"ילדה קטנה עם שתי צמות רצה כשילקוטה על גבה, וצרור ורדים בידה. יפה ביטון שמה. היא עולה לאוטובוס ומתיישבת ליד חברתה שולמית ביטון. ילדה נוספת, בשמלה לבנה, עולה גם היא לאוטובוס. גם שמה – הפלא ופלא – הוא יפה, יפה בטיטו. גם בידה צרור פרחים, ורדים. אמה צררה לה אותם בבד עבה, כדי שהקוצים לא ידקרו אותה". (מתוך "אתמול פער את לועו")
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית הכנסת אחרי הקורונה – מתגעגעים
– מתקפת המרצים הישראלים נגד הממונה על אנטישמיות בגרמניה
– הליכוד – פייק ימין
שמלה תכולה, מונחת על שולחן, מופיעה בצילום שעל כריכת הספר "אתמול פער את לועו", שיצא לאור בחודש שעבר. השמלה היא שמלתה של יפה בטיטו בת השמונה, שנהרגה בפיגוע אוטובוס אביבים. השולחן נמצא בבית אחותה, שנולדה לאחר האסון ונושאת את שמה של האחות שלא הכירה: יפה בטיטו.
האם השכולה, סימי, הייתה בהיריון בזמן הפיגוע. לילה אחר לילה, כך מסופר בספר, היא חלמה אותו חלום: בתה המתה נגלית לעיניה ואומרת "תני לה את השמלה שלי". כשהדבר חזר ונשנה, הלכה סימי לרב שיפרש את חלומה. הרב הסביר שהמילה "שמלה" היא בעצם "שם לה", ואמר לאם: הילדה שברחמך־בחלומך מבקשת שתתני את שמה לתינוקת שתלדי. הילדה אכן נקראה יפה, אבל במשך שלוש שנים לא העז איש לקרוא לה בשמה, עד שדרשה זאת בדמעות. היום היא גננת מצליחה, המתגוררת עם משפחתה בראש־פינה. בכל יום שישי היא לובשת שמלה לבנה ומביאה פרחים לגן, בדיוק כמו שעשתה אחותה ביום האחרון לחייה.
יפה בטיטו ז"ל הייתה אחת מ־12 נרצחי אוטובוס אביבים, השבוע לפני חמישים שנה. בט"ז באייר תש"ל (22 במאי 1970), חוליית מחבלים שחדרה מלבנון שיגרה רקטות בזוקה לעבר אוטובוס אגד. רוב יושבי האוטובוס היו ילדים קטנים מאביבים, שנסעו לבית הספר האזורי במושב דוב"ב. שמונה ילדים וארבעה מבוגרים נהרגו בפיגוע, קרוב לעשרים נפצעו. אחת הפצועות־הילדות נותרה עם רסיס בראשה, וכעבור 43 שנים נפטרה בגלל זיהום שהתפתח מהרסיס ההוא, אחרי שכבר הקימה משפחה משלה.
הפיגוע באוטובוס היה אירוע חבלני שכמעט לא היה עוד כמוהו בשטח מדינת ישראל. במושב אביבים, שתושביו עלו ממרוקו שבע שנים לפני כן, התגוררו באותם ימים כשישים משפחות בלבד, והטרגדיה הגיעה כמעט לכל בית. 12 החללים נגעו בחייהם של עוד עשרות תושבים, מורים ומחנכים, שכנים וקרובים ופוליטיקאים. ובכל זאת, במשך יובל שנים, האסון הקשה לא זכה להתייחסות ספרותית משמעותית וכמעט נשכח מלב. כעת מובאים סיפוריהם של אנשי אביבים ב"אתמול פער את לועו", ספרם המשותף של הסופרת ד"ר חיותה דויטש והצלם אורי נדב.
לשני יוצרי הספר אין זיקה משפחתית לאביבים. הם מעולם לא התגוררו במושב הקטן, ובעת האסון היו שניהם רק בני עשר. החיבור לאביבים והחיבור ביניהם הוא סיפור מעניין בפני עצמו. נדב, איש היי־טק במקצועו ואמן בנשמתו, גדל במרכז הארץ. הרומן שלו עם אזור הצפון החל כשהתגייס לגרעין נח"ל משימתי בעיירה מעלות. את רוב שירותו הצבאי עשה בגבול לבנון, וזמן קצר לפני מועד שחרורו פרצה מלחמת שלום הגליל, שהאריכה את שהותו בגבול הצפוני. אחרי נישואיו לדלית התגוררו בני הזוג במשך שנתיים במעלות, ולאחר מכן קבעו את ביתם באבירים, היישוב הקהילתי הסמוך.
בשנים האחרונות החל נדב להגיע מדי יום שישי לגבול הצפון כדי לצלם אותו ואת שטחי ישראל ולבנון, כחלק ממיזם אמנותי. לפני כארבע שנים, בזמן שכיוון את עדשתו אל הכפר הלבנוני מארון א־ראס, נכנס לפריים חקלאי מהאזור. "הוא קצת הפריע לי לצילום, ובהתחלה התעלמתי מנוכחותו", מספר נדב. "כשהוא נופף וקרא לי, ניגשתי אליו והתחלנו לדבר".
האיש היה אליעזר (עזר) ביטון מאביבים, בעל מטע של עצי קיווי סמוך לגבול. כששמע מה נדב עושה, הציע לו זוויות צילום מעניינות מתוך המטע שלו. "תוך כדי שיחה התברר לי ששני אחיו של עזר, וכן דודו ובן דודו, נהרגו באסון האוטובוס. גם הוא עצמו היה על האוטובוס הזה, אך ירד ממנו לפני שיצא ממושב אביבים. כל משפט שלו היה טעון בהרבה רגש ותסכול, שנגעו לי בלב. הבנתי שיש פה סיפור שאני לא יכול להתעלם ממנו".
ביטון מצידו זיהה הזדמנות להגשים חלום ישן. "כבר לפני עשרים שנה, כשהייתי המזכיר של אביבים, התחלתי לגלגל רעיון – להוציא ספר שיספר על האירוע הקשה, על אלו שנהרגו בו, וגם על החיים במושב וההתמודדות עם האסון", הוא אומר. "רתמתי לנושא את דובר המועצה האזורית, אבל לצערי הוא נהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחר כך, והמהלך הוקפא".
נדב שמע מביטון על חלומו, והחליט להניח בצד את מיזם צילומי הגבול ולהתחיל לצלם את אנשי אביבים. "אמרתי לעזר שאני הולך לעבוד על ספר ועל תערוכה, והבהרתי לו שזה תהליך שיימשך זמן – שלוש עד ארבע שנים. היה ברור לי שמדובר בפרויקט ארוך טווח, שלא יכול להיגמר צ'יק־צ'ק. ביקשתי ממנו שיעזור לי להיכנס לבתים, להיפגש עם התושבים, לדבר איתם ולצלם אותם".
בתים קטנים, תפוחי עץ גדולים
"עד אותו יום שישי הייתה להם ילדות שמחה. ילדים שחיים על גבול שמסומן ברצועה תלויה בין חביות פח. ללא גדר של ממש… לפעמים היו ילדי השכנים הלבנונים מגיעים ממש קרוב למטעי התפוחים של המושב, ומשוחחים עם ילדי אביבים בשפה נטולת המילים שילדים בכל העולם מדברים בה". (מתוך "אתמול פער את לועו")
בעצתו של ביטון ניגש נדב קודם כול להוריהם של ילדי אביבים שנהרגו ונפצעו באסון. במשך שלוש שנים הוא הגיע לבתיהם, שמע את סיפוריהם וצילם אותם. במהלך התקופה הזאת הלכו רובם לעולמם, ובהם גם תמו ביטון, שתמונת פניה הכואבים מופיעה בספר. יפה, בתה של ביטון, נפצעה בפיגוע ואיבדה את עינה. מכיוון שתמו לא יכלה להירדם בלילות היא הייתה ישנה בבקרים, ונדב נהג לבקרה בשעות הצהריים.
תמונה אחרת בספר מציגה את תושב אביבים שמעון ביטון, שאיבד בפיגוע את בתו שולמית בת התשע. עם "שמעון הצדיק", כפי שכינו אותו במושב, נפגש נדב בשעות הבוקר המוקדמות. גם האב השכול הזה נפטר לפני שהספר יצא לאור. "התושבים המבוגרים שפגשתי, אנשים מדהימים וצנועים עם המון עצב, סבלו כולם ממחלות ומקשיים", אומר נדב. "רבים מהם היו בודדים, ללא בני משפחה שנשארו לגור במושב, וחלקם טופלו על ידי עובדים זרים. הם שמחו שמישהו יושב ומדבר איתם".
נדב תחקר את בני שיחו על עלייתם ממרוקו, על חוויותיהם כפועלים קשי יום בשנים הראשונות של אביבים, וכמובן על האסון. הוא כתב מעט מסיפוריהם במחברת, אך בשלב מסוים הבין שעליו להתמקד בצילום ולחפש כותב "מקצועי". בפברואר 2019 שמע ב"כאן תרבות", בתוכנית "אלה הדברים" של ד"ר שמואל פאוסט (איש מקור ראשון), ריאיון עם הסופרת חיותה דויטש. בין השאר סיפרה שם דויטש כי היא שוקדת על ביוגרפיה המגוללת את קורותיה של רוחמה שרביט, אישה שעלתה ממרוקו בשנות החמישים. נדב הקשיב, והרגיש שמצא את מבוקשו. "היה לי חשוב שהאנשים בספר יוצגו בצורה מכובדת ולא צהובה", הוא מסביר. "מצד אחד יש פה טרגדיה נוראית, ומצד שני אתה לא רוצה לרקוד על דם הקורבנות. זה סיפור מדהים שאנשים רוצים להכיר ורוצים לספר, סיפור שיש לו גם מסרים פוליטיים וחברתיים, ורציתי שזה ייעשה ברגישות, ייגע בלב הקוראים ויעורר מחשבה בלי לפגוע. בריאיון עם חיותה זיהיתי את הרגישות הזאת".
"אורי סיפר לי על חלום אביבים שלו, וקול פנימי אמר לי להשיב בחיוב להצעה", מספרת דויטש, תושבת נווה־דניאל שבגוש עציון. היא עצמה כבר הגיעה בעבר לאביבים, כשעשתה שירות לאומי באולפנה במירון. "היו לי חניכות מהמושב, ובדיעבד גיליתי שאחת מהן הייתה על האוטובוס הזה. מביקור אצל החניכות באותה תקופה אני זוכרת בתים קטנים ותפוחי עץ ענקיים יפהפיים, וגם פחד מהנסיעה על הכביש הצמוד לגבול".
דויטש הצטרפה למשימה שנדב לקח על עצמו, ולפני קצת יותר משנה החלה לנסוע צפונה, לפגישות עם אנשי אביבים. באזכרה במלאת 49 שנים לאסון הגיעו השניים בפעם הראשונה יחד למושב, והחליטו שהספר יראה אור בתוך שנה, לקראת יום הזיכרון החמישים. בכל ביקור ומפגש הם נכבשו יותר ויותר בדמויות ובסיפורים. "אני זוכרת במיוחד פגישה בקריית־שמונה, עם מישהי שאיבדה את עינה בפיגוע, ומאוחר יותר התאלמנה ושכלה בן בנסיבות אחרות", מספרת דויטש. "מצאנו אישה אבלה, שישבה מכונסת וקפוצה. בהתחלה לא הסכימה לדבר איתנו. אט־אט היא נפתחה, בהדרגה, כאילו חיכתה שמישהו יקשיב לסיפור שלה.
"הייתה רק משפחה אחת שלא שיתפה פעולה – משפחה של אישה שהכריחה את בנה לעלות לאוטובוס באותו בוקר, והוא נהרג. אותה אם לא הצליחה לחיות עם זה אחר כך, וגם האחים לא הסכימו להתראיין".
הגדר הרעה
"משפחות עולים שמקרוב באו התנחלו ביום ו' במושב אביבים שעל הגבול הלבנוני. הנקודה שהוקמה לפני שנתיים שוכנת בין המשקים יראון ומלכיה. המתנחלים נכנסו מיד עם בואם לבתים בנויים… ציינו לשבח את הטיפול בהם ואת קבלת הפנים הלבבית מצד אנשי המשקים השכנים. היום יצאו המתיישבים לעבודות בהכשרת קרקע". (דבר, 4.9.1960)
את המושב אביבים הקימו עולים מרומניה בשנת 1958. בתחילת שנות השישים ננטש המקום בגלל הקשיים – וגם כי לתושבים הייתה ברירה: קהילות של יוצאי רומניה היו בכל רחבי הארץ, וה"מתנחלים" מגבול הלבנון יכלו לעזוב ולהשתלב במקום אחר. ב־1963 יישבה המדינה את המקום מחדש, הפעם בעולים ממרוקו. אלה עזבו את הרי האטלס, יצאו למסע מפרך בדרך הים לצרפת ומשם לישראל, הגיעו לנמל חיפה ונלקחו לאביבים בלי שאיש ישאל את הסכמתם או יספר להם דבר על יעדם. חלקם ביקשו להגיע לירושלים, אחרים לחיפה, היו שרצו לגור בתל־אביב – אבל פקידי הסוכנות לא התחשבו במאווייהם, ושלחו אותם למשימה הציונית החשובה של ייהוד הגליל.
רוב המתיישבים השלימו עם גורלם, ונתנו את כול־כולם למשימה. הם נשלחו לעבודות בסלילת כבישים, בשתילת עצים ובייעור, ועם הזמן קיבלו שטחים להקמת מטעים ולולי תרנגולות. כשהאסון הכה בהם ובילדיהם, רבים מהם איבדו את אמונם במדינה וביכולתה לספק להם הגנה. היו שביקשו לעזוב את אביבים, וחלקם גם עשו זאת. מנגד, היו גם תושבים שהאסון רק חיזק את החיבור שלהם לחבל הארץ הזה.
זיהיתם זעם או תסכול גם אחרי חמישים שנה?
אורי נדב: "רוב התושבים לא מדברים על זה, אלא חיים את חייהם, מתפרנסים מעמל כפיים ודואגים למשפחותיהם. הזעם קיים בעיקר אצל אנשי ציבור או פעילי ציבור בעברם, שממשיכים לומר 'שכחו אותנו, הפנו לנו את הגב'. אני באופן אישי לא כל כך אוהב את הסגנון הזה, ומנסה לא להדגיש אותו.
"מצד שני, יש צדק בטענות שקשורות ליחס המדינה כלפי הפריפריה, ובמיוחד כלפי יישובי גבול הצפון. זו עובדה ידועה שתוחלת החיים פה נמוכה יותר. הטיפול הרפואי פה פחות טוב, יש הזנחה. אחת הנשים המבוגרות במושב הראתה לי קופסת פח מלאה בתרופות וסיפרה שהיא לוקחת אותן למרות שהן לא עוזרות לה. כשהצעתי לה לדבר עם הרופאה שלה, הבנתי שהיא לא מקבלת טיפול רפואי הולם. יש התייחסות מזלזלת לפריפריה, לא רק בבריאות אלא גם בכלכלה, בחקלאות ועוד".
כמי שמתגורר באבירים כבר 35 שנה, אתה רואה במושב אביבים קשיים שלא קיימים אצלכם?
"תושבי אבירים מתבססים על מקצועות חופשיים. באביבים, לעומת זאת, רוב התושבים עדיין מתפרנסים מחקלאות מקומית – מטעים ולולים. זה משמעותי. בנוסף, אנחנו באבירים נמצאים חמישה קילומטרים מהגבול, והם ממש על הגדר. ופה אני מגיע לנושא נוסף, שהוא אשליית הביטחון. כל ממשלות ישראל לאורך השנים מוכרות לתושבים החיים לאורך הגבול את הלוקש, שכביכול למדינת ישראל יש הרתעה, שאנחנו מוגנים, ושצה"ל יעשה הכול להגן עלינו. כתבנו בספר שפעם היה פה תיל בין חביות והיום יש גדר חכמה ומשוכללת, אבל גם היא נפרצת בקלות בלתי נסבלת. שבוע אחרי שהספר ירד לדפוס, חזבאללה פרץ את הגדר בשלושה מקומות, בלי שום מידע מקודם והתרעה".
החודש אנחנו מציינים עשרים שנה לנסיגה מדרום לבנון. הרגשתם בטוחים יותר כשצה"ל ישב ברצועת הביטחון?
"צה"ל ישב בלבנון במלחמה שנמשכה 18 שנה, והיא הייתה ממש כמו מלחמת ההתשה, אבל פשוט לא קראו לה מלחמה. מבחינתנו, תושבי הצפון, הממשלה הזיזה את הגבול צפונה, אבל לא עשתה בזה שום דבר כי חיילים נהרגו. זה לא נקרא ביטחון. לא משנה אם מי שנהרג הוא תושב שגר פה, או חייל ממרכז הארץ – זה אותו דם. חזבאללה היום חזק, ואם נסראללה רוצה מחר בבוקר חטיפה של חייל או חקלאי, או חדירה ופיגוע כמו באסון אביבים, הוא רק צריך לומר מילה וזה יקרה. לדעתי ההרתעה שלנו אפסית.
"אני לא מאמין בגישה הצבאית כפתרון יחידי. צריכים גם צד מדיני – לייצר מגע ותקשורת ולפתור את הבעיות בהידברות. הפוטנציאל האנושי הוא אדיר. הקב"ה נתן לנו את הבחירה, ובמקום להיות נזר הבריאה, אנחנו הורגים זה את זה ורבים על שטויות. אני לא נגד צבא חזק, וברור שהרתעה היא דבר הכרחי, אבל בלי מפגש של מנהיגים שמדברים ופותרים בעיות – נמשיך לחכות לפיגוע הבא".
בשלב הזה של השיחה דויטש מעירה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת את עמדותיו הפוליטיות של נדב. במהלך העבודה המשותפת על הספר, אומרים שניהם, הפוליטיקה לא הייתה נושא שיחה. "למעשה", מספר נדב, "עבדנו על הספר בקבוצה מגוונת של אנשים. מלבד חיותה 'המתנחלת' ומלבדי, היו איתנו גם איל זקין, מרצה בבצלאל ומעצב במוזיאון תל־אביב, שהיה אחראי על העיצוב הגרפי של הספר; ושירז גרינבאום, פעילת שמאל, שהיא אוצרת התמונות שלי. מתברר שכאשר נשארים ברמת בני האדם ומניחים את הפוליטיקה בצד, אפשר לעבוד יחד ולעשות דברים יפים ונפלאים".
"נזכה לצמוח שבעתיים"
"אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב. מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה. / הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב. יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה. // אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ. יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה. / עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ. וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה.// וְעָבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. צֹאן יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו. / עֵת נֶעֶרְמוּ מִשְׁבָּרָיו. עַל יְדֵי רַעְיָא מְהֵימָנָא. // וּרְכוּשׁ רוֹדְפָיו וּמוֹשְׁלָיו. שָׂם יִשְׂרָאֵל אֶל כֵּלָיו. / מִתּוֹךְ הַיָּם וְגַלָּיו. נִתַּן לוֹ לְמַתָּנָה". (מתוך "אתם יוצאי מערב", ר' דוד בוזגלו)
נדב גדל בבית לא דתי, אבל בעשרים השנים האחרונות הוא חובש כיפה ושומר מצוות. "במשך השנים התעניינתי בפילוסופיה באופן כללי, ובפילוסופיה יהודית בפרט. יום אחד, בזמן שירות מילואים במעבר הגבול בראש־הנקרה, נעמדתי מעל הים והבטתי במפרצים האינסופיים. המבט בים ובטבע היה מעין הארה עבורי. הבנתי שמעבר להכרה בכך שיש בורא לעולם, אני צריך לעשות עם זה משהו, ולא יכול להישאר רק ברמה הפילוסופית וההגותית. יצרתי קשר עם הרב דן גץ ממעלות, ובהדרגה התחלתי ללמוד יותר ולשמור מצוות. עוד לפני כן קראתי בספר 'מסילת ישרים' של הרמח"ל, שאותו קיבלתי לחתונה מחברים חוזרים בתשובה. גם הרמח"ל עזר לי להבין שיש צד מעשי להגות, ולא רק מחשבות".
הכותרת "אתמול פער את לועו" לקוחה מתוך פיוט יפהפה לליל המימונה, "אתם יוצאי מערב", שחיבר ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים־חזנים של החזנות המרוקאית המסורתית במאה ה־20. "רק עיוורוני הוא אשר מנע ממני להניח את חפציי במרוקו לפני כן. אחרת אפשר היה לי לבוא, אולי, עם הראשונים, עם הנחשונים… ולתת את ידי הצעירה יותר לבניין המדינה", אמר בוזגלו בריאיון לעדית זרטל בעיתון "דבר" ב־1966: את רצונו לעלות ארצה הוא מימש רק ב־1965, שנתיים אחרי עלייתם של מייסדי אביבים ממרוקו. נדב הביא את הפיוט אל הספר, ודויטש שלפה מתוכו את הביטוי והכתירה בו את היצירה כולה.
זהו ספרה השמיני של דויטש, שלאחרונה מוצאת את עצמה מתרחקת בכתיבתה מהאזורים המוכרים לה. אחרי הביוגרפיה המקיפה על נחמה ליבוביץ, וספר שעלילתו מתרחשת בבלרוס בזמן השואה, היא הוציאה לאור בתחילת השנה את "רוחמה", שגם במרכזו אישה שעלתה ממרוקו. "נכנסתי פתאום לעולם היהודי־המרוקאי ברזולוציות שלא הכרתי קודם לכן", אומרת דויטש. "הבנתי למשל שיש הבדל עצום בין מי שבא לכאן מעיר גדולה, ובין מי שבאו מהכפרים הקטנים. חלק מאנשי אביבים הגיעו מהרי האטלס במרוקו, ובכל מה שקשור למודרנה והשכלה, זה אזור שונה מאוד מהעיר פאס, שממנה הגיעה רוחמה. רבים מתושבי ההרים לא ידעו קרוא וכתוב, ולעומתם רוחמה הייתה אשת העולם הגדול, למדה צרפתית ועברית והייתה פעילה בבני עקיבא. ובכל זאת, כאן בארץ זרקו את כולם יחד למעברה. על העולים מהרי האטלס אנשי הסוכנות אמרו: 'חיפשנו אנשים פשוטים, שלא יהיה להם אכפת איפה זורקים אותם. היינו צריכים ליישב את הגליל, ומי יסכים לגור שם? רק מי שבא ממקום נידח יותר'. לעומת זאת, תחשוב על אמא של רוחמה, שהגיעה למעברת חצרים בבאר־שבע. היא בהחלט יכלה להרגיש את הפער בין החיים בפאס ובין המקום שנשלחה אליו".
בהקשר הזה, דויטש מספרת על עוד רגע שבו הבינה את משמעות חבלי הקליטה של עולי צפון אפריקה. "הגעתי לניחום אבלים אצל חברה שעלתה ארצה מצרפת, וגיליתי שבשנות החמישים, כשהמשפחה שלה עוד הייתה בתוניסיה, אביה התלבט בין עלייה ציונית לישראל ובין הגירה לצרפת. לבסוף הוא בחר כאמור באפשרות השנייה. לחברתי ולשתי אחיותיה יש תואר דוקטור, ואחת מהן אמרה לי אז, בשבעה: 'אם היינו עולים לישראל בשנות החמישים ולא בשנות השמונים, אין סיכוי שהיו יושבות לפנייך היום שלוש דוקטוריות'. הסיפור הזה נשאר איתי אחר כך עוד המון זמן".
באביבים מתגוררות כיום כ־110 משפחות, ורובן המוחלט עדיין עוסקות בחקלאות. עזר ביטון מצטער שהדור הבא אינו נשאר במושב, אך מבין ללב הצעירים. "כשהייתי מזכיר היישוב, רציתי שייתנו לצעירים מגרשים לבנייה, ושייצרו פרויקטים חקלאיים חדשים שיגרמו להם להישאר. לצערי, לא נעשה מספיק. רק אחד מחמשת הילדים שלי נשאר לגור באביבים, וגם הוא מתחרט על כך. העבודה שלו בחיפה, והוא נוסע לשם בכל יום. משפחות חדשות כבר לא מגיעות לכאן מאז שנות התשעים, וגם את זה אני יכול להבין. זה מקום שיפה לבקר בו, אבל קשה לחיות בו – גם בגלל בעיות הביטחון, וגם בגלל קשיי הפרנסה".
קול אופטימי יותר נשמע בטקס שנערך במושב לפני כמה שנים. הדברים היפים שאמר שם שמעון ביטון – בנו של אחד מהרוגי הפיגוע, ומי שבעצמו נסע באוטובוס ההוא – מצוטטים בעמודיו האחרונים של הספר, ומבקשים לצייר ולייצר מציאות אחרת. "מאותו יום מר ונמהר", אמר ביטון, "נקשר בעצם גורלנו בקשר דמים למקום, שהרי בדמם, דם יקירינו, ציוו לנו הם את החיים. למרות הכול המשכנו במלאכת העשייה… עיניכם הרואות, אני הניצב בפניכם היום, ניצול אוטובוס הדמים, שמעון בן מכלוף הי"ד, יושב ראש ועד המושב, מצהיר מעל במה זו, במלאת 50 שנה לעלייתנו לקרקע, שנמשיך להיבנות ולבנות ולהתחדש, ובעזרת צור ישראל נזכה לצמוח שבעתיים".
