חוסן לישראל

כשהתותחים יורים, לוחמים יכולים לפעול כמו רובוט, כמו מכונה. אבל אצל חלק מהם, בחודשים הבאים ובשנים הבאות, הפגזים רק מתחילים ליפול והזיכרונות מעירים בלילה. גם ביום עולות תמונות מכל מה שיכול להישמע או להיראות כמו החוייה שנטמעה עמוק כל כך בנפש. הטראומה שחוו רבים מלוחמי צה"ל מכה בחלקם שוב ושוב, עד כדי שיבוש החיים שלהם וחיי הסובבים אותם.

בתגובה הקשה הזאת, המכונה באופן מקצועי הפרעת דחק פוסט־טראומטית, מטפלת יחידה ייעודית בצה"ל: היחידה לתגובות קרב. בין כתליה, במתחם בתל־השומר, אזרחים שחוו טראומה בשירותם הצבאי זוכים לאבחון, ולאחר מכן גם לטיפול שיקל על חייהם לצד הצלקות. "אנחנו מטפלים בכל אזרח שהשתתף בלחימה או בפעילות מבצעית במהלך השירות הצבאי בסדיר, במילואים או בקבע, ונמצא במצוקה", אומרת מפקדת היחידה, רב־סרן רוית רובינשטיין. האותיות הקטנות הן: "לא כולל אירועי טרור, אבל ללא תשלום ובלי הגבלה".

אתם מטפלים גם בנשים שנפגעו?
"יש לנו לוחמות, יש חיילות שנפגעו בשטחי כינוס, או בפיגועי דקירה במהלך השירות. גדודים מעורבים שעושים בט"ש. מגיעות, טיפין־טיפין. בעיקר לוחמות מג"ב".

250 איש גברים ונשים מטופלים כיום ביחידה לתגובות קרב, וזוכים למגוון טיפולים יחידניים וקבוצתיים, בשיטות מוכחות שמצליחות בדרך כלל להשיב את הרוגע לחייהם, ולאזן את הזעזוע. היחידה הוקמה ב־1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כיוזמה משותפת של אגף השיקום במשרד הביטחון ושל חיל הרפואה. "עד אז הנפגעים הופנו אך ורק למשרד הביטחון ולבתי החולים", מסבירה רובינשטיין. "המהלך בא מרצון של הצבא לקחת אחריות על הנפגעים שלו, ובעיניי זו אמירה מאוד חשובה. כשאזרחים באים לקבל טיפול פה, בתוך המערכת הצבאית, הם רואים שמי ששלח אותם לקרב מטפל בהם גם היום, ויש לזה ערך שלא יסולא בפז".

הלם פגזים

רובינשטיין היא פסיכולוגית קלינית, שאת ההתמחות שלה עשתה בחיל הים. לאחר ההתמחות נשארה בחיל, והתקדמה בתוך המערכת. היא מונתה לפסיכולוגית של בסיס ההדרכה החילי, ולאחר מכן מונתה על קציני בריאות הנפש בחיל הים. במשך השנים נתפסה לטיפול בפוסט־טראומה, ולפני שנתיים וחצי עברה מחיל הים ליחידה לתגובות קרב, השוכנת בתל־השומר. היא בת 42, נשואה ואם לשניים, גרה בשמשית שבצפון, ובכל בוקר קמה בחמש וחצי כדי להגיע בזמן לעבודה, שבה התחילה כמטפלת וקודמה למפקדת. "המקום הזה הוא פסגת העשייה שלי", היא אומרת, "לא יכולתי לבקש תפקיד חשוב יותר".

תגובת הקרב – שבעבר כונתה "הלם קרב", ואבחונה הפסיכולוגי קשור למונח פוסט־טראומה – מוכרת מימים עברו. "ההיסטוריון הרודוטוס מהמאה ה־5 לפני הספירה תיעד מופע של מה שאנו ממשיגים היום כהפרעה פוסט־טראומטית", מספרת רובינשטיין. הרודוטוס והיסטוריונים אחרים מהעת העתיקה מספרים על חיילים שלקו בתסמינים של עיוורון, פלשבקים, הפרעות שינה ומצב רוח ירוד. "לוחם ניסה לצעוק בקרב, אך לא היה יכול לצעוק, כאילו גרונו נחסם, והמסופוטמים הסבירו את התופעה בכך שרוחות האויב שהרג נקמו בו", אומרת רובינשטיין. "כלומר, תגובות קרב מוכרות לאורך כל ההיסטוריה, ורק השם 'הפרעת דחק פוסט־טראומטית' הוא חדש".

לדברי רובינשטיין, הפרעת דחק פוסט־טראומטית, או PTSD בראשי תיבות, באה לידי ביטוי בארבע דרכים עיקריות. את הדרך הראשונה היא מגדירה "חודרנות": הזיכרונות פולשים לחייו של הסובל מ־PTSD, ומפריעים לו לתפקד כרגיל. "סיוטי לילה, פלאשבקים, חוויה מחדש של האירוע, גירויים יומיומיים שמזכירים לו את האירוע", מונה רובינשטיין. "למשל, ייפול מטאטא – והוא ייכנס מתחת לשולחן כי הוא יחשוב שמפגיזים אותו. זה מלווה במקרים רבים בתגובות סומטיות, כמו הזעת יתר ודפיקות לב".

אשכול נוסף של הפרעות נובע מהימנעות, בחשיבה או בהתנהגות, מדברים שמזכירים את האירוע הטראומטי. "למשל, אנשים נמנעים מלראות חדשות, או ללכת למקומות הומים", היא מדגימה. "אשכול שלישי הוא חשיבה ורגש: אנשים שלא זוכרים חלקים מהאירוע, והמשקפיים שבהם הם רואים את העולם השתנו. הם סמכו על אנשים בעבר, והיום לא. הם חושבים שהעולם מסוכן, הם לא מאמינים לאף אחד, הם רדופי אשמה, הם מתביישים, הם כועסים, הם מאבדים עניין בפעילויות, הם מתנתקים חברתית, מתקשים לשמוח, מתקשים לאהוב. למה? כי הם הורידו את השאלטר של הרגשות. הם לא מרגישים את הרע, אבל גם לא את הטוב. האשכול האחרון הוא עוררות: הקושי להירדם כי בלילה מגיעים זיכרונות וחלומות, קשיי ריכוז, התפרצויות זעם, 'תסמונת המאבטח' שבה הנפגע כל הזמן מחפש חלון או דרך מילוט, וכל הזמן דרוך".

תת־סוג של הפרעה פוסט־טראומטית הוא דיסוציאציה, ריחוק וניתוק מהמציאות. "בזמן האירוע התנתקות היא אסטרטגיה טובה, אבל אם אדם חוזר ומתנתק בחיי היומיום שלו, זה כבר לא טוב. הכוונה היא למישהו שלא מצליח 'להיות' בשיעור או במבחן או בנהיגה, או לא מצליח לזהות את עצמו במראה".

כשכל ההפרעות האלה משפיעות על התפקוד הרגשי, החברתי או המקצועי, המטופל מאובחן ב־PTSD. "יש אנשים שסובלים מכל הדברים האלה, אבל אין לכך השפעה על התפקוד שלהם, הם מתפקדים טוב", אומרת רובינשטיין.

במלחמת העולם הראשונה כינו את התופעה "הלם פגזים" (Shell Shock), בעקבות השימוש הנרחב והממוטט בהפגזות תותחים בשדות הקטל של מערב אירופה. "אז התייחסו להפרעה הזו כאל עדות לחולשה או לפחדנות, וזה בגלל בורות ואי הבנה. הרבה פעמים לוחמים זוכי צל"שים, שעשו מעשי גבורה מעוררי התפעלות, סובלים מהפרעה פוסט־טראומטית".

אז בקרב הם היו גיבורים, ורק לאחר מכן הופיעה אצלם ההפרעה?
"חלקם. הרבה אנשים שתפקדו פחות טוב מפתחים הפרעה פוסט־טראומטית, אבל אנחנו מכירים גם אנשים עם פוסט־טראומה שתפקדו היטב בקרב – הם חוו איזה ניתוק, והם מתארים שפעלו כמו רובוט, כמו מכונה, ורק אחר כך, בשוך הקרבות, כשהגיעו למקום בטוח, פתאום עלו הזיכרונות, פתאום נעשה קשה לישון בלילה, והתחילו התסמינים".

ביחידה לתגובות קרב מתייחסים אחרת לנפגעים "טריים" שחוו טראומה בזמן האחרון – החל במבצע צוק איתן ב־2014 – ולנפגעים מבוגרים יותר, שמגיעים לאחר שנים ואפילו עשורים של התמודדות עצמאית עם הקשיים. "ה'טריים' מקבלים טיפול מהיר: הם באים הנה ליום שלם, ובסופו הם מקבלים אבחון. התהליך כולל שאלונים וריאיון עם פסיכולוג, ובסוף היום המטופל יוצא עם אבחנה ותוכנית טיפול מוכנה אלא אם כן צריך אבחנה פסיכיאטרית או להזמין הורים או בת זוג.

"מי שנפגעו לפני צוק איתן עוברים תהליך מורחב. הם מגיעים לשלושה־ארבעה מפגשים, הכוללים את תיעוד ההיסטוריה שלהם, כי האירוע הוא כבר חלק מהחיים ומשפיע על החיים. הם מספרים על חוויית הטראומה, ולרבים מהם קשה לדבר אז צריך לתת להם לספר בצורה רגועה. הם מספרים על הזיכרונות שמלווים אותם. הרבה פעמים נזמין בני משפחה שיספרו גם הם. בסיום המהלך אנחנו דנים בתוך הצוות שלנו, וקובעים אבחנה ותוכנית טיפול.

"האבחנה יכולה להיות הפרעת דחק, דיכאון, חרדה, שילוב כלשהו שלהם, מצוקה כללית בלי אבחנה ספציפית, או תהליך פסיכוטי – התפתחות של מחלת נפש, שבה האדם מתחיל להתפרק מבחינת המחשבה שלו, התחושות שלו, וצריך טיפול פסיכיאטרי".

על אילו מחלות נפש אנחנו מדברות?
בדרך כלל סכיזופרניה, דיכאון פסיכוטי, מניה־דיפרסיה. אלה ממש מחלות, ואנחנו לא מטפלים בהן פה. כאן אנחנו מטפלים בעיקר בפסיכותרפיה – יש לנו אפשרות לטיפול פסיכיאטרי תומך, שהוא לא הגורם המרכזי".

לעלות על הסוס

רוב הלוחמים לא מפתחים הפרעת דחק פוסט־טראומטית. למעשה, ביחידה לתגובות קרב מטפלים גם במי שלקו בפחות מהפרעת דחק של ממש. "לפעמים רק תסמין אחד עולה, או שמורגשת מצוקה ויש רצון לסגור מעגל ולהמשיך בחיים. יותר מכך, יש לפעמים החלמה ספונטנית בשנה הראשונה. המערכת מסתגלת, עושה את העיבודים שלה, ואפשר להמשיך הלאה".

אולי ההתערבות הטיפולית מעכבת את ההחלמה? כשאנחנו קוראים לתופעה בשם, אולי האדם אומר "יש לי 'פתק מהרופא', אני לא חייב להתמודד".

"יש הרבה שיח על זה, אם להתערב או לתת לאנשים להשלים את המהלך בעצמם. אנחנו נתערב אך ורק במצבים שדורשים טיפול. אם מישהו שחווה אירוע קרב קשה מתחיל להראות סימפטומים, אבל אנחנו גם רואים מגמת שיפור – לאט־לאט הוא ישן טוב יותר, וחוזר לתפקוד – אנחנו לא נתערב. אנחנו לא רוצים להרוס תהליך מיטיב שהנפש יודעת לעשות אותו. איפה נתערב? אם המגמה הפוכה או יציבה. אם היא יציבה – נבדוק את חומרת הסימפטומים. אנחנו משתמשים בקריטריונים מקצועיים כדי לראות אם אדם נמצא ברמת הפרעה תפקודית שמצריכה התערבות, או שנעדיף מעקב. הדחף להתערב כמה שיותר מהר הוא לא תמיד נכון. המנגנונים הנפשיים עושים את העבודה, והחזרה לתפקוד טובה יותר משקיעה בטיפול. כמו שאנחנו מכירים מתאונות דרכים: מה אומרים לנו אחרי תאונה? יאללה, תחזור להגה. אלה אותם עקרונות".

"יאללה, תחזור לקרב"?
"במידה מסוימת, כן. 'בוא, תתארגן, תנשום, תאכל, תתקלח, ותחזור למה שאתה יכול'. לפעמים אינטואיטיבית אנחנו מתנגדים לזה, ואומרים, 'לא, שיישאר כאן ונשמור עליו'. אבל האנשים שלא חזרו לקרב נפגעים יותר. הם גם אומרים, 'למה לא החזירו אותי? אני יודע שזה מה שהיה צריך לעשות, למה ויתרו לי? אם הייתי חוזר זה היה יכול להיות אחרת'".

אז אם מישהו בא ולוקח עליך חסות, זה מחליש אותך.
"את מאוד צודקת. אלו העקרונות שלפיהם עובדים ממלחמת העולם הראשונה: קרבה, מיידיות וציפייה – קמ"ץ. לתת מענה ראשוני, לצבור כוחות, וקדימה. הציפייה היא המרכיב החשוב. מה היא אומרת? 'אתה מסוגל, כולם מתמודדים, יש לך כוחות להתמודד, אנחנו מאמינים בך'. כמובן, צריך להפעיל שיקול דעת, לראות מה חומרת המצב. בנאדם בקריסה – לא נשלח אותו בחזרה.

"הרבה פעמים אנשים חושבים שהשיקול הוא של המערכת, שהיא רוצה חיילים ולכן מחזירה אותם לקרב. אבל אנחנו בחיל הרפואה, והמנדט שלנו הוא הבריאות הנפשית של החייל. אנחנו לא ממלאים את השורות, אלא דואגים לכשירות. אבל הרבה פעמים, המסלול הטבעי הוא לא להוציא את הפצוע כחריג".

משהו השתנה מהותית בגישה הזאת מאז מלחמת העולם הראשונה?
"התפיסה היא אותה תפיסה. קיבלנו עדויות לכך שזה נכון, שזה עובד, ואנחנו מקבלים עוד ועוד עדויות כאלה כל הזמן. זהבה סולומון, חוקרת בעלת שם עולמי בתחום, כלת פרס ישראל שצמחה כאן במחלקה, עשתה עבודות רבות שמוכיחות שעקרונות הקמ"ץ מחסנים. ניסו במהלך השנים לעשות קבוצות תחקור, כלומר לאסוף אנשים זמן קצר אחרי טראומה ולהעביר אותם 'ונטילציה', אוורור, של מה שהם עברו. מצאו שאסור לעשות את זה. שזה מקבע אותם בתפקיד של החולה, שזה לא חיובי.

"מכיוון שהצבא הוא מסגרת אורגנית, וציר התפקוד משמעותי להחלמה, אז יש אפשרות, פלטפורמה, לאסוף את החיילים, לחבר אותם לתפקוד, להגביר את הלכידות שלהם. הצבא הוא לא מקום שקרה בו איזה אסון והתקבצו בו אנשים שלא קשורים, אלא מקום שבו יש פלטפורמה להחזיר את האנשים לתפקוד למענם, לטובתם".

אין דרך לדעת מראש מי יסבול מ־PTSD בעקבות קרב, אומרת רובינשטיין, אבל יש גורמי סיכון שצריך להתייחס אליהם. למשל, "אדם שבעבר חווה אירועים טראומטיים, נאמר בילדות, מועד יותר לפתח הפרעה פוסט־טראומטית בקרב".

כולם חוו משהו, אף אחד לא הגיע מהניילונים.
"נכון, אבל לא אירועים טראומטיים. טראומה היא לא כל דבר, אלא אירוע יוצא דופן שיש בו סכנה משמעותית על שלמות גופו של האדם, או של מישהו שלידו או של מישהו שהוא אוהב. זה אירוע החורג מגבולות הנורמה – קרב, תאונת דרכים קשה, פיגוע, אונס, אסון טבע. משהו שהדעת לא סובלת. יש רשימה של אירועים טראומטיים שמתוקפים בספרות המחקר".

זה סובייקטיבי. יש אנשים שכל יומיים זורקים עליהם אבנים והם "התרגלו", אבל אם שבאבניקים יחסמו אותך בכביש ויזרקו עלייך אבנים, את תחווי טראומה.
"נכון, וכאן נכנס המושג 'הפרעה פוסט־טראומטית מורכבת'. בספרות הכניסו את הממד הזה כדי לתאר אנשים שחוו, נניח, אונס או אלימות פיזית מתמשכים, ויש איזו קהות שנכנסת למשוואה. הסימפטומים קצת אחרים, אבל זה עדיין אירוע טראומטי. למשל, שבי. גם לשבי מתרגלים. גם לזריקת אבנים, או לירי טילים. בפעם הראשונה, השנייה, השלישית, זה קשה. אבל בסוף מתרגלים. זה לא אומר שזה לא אירוע טראומטי".

אם ההיסטוריה של האדם חשובה כל כך, אולי כדאי לערוך כבר בבקו"ם בדיקת כשירות נפשית.
"יש בדיקות של קב"נים. מי שחווה אירועי חיים קשים עובר בדיקות כשירות, ובודקים אם הוא מתאים לשירות או לא. אנשים שכבר סבלו בעבר או סובלים כיום מהפרעה פוסט־טראומטית, מן הסתם לא יעודדו אותם להיות קרביים, כי הם בקבוצת סיכון. החשיפה של אדם כזה לקרב עלולה לא להיות לטובתו. אם הוא לא מספר לצבא על הטראומה, זה מסבך את המצב. לפעמים אדם לא מבין שאונס בגיל שבע יכול להפריע לו לתפקד אחרי קרב".

על הסיכון ללקות ב־PTSD משפיעה כמובן לא רק האישיות של הלוחם, אלא גם מאפייניו של האירוע הטראומטי עצמו. רובינשטיין מציינת את האינטנסיביות כגורם סיכון מרכזי: קרבות עם ריבוי הרוגים ופצועים, מלחמות שבהן אירוע רודף אירוע, וגם החשש הלוחץ מכך שהאויב עוד מעט מגיע לבית, שתכף יבוא "חורבן בית שלישי", כמו במלחמת יום הכיפורים. "האינטנסיביות קורה גם בקרבות בצוק איתן – חבורה שנכנסה לבית ונתקעה עשר שעות בלי קשר וחברם נהרג: התודעה של הלוחם היא: איבדתי את המפקד שלי, ואיבדתי את החבר שלי, ופיניתי פצוע, וסחבתי על הגב, ואני מרגיש את הדם מטפטף עד עכשיו. צבר כזה של אירועים הוא חשיפה גבוהה לטראומה.

"גם אופי הפיקוד באירוע משפיע מאוד. עד כמה הדברים היו 'מוחזקים' בידי המפקד. עוד עניין הוא אם הייתי חלק מהקבוצה או הגעתי לבד, וסיפחו אותי לאיזה גוף לא אורגני. כך שהייתי מגדירה גם את ההיסטוריה של האדם וגם את מורכבות האירוע כמשתנים חשובים".

להשיג שליטה

הטיפול הפסיכולוגי המקצועי בהפרעת דחק פוסט־טראומטית התפתח רק לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעיקר צמח והשתפר במהלך מלחמת וייטנאם ולאחריה. למעשה, רק ב־1980 נכנסה ה־PTSD ל"תנ"ך" של אגודת הפסיכולוגים האמריקנים, המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM), במהדורתו השלישית. כיום אופן הטיפול בהפרעה מוגדר ומסודר, וביחידה לתגובות קרב פועלים לפי שיטות מנוסות שנבחנו היטב והוכחו כמועילות.

"מעבר לקשר ולאמון בין המטופל למטפל-בלעדיו אי אפשר לטפל כמובן – ראשית יש להרגיע, לייצב את הקרקע", מסבירה רובינשטיין. "לאחר מכן עוסקים בוויסות. לומדים טכניקות נשימה, את המתנתקים, הדיסוציאטיבים, מלמדים 'להתקרקע', להיות נוכחים בחדר, לסגל דרכי חשיבה שיאפשרו עבודה, ובעיקר לחזק את הכוחות לקראת הטיפול. אחרי שהאדם נרגע אנחנו מתחילים בטיפול עצמו".

יש כמה דרכי טיפול, שמתמודדות עם הזיכרונות וההשפעה שלהם על המטופל. למשל, טיפול אחד הוא PE, "חשיפה ממושכת", שפיתחה הפסיכולוגית הישראלית־אמריקנית עדנה פואה באוניברסיטת פנסילבניה. "זה פרוטוקול שקיים מאז מלחמת וייטנאם, והוא יעיל מאוד, עם יכולת רבה להפחית תסמינים".

"חשיפה ממושכת" לאירוע הטראומטי? כלומר, חוזרים אליו שוב ושוב, כמו שעושים כשיושבים שבעה?
"בדיוק. אבל לא כל אחד יכול לעמוד בטיפול כזה. נדרשים כוחות. מי שיכול – נעשה איתו טיפול ממוקד־טראומה".

אבל מי שיש לו כוחות, לא יצא מזה בעצמו, בלעדיכם?
"לא, אחרת הם לא היו מגיעים אלינו. הם מגיעים אחרי שהם ניסו לבד ולא הצליחו. הפרעת דחק פוסט־טראומטית היא בדרך כלל עניין של הימנעות: הטראומה מדליקה אצלי כל מיני דברים ואני עושה הכול כדי להימנע ממנה. מה שאנחנו עושים בטיפול הזה הוא הפוך, אבל ביחד ובאופן מבוקר. החשיפה הדרגתית, בקצב של המטופל, והיא נעשית באופן מכבד ובהסכמה. אנחנו 'טוחנים' את הזיכרון עד שהמטופל מבין שזה רק זיכרון, והוא לא מסוכן. האירוע עצמו היה מסוכן, אבל הזיכרון לא".

לדברי רובינשטיין, הטיפול בשיטת PE מצליח היטב, ומשפר את החוויה האישית של המטופלים, המרגישים שהתמודדו בעצמם, בעבודה קשה, עם ההפרעה. שיטה אחרת, שדורשת פחות עבודה קשה מצד המטופל, נראית כמו תרופת קסם: היא מכונה EMDR, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים. "זה טיפול מבוסס מחקרית, שעיקרו העלאה של הזיכרון ועיבוד שלו דרך תנועות עיניים. אדגים לך", אומרת רובינשטיין. היא יושבת מולי ומבקשת ממני לחשוב על זיכרון חיובי, ואז נוגעת בברכיים שלי בעט. אחר כך היא מעבירה את העט מול עיניי, ימינה ושמאלה. הכתפיים והחזה שלי מתמלאים תחושה חמימה ונעימה. כל העסק נמשך בדיוק דקה, ומשנה את ההרגשה שלי באופן מהותי. "בדרך כלל אנחנו לא עובדים עם חוויות חיוביות, אלא עם הטראומה. זה נתיב לעבוד עם הזיכרונות של הגוף, והוא מגיב לזה מיידית".

למה זה עובד?
"אנחנו לא יודעים. יש מחשבה שהעיבוד של הזיכרון קשור לשנת REM – השלב בשינה שבו העיניים זזות במהירות, והוא איכשהו מקדם את הזיכרון של הגוף. אבל אנחנו לא יודעים ממש להסביר, גם אותי מדהים שזה עובד".

השיטה פונה לאנשים פחות שכלתניים, אומרת רובינשטיין, או לאנשים פחות מילוליים. בשביל אנשים כאלה יש גם עבודה בהיפנוזה – "שחזור של המצב הטראומטי והשגת שליטה. אנשים לומדים להפנט את עצמם כדי להשיג שליטה יותר טובה. לאנשים שפתוחים לכך זה עוזר מאוד יפה".

זה טיפול שפותר את הבעיה, או כלי שהם לוקחים איתם כדי להתמודד בהמשך?
"זה טיפול שאפשר לפתור בו את הבעיה – הוא מאפשר לנו העמקה והתבוננות ממצב תודעתי אחר. כלומר, אם יש מישהו שסוחב אשמה נוראית אבל לא מודע לאשמה הזאת, אני אעשה איתו תהליך היפנוטי מעמיק, נגיע לנקודה הזו שהוא לא רואה, ונוכל לעבוד על זה משם. כך נוכל לסגור מעגל. אבל זה גם יכול להיות כלי, היפנוזה עצמית להשגת שליטה על החיים".

טיפול נוסף, שכלתני, מכונה CPT, תרפיית עיבוד קוגניטיבי. "זה טיפול שכולל ניתוח של דרכי החשיבה על האירוע הטראומטי. אנחנו מתקנים מהלכי חשיבה שגויים על האירוע. מעין מסגור מחדש".

וכבר לא תוקעים מזלג בשקע?
"לא. עשו את זה בעבר. אחרי יום כיפור הזריקו לחיילים 'סם אמת' ואמרו להם שככה הם יתגברו על הטראומה. לימים הבינו שהחומר מחיה מחדש את האירוע, החיילים מרגישים שהם שם, אבל מעבר לכך זה לא עוזר להם. אין בזה רכיב מרפא. אנחנו לא עושים דברים כאלה. אנחנו תמיד עושים חשיפה הדרגתית שהולכת צעד־צעד עם המטופל. לא מזלג בשקע ולא שפנים מכובע, אחרת האמון נשבר".

וזה עובד? יש אנשים שמשתחררים?
"כן, ויש שמפחיתים סימפטומים, ויש שלא עומדים כבר באבחנה של פוסט־טראומה. כמובן שלא כולם מצליחים. במחקרים על PE מדברים על 40־50 אחוזי הצלחה. יש אנשים שלא יכולים לעמוד בטיפולים האלה – אנשים שנמצאים בסערה גדולה, או כאלה שלא יודעים אפילו לספר לעצמם מה הבעיה, או כאלה שנגרמו להם השפעות נרחבות על האישיות, או מי שסובלים מהפרעות באישיות, מדיכאון חמור מאוד, מאובדנות חריפה, מחרדה קיצונית. במקרים כאלה נלך קודם כול לטיפול הפסיכולוגי המסורתי: נספר באופן בסיסי מה קרה, נפנים את מה שקורה לי עכשיו, ורק אחרי שיהיה שיפור נטפל גם באירוע עצמו".

קשה באימונים, קשה בקרב

לצד הטיפולים הממוקדים, ביחידה מפעילים גם טיפולים תומכים, קבוצתיים וזוגיים. "אחרי צוק איתן היו 15 קבוצות שעשו עיבוד קוגניטיבי של האירועים. יש לנו קבוצות של טיפולים דינמיים פסיכולוגיים, לפי גיל. החבר'ה הצעירים באים לשנה, המבוגרים באים למשך זמן ארוך יותר, כי הם צריכים תמיכה. בעיקר הגיל השלישי. לקבוצות יש עוצמה אדירה: גם לראות שאני לא לבד במצוקות שלי, וגם היכולת לעזור זה לזה בהבנה של התהליכים".

פעם זאת הייתה בושה, להיות "הלום קרב". הקבוצות עוזרות בזה?
"כן. אנחנו מדברים על זה, בעיקר בקבוצות של הוותיקים, של שלום הגליל ושל יום כיפור. גם היום לא פשוט ללוחם ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אני, הלוחם האמיץ, זה שסחב על הגב את החבר המדמם שלו, עכשיו בא לקבל טיפול?"

מלבד הקבוצות פועל ביחידה גם טיפול זוגי בטראומה, בשיתוף אוניברסיטת בר־אילן. "זה עובד נהדר ומטפל בהשפעות הרעות על הזוגיות. החיבור בין צמצום התסמינים ובין היכולת לשתף בזוגיות הוא שילוב מנצח. הטיפול כולל 15 מפגשים, והוא מדהים".

יש גם טיפול נפרד לבנות הזוג?
"אנחנו לא עושים את זה, אבל משרד הביטחון כן".

נושא רגיש מעט הוא הטיפול ב־PTSD באמצעות מריחואנה: ביחידה לא עוסקים בכך, אבל רובינשטיין מודה שהחומר עשוי להועיל. "יש מטופלים שאומרים שזה מאוד עוזר להם. בעיקר עם הסיוטים. אבל לצערי ההשפעות של החומר ביומיום גובות מחיר כבד. מי שיכול להסתדר בלי – אנחנו מציעים לו חלופות. אנחנו גם רואים שהמטופלים מנסים בשלב מסוים להגביל את השימוש. אני לא נגד למי שניסה את שאר הדרכים ולא הצליח. יש אנשים שזה הציל אותם".

אולי יום אחד יהיה כדור לטיפול ב־PTSD.
"זה חלום, משאלה. אבל אנחנו מבינים שהטיפול דורש זמן, אנרגיה ומחויבות, והוא מניב פירות. לפעמים הריפוי חלקי, לפעמים הוא עוזר לאדם רק לחיות עם הדברים ולפעמים הוא עוזר לו להתגבר ולחיות חיים מלאים, לשקם את עצמו, את הזוגיות שלו, את הקשר עם החברים ועם הילדים שלו. זה מסע שדורש מוטיבציה שלא לכולם יש".

מלבד הטיפול לאחר הטראומה, אומרת רובינשטיין, הצבא עושה רבות כדי לפתח חוסן בקרב הכוחות הלוחמים, כדי למנוע מהפגיעה להתרחש מלכתחילה. "צה"ל מלמד את החיילים איך לעזור זה לזה ולמנוע התפתחות של תגובות פתולוגיות. בסופו של דבר אנחנו רואים שרוב הלוחמים והמפקדים הם בעלי חוסן, הם מצליחים לצלוח את הסיטואציות ולהתגבר. יש להם כוחות. הצבא עובד על זה, יש ענף שלם שעובד רק על פיתוח החוסן. זה כולל הפניית קשב לאירועים חיוביים, מה שמפתח עמידות למצבי טראומה, וגם סרגלי מאמצים מנטליים, להעלות את הקושי באופן מדורג. זה שווה זהב".

זה הפוך מהמגמה שבה אמא מתקשרת למפקד.
"לאמא ממילא יהיה מספר טלפון של המ"כ, זה לא ישתנה. אבל צריך לראות איך יחד עם זה מחסנים את הבן והופכים אותו לעמיד בפני האתגרים שהשירות צופן לו".

ועדיין, לא משנה כמה תכין את החיילים ללחימה, בסוף מגיע הקרב – והוא יהיה קשה יותר מהאימונים. תמיד יהיו נפגעי תגובת קרב, ותמיד יהיה צורך לעבד את מה שקרה ולהתמודד איתו. "אנחנו עובדים עם אנשים שמאוד כועסים על עצמם, על שקפאו בזמן הקרב. אנחנו אומרים להם: תראה כמה חכם הגוף שלך. הרי זו סיטואציה לא נורמלית. אנחנו מנסים להביא אנשים להכיר, לעבד ולעכל את מה שחוו, להסתכל על עצמם בחמלה, ולראות איך הם ממשיכים הלאה בחיים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il