעולם לא הסכמתי להגיע למקום קורבני או מסכן, ואם אני רואה מישהו שמתלונן שאכלו לו ושתו לו אני מיד מוריד אותו לקרקע. להפוך לכדורגלן מקצוען זה מסע קשה לכולם, אם אתה לבן או שחור. זה לא קשור לגזענות שדיברנו עליה".
בשנים האחרונות מנהל דסה את אחיו הצעיר אור, קשר בן 21 שעבר גם הוא מנס־ציונה למחלקת הנוער של מכבי תל־אביב, הושאל להפועל רעננה לפני שנתיים ונרכש בידי המועדון לפני עונה. "אני קרוב מאוד לאור ומנסה לסייע לו בעזרת הניסיון שלי ובעזרת הלקח מהטעויות שאני עשיתי, מאחר שאני ניהלתי את עצמי כל הקריירה. לצערי הוא היה חלק מעונה פחות טובה ברעננה, שירדה ליגה. אנחנו מחפשים לו עכשיו אופציות, ונעשה מה שנכון וטוב לכל הצדדים".
במבט מרחוק, מה דעתך על הכדורגל הישראלי?
"דווקא מהולנד הבנתי שהליגה הישראלית קשה יותר ממה שחשבתי ומאוד לא פשוט לנצח בה, גם אם אתה מכבי תל־אביב. הייתי שמח אם בארץ היו מאמצים את המודל ההולנדי, של ליגת פיתוח צעירה ואטרקטיבית. בהולנד הגנה היא לא מהות המשחק. אנשים רוצים לראות כדורגל, שערים וכישרונות. זה מודל נהדר בעיניי".
אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין. למה הכוונה?
"התחזקתי בשנים שלי בירושלים, ולמשך תקופה ארוכה למדתי פעמיים בשבוע שיעורי תורה. כשעברתי לתל־אביב המשכתי לעלות לירושלים לפחות פעם בשבוע. אני מתפלל בכל בוקר, שומר כשרות, וזה משהו שמחזק אותי מאוד ונותן לי ביטחון".
ספר משהו שאנחנו לא יודעים עליך.
"את רוב הזמן שלי חוץ מכדורגל אני מעביר בקריאת ספרים ובקורסים מקוונים בנושאים שאני מעדיף לא לפרט. יש לי עוד הרבה שנים לשחק, אבל אני יודע שהכדורגל יסתיים יום אחד, וכבר עכשיו אני בונה לי לאיטי את התשתיות של מה שאעשה בעתיד".
על מה אתה חולם?
"אני שואף לעשות קפיצת מדרגה מקצועית בקריירה, ואחת הסיבות שבחרתי בוויטסה היא שזה לא מועדון שרואה אותך כאגואיסט אם זו המטרה שלך. הם אוהבים לטפח שחקנים לטווח קצר ולמכור אותם הלאה. מבחינה אישית אני רוצה להמשיך לעזור לאחרים, בעיקר לילדים, ולהתנהג כמו בן אדם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"גם אם יש לי יום שבו מצב הרוח שלי פחות טוב, אני יודע שמבחינה פיזית, נפשית ורוחנית אני במקום טוב. עברתי המון מאז שהייתי ילד. לא חסר לי כלום, המשפחה שלי שמחה, אני משחק בנבחרת ובקבוצה באירופה והפכתי למודל לחיקוי לילדים מהעדה שלי. פשוט זכיתי, ואין לי שום סיבה לא להיות בחמש".
