אל כר הדשא באצטדיון פארק דה פראנס עלו שחקני פריז סן־ז'רמן ב־6 במארס כשהם בטוחים בעצמם: קבוצתם הגיעה למשחק הגומלין בשמינית הגמר של ליגת האלופות כשלרשותה יתרון של שני שערי חוץ מהמשחק הקודם מול היריבה, מנצ'סטר יונייטד. אבל השחקנים הפריזאים במדים הכחולים איבדו את הביטחון כבר בדקה השנייה של המשחק, כשחלוץ מנצ'סטר, רומלו לוקאקו הבלגי, ניצל טעות בהגנה שלהם וכבש. לאחר עשר דקות הגיע שער השוויון מרגלו של חואן ברנאט הספרדי. למרבה צערם של הפריזאים, שמיטת כדור של השוער האיטלקי ג'אנלואיג'י בופון בדקה ה־30 אפשרה ללוקאקו להבקיע שנית. ועדיין, כל מה שנדרש מהקבוצה הצרפתית היה לשמור על שער נקי במשך המחצית השנייה. נדמה היה שהיא מצליחה לעמוד במשימה, אלא שבדקה ה־94, עמוק בתוך זמן הפציעות, פגע כדור בידו של אחד המגנים של פס"ז – פרסנל קימפמבה, צרפתי בן לאם מהאיטי ולאב קונגולזי. שופטי הווידאו סייעו לשופט דמיר סקומינה הסלובני לבחון את ההתרחשות, ואחרי דקות ארוכות של מתח הוא פסק: פנדל.
הגול שהגיע בעקבות בעיטת העונשין הזו – מרקוס רשפורד האנגלי בעט לימין השער, בחצי הגובה; בופון ניחש את הכיוון אך ידיו רק ליטפו את הכדור בטרם הוטח ברשת – קבע את תוצאת המפגש בין פריז למנצ'סטר. האנגלים יעברו לרבע הגמר. עיתונאי צרפת מתחו ביקורת חריפה על פריז סן־ז'רמן, שנכשלה בשלב מוקדם כל כך בטורניר. האכזבה הייתה קשה במיוחד, מכיוון שבקבוצה הושקעו מיליארדי דולרים מכספי רשות ההשקעות הקטארית, בראשות הנסיך השייח' נאסר אל־ח'ליפי.
עיתונאי הספורט העצמאי אורי לוי דווקא מברך על ניצחונה של הקבוצה מהעיר התעשייתית האנגלית על פני היריבה ה"צרפתית", שמוחזקת בבעלות זרה. "במובן מסוים נעשה כאן צדק לענף", הוא אומר. כדורגל המועדונים האירופי הוא ספורט בינלאומי, כמו שמראים שמות השחקנים ומדינות המוצא שלהם, אבל עדיין יש בו סממנים לאומיים ורוח אירופית. ההתערבות של קטאר, אומר לוי, היא זרה בעליל. "האינטרס של מדינות המפרץ, ובכללן קטאר, הוא השפעה ושיפור תדמית. יש גם תחרות פנימית בין המדינות העשירות האלו – בין הגוש הסוני בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות, ובין קטאר. כל מדינה כזאת התלבשה על קבוצות עילית באירופה, ודרכן היא מבקשת להוכיח את כוחה.
"בשנת 2011 קטאר רכשה את פריז סן־ז'רמן, ושפכה עליה מיליארדים. שלוש שנים קודם לכן אבו־דאבי רכשה את מנצ'סטר סיטי האנגלית, והפכה אותה למועדון הכדורגל העשיר ביותר בעולם. הכסף של מדינות המפרץ שמוזרם לקבוצות הכדורגל משנה את פני הענף, ומאפשר עסקאות ענק – כמו שראינו עם ניימאר הברזילאי, שפריז סן־ז'רמן רכשה ב־222 מיליון אירו. כך מתפתחות קבוצות ברמת כדורגל גבוהה מאוד, אבל החלק העצוב הוא איבוד הזהות".
משרד החוץ והספורט
לוי, בן 30, הוא אנציקלופדיה מהלכת של כדורגל מזרח־תיכוני. בשנת 2014 הוא ייסד את האתר "באבאגול", והשנה התחיל לשדר פודקאסט, תסכית, בתאגיד כאן. "תמיד אהבתי כדורגל, ובתור ילד שגדל בירושלים הייתי פוקד את המגרשים באובססיביות", הוא מספר. "עקבתי אחרי משחקים מאז שאני זוכר את עצמי. בהמשך עבדתי בערוץ הספורט ורכשתי ידע היסטורי על משחקי העבר. מילאתי את עצמי בכל כך הרבה כדורגל, עד שבצבא פשוט נמאס לי מזה".
הזרם המרכזי והפופולרי של הכדורגל, עם הקבוצות הגדולות והעשירות, שעמם אותו. "ראיתי בזה עסקים בלי שום לב ורגש. אחרי הצבא נסעתי לטייל בארגנטינה במשך שנה וחצי, ושם פגשתי כדורגל שונה ממה שהכרתי. ראיתי אנשים שמתחברים אל המשחק, וכל אחד מגדיר את עצמו דרך הקבוצה שהוא אוהד. בהמשך, כשלמדתי לימודי המזרח התיכון ולימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטה העברית, התוודעתי לכדורגל המזרח־תיכוני".
את אתר "באבאגול", שהיום לוי מתפרנס ממנו, הוא פתח כמעט בלי כוונה. "במקביל ללימודים השגתי לי את העבודה הכי טובה עד כה בחיי: שומר בלובי של בניין מגורים בירושלים. כל הלילה הייתי יושב וקורא, או צופה במשחקים מהליגות הערביות. הרגש, התשוקה לניצחון וההתלהבות משכו אותי, וכך גם היחסים שמאחורי העימותים על המגרש. הדרבי של איראן למשל, בין קבוצת אסתקלאל ("עצמאות"), שמזוהה עם ההפיכה האסלאמית, ובין קבוצת פרסופוליס, שהפכה לסמל המאבק במשטר. או הדרבי החברוני היצרי, והרבה משחקים מעניינים אחרים. לא האמנתי שאף אחד בארץ לא כותב עליהם. אז פשוט פתחתי דף פייסבוק והתחלתי לכתוב.
"מפה לשם נפגשתי עם חבר'ה נוספים, שמתעניינים בליגות קטנות אחרות שסובלות מהיעדר סיקור – הליגה האסייתית, הליגה האפריקנית, הליגה הדרום־אמריקנית. יחד יצרנו את 'באבאגול', שהיום היא קהילה של 20 אלף חברים רשומים, ועוד כחצי מיליון גולשים מכל רחבי העולם שקוראים אותנו בכל חודש".
לוי הוא פאזל ירושלמי מהסוג המוכר. "רפאל לוי, סבא שלי מצד אבא, ברח יחד עם משפחתו מחברון בתרפ"ט. סבתא שלי מצד אבא עלתה לארץ מדמשק. בבית הם דיברו ערבית, וסבתא שלי, שלמדה צרפתית בבית הספר בדמשק, הכריחה אותי לדבר את השפה. שנאתי אותה אז, אבל היום אני מודה על העקשנות שלה. מצד אמא אני בכלל חצי הונגרי וחצי גרמני, מיקס של תרבויות. אני דובר היום חמש שפות, ויש לי דרכון אירופי שבהחלט עוזר בעבודה".
בעיקר מסייע לו הדרכון במסעותיו במזרח התיכון בעקבות משחקי כדורגל, קבוצות וסיפורים עיתונאיים. "ניידות ושפה הן כלי עבודה בשבילי, לצד הידע בכדורגל. אני הולך להרבה משחקים, מהליגה הפלסטינית בדהריה ושכם ועד למונדיאל ברוסיה. הייתי גם בגביע אסיה, שהתקיים בינואר באיחוד האמירויות, והסיקור של הטורניר הזה היה אחת החוויות הגדולות בחיי".
משיבים מלחמה שערה
עד שנות השבעים המאוחרות התמודדה ישראל במסגרות ספורט אסייתיות, והנבחרת הלאומית אף זכתה להניף את גביע אסיה בשנת 1964, בטורניר שנערך כאן. לוי מזכיר ש־11 מ־16 הנבחרות פרשו אז מהתמודדות בגלל עוינותן לישראל, אבל "ההישג עדיין נרשם בדפי ההיסטוריה". עכשיו ישראל כבר מתמודדת במסגרות אירופיות, ונציגינו היחידים בספורט האסיייתי הם עיתונאים מסוגו של לוי.
ביקור של עיתונאי ישראלי באיחוד האמירויות נחשב לחריג ביותר, ולוי נקט זהירות רבה. "עוד לפני האירוע יצרתי קשרים עם מקומיים שרציתי לראיין, וגם עם התאחדות הכדורגל של האמירויות, שהמליצה לי לטוס עם דרכון זר. כשהגעתי לשם פגשתי עמיתים מסעודיה ומהאמירויות שידעו שאני ישראלי, ונתנו לי הרבה כבוד. באופן כללי אני מוכרח לומר שבמפרץ מגלים עניין בישראל. אחרי ההפתעה ממפגש עם ישראלי, יש הרבה סקרנות ורצון לדעת".
למרות תחושת הביטחון שאפפה אותו, לוי מספר על אפיזודה אחת שהובילה להרבה לחץ בחזה. "כדי שאוכל לצאת מישראל ולהיכנס אליה, הייתי צריך לקחת איתי גם את הדרכון הישראלי. כשרציתי לצאת מהמלון באיחוד האמירויות, לא ידעתי מה לעשות איתו. בהחלטה של רגע שמתי את הדרכון בתוך גרב משומש, דחפתי את כל הגרביים לתא נסתר במזוודה, ויצאתי. אחרי יום שלם של ראיונות מרתקים חזרתי למלון, ורצתי ישר למזוודה. היא לא עמדה במקום שבו השארתי אותה אלא בפינה אחרת, והלחץ התחיל לחלחל. הפכתי את כל המזוודה ואת כל הארון, ולא מצאתי את הדרכון. נכנסתי לסרטים: הנה, בשוק השחור מוכרים עכשיו לפעיל טרור דרכון של ישראלי אחד בשם אורי לוי. אחרי כמה דקות של מתח וכוס מים קרים, הכנסתי את היד שוב למזוודה, ומצאתי את הגרב עם הדרכון".
אבל המתח של ישראלי המסייר במדינות המפרץ הוא כלום לעומת המתח במגרשים. "הייתי במשחק של קטאר נגד סעודיה, והאווירה שם הייתה קשה מאוד. האוהדים הקטארים שרקו בוז כשהתנגן ההמנון הסעודי. בחצי הגמר קטאר התמודדה מול המארחת, איחוד האמירויות, והביסה אותה 4־0. אוהדי הקבוצה המפסידה זרקו נעליים על השחקנים – העלבון הגדול ביותר שיכול להיות בעולם הערבי".
שורשי השנאה בין קטאר השיעית למדינות הסוניות הם עמוקים, ולאחרונה התעצם הסכסוך עוד יותר על רקע תמיכה הקטארית באיראן, האויבת הגדולה של הסעודים. כלכלתה של הנסיכות, בראשותו של שייח' תמים בן חמד אאל־ת'אני, מגוונת יותר משל שכנותיה, המתבססות בעיקר על נפט וגז. במשך שנים השקיעה קטאר במיזמי נדל"ן באירופה ובארה"ב ובחברות הזנק בינלאומיות. בעודה ממשיכה לפגוע בזכויות נשים ובזכויות אדם ולתמוך בארגוני טרור, היא מנסה לשפר את תדמיתה דרך הספורט, ומארחת תחרויות בינלאומיות שאפילו ישראל משתתפת בהן. מיזם הספורט של קטאר כולל השקעה לא מבוטלת בכדורגל, וכדי לחזק את הנבחרת הלאומית נשכר מאמן אורוגוואי, דניאל קרניו, שהביא את נבחרת הנוער ואחר כך את נבחרת הבוגרים להישגים. תמונת השחקנים הקטארים מניפים את גביע אסיה, לאחר שניצחו בגמר את יפן, הייתה אצבע בעין לסעודיה ולכל מדינות המפרץ.
יחסי האיבה במישור המדיני עלולים להשפיע גם על המונדיאל הבא, גביע העולם בכדורגל שיתקיים בחורף 2022 בקטאר. "הסעודים לוחצים להגדיל את מספר הקבוצות שישתתפו בטורניר, כדי לאלץ את התאחדות הכדורגל העולמית לקיים חלק מהמשחקים בנסיכויות השכנות, עומאן ודובאי, ואפילו בסעודיה עצמה", מסביר לוי. "ככה ייפגעו הכסף, הבכורה ובעיקר הכבוד של קטאר. וכבוד, בכדורגל המזרח־תיכוני, הוא שם המשחק".
קטאר היא לא המדינה הערבית היחידה שמשתמשת בכדורגל להשגת יחסי ציבור חיוביים. "קח לדוגמה את בשאר אל־אסד, שבגלל פשעיו הושווה בניו־יורק טיימס ובבי־בי־סי לאדולף היטלר. בזמן שסוריה מדממת ונמצאת בעיצומה של לחימה קשה, אסד העביר שליש מתקציב המדינה לספורט. נבחרת הכדורגל שלו עשתה דרך מכובדת במוקדמות גביע העולם 2018, עד שמשחק יחיד עמד בינה ובין עלייה היסטורית למונדיאל. בסופו של דבר הסורים הפסידו לאוסטרליה, אבל ההישג נתן לאסד הרבה שקט. במקום לדבר על הפשעים שלו, העיתונות הבינלאומית דיברה על הסינדרלה מהמזרח התיכון. כשחיפשת בגוגל 'סוריה', היית מוצא כתבות על נבחרת הכדורגל ולא על המלחמה".
הדשא של השכן
אם אכן יורחב המונדיאל בקטאר ל־48 נבחרות לאומיות, יש סיכוי שישראל תצליח להעפיל אליו. לזה, אומר לוי, תהיה משמעות רבה. "מעבר לעניין ההצהרתי, יש פה היבט ביטחוני ומודיעיני. במונדיאל ברוסיה ראיתי במו עיניי את ההמונים שמגיעים למדינה ולא משאירים אבן על אבן. אני לא בטוח שבקטאר לקחו בחשבון את המחיר שהנסיכות הקטנה עתידה לשלם מבחינת חשיפה. תחשוב על אלפי עיתונאים זרים שמחטטים בכל מה שמתרחש, בשלב ההכנות ובטורניר עצמו ובמה שקורה אחריו. תחשוב על מיליוני צופים מכל העולם שמציפים כל פינה במדינה, ומשנים את המציאות השלווה שהתושבים חיים בה". יחד עם זאת, לוי מקווה שמונדיאל 2022 יהיה הזדמנות לשינוי אווירה במזרח התיכון, או לפחות להפוגה כלשהי במתיחות התמידית כאן. "הטורניר הזה יכול להביא רוח ספורטיבית טובה ופתיחות. יש לו פוטנציאל חיובי, ואני מקווה שישראל תשתתף בו".
אחד ממובילי המאמץ הסעודי להרחיב את מספר הנבחרות במונדיאל הוא שר הספורט הסעודי, תורכי אל־שייח'. "בן 38 בסך הכול, אבל נחשב לאחד האנשים החשובים ביותר בכדורגל במזרח התיכון", מספר עליו לוי. "הוא מקורב ליורש העצר מוחמד בן־סלמן וגם לנשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו. אחרי לימודים באקדמיה הצבאית הסעודית הוא פיתח קריירה בינונית בתחום השירה, ולבסוף התמקד בספורט. יורש העצר מינה אותו לשר הספורט, לצד תפקידו כיושב ראש התאחדות הכדורגל הערבית ויושב ראש התאחדות הספורט האסלאמית".
אחת השורות הבולטות ביותר בקורות חייו של אל־שייח' היא ניסיון ההשתלטות על מועדון הענק המצרי אל־אהלי. קבוצת הכדורגל הוותיקה, שהוקמה לפני 112 שנים, נקלעה לקשיים כלכליים, ואל־שייח' נחלץ לעזרתה אך דרש בתמורה להתמנות לנשיא הכבוד של המועדון. האוהדים של הקבוצה לא אהבו את המהלך: הוא ביטא מבחינתם ניסיון נוסף של סעודיה להדגיש את מעמדה כמדינה הערבית החזקה באזור. מאבק האוהדים – שכלל, כנהוג במגרשים, שירים בוטים ביותר נגד אל־שייח' – נשא פרי. השר הסעודי הבין את הרמז ומשך את ידו מהמועדון, אחרי שתרם לו (לפי טענתו) 13 מיליון אירו.
הנקמה לא איחרה לבוא, כי אל־שייח' לא ויתר על המעורבות בכדורגל המצרי: בקיץ שעבר הוא רכש שם מועדון קטן, והפך אותו לקבוצת כוכבים בשם "הפירמידות". הפרויקט השאפתני שלו ניצח בתחילת ינואר את קבוצת אל־אהלי בתוצאה 2־1. המפגש הבא בין השתיים במסגרת הליגה המצרית אמור להתקיים באמצע אפריל.
קבוצת אל־אהלי זכורה כמי שהייתה מעורבת באחד מאסונות הספורט הקשים ביותר אי פעם, אירוע שהבהיר גם כיצד המצרים משחקים כדורגל ופוליטיקה באותו מגרש. "ב־1 בפברואר 2012 אירחה קבוצת אל־מסרי מפורט־סעיד שבצפון מצרים את קבוצת אל־אהלי מקהיר", סיפר לוי בפודקאסט שלו. "המשחק הסתיים בניצחון של 3־1 למקומיים, אבל התוצאה הייתה הדבר האחרון שיזכרו מההתמודדות הזו. מצרים הייתה אז עמוק בתוך המהפכה שהפילה את חוסני מובארק ושלחה אותו לכלא. באותה התקופה שלט במדינה שלטון צבאי זמני, וברחוב המצרי המשיכו ההפגנות במקביל למערכת הבחירות שבסיומן עלה שלטון האחים המוסלמים. אחד הכוחות שליבו את ההפגנות נגד המשטר הצבאי בכיכר תחריר היה ה'אולטרס אלווי', הגרעין הקשה של אוהדי קבוצת אל־אהלי. היא הייתה מאז ומתמיד הקבוצה של ה'עמך', מועדון שסימן אי אמון בשלטון ובממסד.
"הקבוצה היריבה במשחק בפורט־סעיד, אל־מסרי, הייתה מזוהה מאז ומתמיד עם הצבא ומשפחת מובארק. כך שמעבר למשחק הכדורגל, זה היה מפגש ישיר בין המורדים במשטר לתומכי הממשלה שהודחה. בתום 90 דקות של התמודדות פרצו אוהדי קבוצת אל־מסרי המנצחת ושעטו לעבר היציע של הקבוצה האורחת עם כל הבא ליד – מקלות, אבנים, סכינים ואלות. האוהדים של קבוצת אל־אהלי גילו להפתעתם שהשוטרים שהיו אמורים לפקח על הסדר נעלמו מהמקום, וששערי היציעים שהיו יכולים לשמש למילוט ננעלו. האורות באצטדיון עומעמו והמגרש הפך לזירת טבח".
74 אוהדים מצרים נהרגו בקטטה ההמונית, ומעל ל־500 נפצעו. כמו בכל סיפור במזרח התיכון, גם למה שאירע בפורט־סעיד יש כמה גרסאות. "הסברה הנפוצה ביותר מדברת על תכנון משותף של אוהדי אל־מסרי ואנשי הצבא המצרי, שביקשו לנקום את נפילתו של מובארק", אומר לוי. גרסה נוספת אומרת שמתכנני האירוע האלים היו דווקא אנשי האחים המוסלמים, שרצו לזעזע את הציבור המצרי ולהשחיר את פניהם של תומכי מובארק כדי לזכות בכוח פוליטי ולגיטימציה ציבורית בבחירות. איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי ניצח בבחירות שהתקיימו ארבעה חודשים לאחר המשחק הזה. בעקבות האסון הליגה המצרית הוקפאה למשך שנה. קבוצת אל־אהלי זכתה בשנה הזאת בגביע אפריקה לקבוצות, והקדישה את הניצחון להרוגים".
טרור במגרשים
המרוויח הגדול מהשבתת הליגה המצרית אז היה שחקן אלמוני בשם מוחמד סלאח. במחווה של סולידריות הזמין מועדון הכדורגל השווייצרי בזל את הנבחרת המצרית הצעירה למשחק ידידות. הנבחרת האורחת ניצחה, כשסלאח, שהיה אז בן 20, מבקיע שני שערים. מיד לאחר מכן הוא הוחתם על ידי בזל לארבע שנים, והיום הוא כבר נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בכדורגל העולמי. ב־2018 הוביל סלאח את קבוצת ליברפול האנגלית לגמר ליגת האלופות, והיה מועמד לתואר שחקן השנה של איגוד הכדורגל האירופי אופ"א ולשחקן השנה של פיפ"א.
במצרים הפופולריות של סלאח גבוהה מזו של הנשיא עבד א־סיסי. "התדמית של סלאח בקרב הישראלים אמביוולנטית", אומר לוי. "הוא שחקן נהדר שקשה לא להתרשם מהיכולת שלו, אבל בתחילת הקריירה הוא נקלע לסערה תקשורתית, כאשר בזל הגיעה לארץ, למשחק מול מכבי תל־אביב. בכלי התקשורת המצריים לחצו עליו לא לבוא לכאן בכלל. בסופו של דבר הוא הגיע, אבל נמנע מללחוץ את ידי השחקנים הישראלים. הכתם הזה ילך איתו עד סוף הקריירה".
ברוב הליגות הערביות אפשר למצוא הדים לסכסוכים פנים־ערביים, וביטויים לסכסוך הערבי־ישראלי כמעט לא מופיעים בהן. אבל אחת הליגות המסעירות והמעניינות ביותר במזרח התיכון, מעיד לוי, נמצאת ממש פה קרוב – "הליגה הפלסטינית, עשר דקות מירושלים. אין בה אמנם רמת משחק גבוהה, אבל יש בה הרבה סיפורים מעניינים: שחקנים שהסתבכו והידרדרו לטרור, ומנגד פעילי טרור שיצאו ממעגל האלימות, השתלבו בכדורגל והפכו לכוכבים בינלאומיים. אני מראיין הרבה אנשים – שחקנים, מאמנים, בעלי קבוצות – וזוכה לשיתוף פעולה מההתאחדות הפלסטינית לכדורגל. אני לא מזדהה בתור ישראלי, כדי לא לעורר התנגדות מיוחדת, אבל קשה להאמין שהם לא יודעים מה הזהות שלי, כי אני די בולט בסביבה".
כמה מסיפורי הכדורגל היפים שפרסם לוי עוסקים בקבוצה הפלסטינית מהכפר דהריה, שבכל דקה במשחקיה נמצאים על המגרש לפחות שמונה שחקנים מקומיים, בני הכפר. סיפורים מעניינים אחרים הם על סטפאן אקוזי, האיטלקי שאימן קבוצה פלסטינית מחברון; או על הילאל מוסא, שחקן מכפר־מנדא המחזיק תעודת זהות כחולה, שעבר הלוך ושוב בין קבוצות ישראליות ופלסטיניות ואפילו שיחק בנבחרת פלסטין; ועל עבדאללה ג'אבר, שהתחיל את הקריירה שלו במחלקת הנוער של הפועל כפר־סבא ועבר אחר כך לקבוצת הילאל אל־קודס הפלסטינית. ב־2016 הוא ניסה פעמיים לחתום בקבוצות מצריות, אבל העסקאות בוטלו כשהתגלה שהוא רשום כשחקן ישראלי ולא פלסטיני.
"המעבר של שחקנים ערבים־ישראלים לליגה הפלסטינית הוא די שכיח", מסביר לוי. "הם נחשבים שם לכוכבים, ויכולים לקבל משכורות שמגיעות אפילו ל־20 אלף שקל נטו. יש להם גם הזדמנות להשתלב בנבחרת הפלסטינית, שהגיעה להישגים יפים בשנים האחרונות, והשתתפה פעמיים בגביע אסיה. לתחרות הזו מגיעים הרבה ציידי כישרונות, שיכולים להעביר אותם לקבוצות בינלאומיות".
בשום מקום ספורט אינו מנותק מפוליטיקה: גם מועדוני הכדורגל הגדולים והוותיקים בישראל – מכבי, בית"ר והפועל – החלו כזרועות התעמלות, אימון וכושר של מפלגות ותנועות פוליטיות, ועקבות הפוליטיקה ניכרים בהן עד היום. וגם בכדורגל הפלסטיני הפוליטיקה נוכחת: במקרים מסוימים אף משתמשים בכדורגל לצורך גיוס צעירים לארגוני טרור. "הייתי במגרשים בתקופות מתוחות, כשהיו שירי נאצה נגד ישראל ושלטים גדולים של אל־אקצה או שהיד כזה או אחר", מספר לוי. "אני משתדל לא להיות מעורב פוליטית או רגשית, אלא להישאר במשבצת של סיקור המשחק או הסיפור האישי שאני מלווה. אני שם בתור איש כדורגל נטו.
"בכדורגל אתה יכול לראות דברים שלא קשורים לענייני הסכסוך הישראלי־פלסטיני – שחקנים, אוהדים ומאמנים שהם לא חלק ממעגל הטרור והעימות. אני לא מנסה להעביר שום מסר או לנופף בדגל, אני רק כותב על מה שקורה פה לידנו, ואני חושב שזה טוב. יש רבים שמתעניינים בליגה הפלסטינית – כמו למשל ילד בן 14 מאפרת, שלום אחיטוב לפיד, הנכד של אבשלום קור. במקביל, אגב, הוא אוהד בית"ר ירושלים. בעיניי, זה מה שיפה בכדורגל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
