כך הפך הרב נריה את המוזיקה לחלק מעבודת ה'

בחלק גדול מבתי הכנסת בישראל שרים מדי שבת את השיר "ידיד נפש" בניגון שהנחיל הרב משה־צבי נריה, ומיד לאחריו – כחלק בלתי נפרד – ניגון בנוסח חסידי חב"ד שנטמע גם הוא בנוסח התפילה על־ידי הרב נריה. ומעשה שהיה כך היה: בשנת תרצ"ד, עת נוסד כפר הרא"ה, ביקש הרב קוק מהרב נריה לנסוע ולחזק את הנוער במושב שזה עתה נולד. הרב נריה נסע למקום, אסף את בני הנוער ולימד אותם שני שירים – את השיר ידיד נפש, ואת הניגון החב"די שלמד בבית הוריו שהיו אמנם מתנגדים, אך נחשפו ברוסיה לחסידות ולניגוניה. שני הניגונים התפשטו כאש בשדה הציונות הדתית, עברו מקהילה לקהילה ומישיבה לישיבה, ולמרות שאין קשר בין שני השירים הם הפכו ליחידה אחד, ולא נולד מי שישיר רק אחד מהם מבלי לשיר את השני בליל שבת, כך עד היום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פסטיבל הסרטים היהודי אצלכם בבית!
– דעה: סיפור של דת ושלטון: סעודיה נגד "האחים המוסלמים"
– סערה בעקבות הכוונה למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה

תפילתו של הרב נריה הייתה בדבקות, בשמחה ובנחת. היא עשתה רושם גדול על התלמידים, ועל כל מי שנכנס להתפלל בבית המדרש בכפר הרא"ה. תלמידיו זוכרים את ראש הישיבה המקיץ אותם בבוקר לעבודת הבורא. תפילות הימים הנוראים של הרב משכו אל הישיבה את תלמידיו גם שנים רבות לאחר שבגרו. "הרב נריה שינה את פסקול התפילה בארץ ישראל, וצבע את התפילה בנוסח של נגינה ושירה", אומר הרב הראל כהן מבית אל, תלמידו של הרב נריה ומי שזכה לערוך את כתביו בהוצאה מחודשת. גם אביו היה תלמיד הישיבה והביא לביתו את ניגוני הישיבה. גם היום, עשרות שנים אחרי שעזב, תמיד יעלה להתחזן בנוסח הישיבה. הרב נריה גם חינך לעיון תפילה, לתפילה מעומק הלב ולתפילה למען כלל ישראל. הוא אף ריכז את "אורות התפילה", פרקים מתוך כתבי הרב קוק זצ"ל, שמקיפים ומאירים את נתיבות העבודה שבלב, ומגלים את עומקה של עבודת השם. השפעתו על התפילה בישיבות ובבתי הכנסת של הציונות הדתית ניכרת עד היום במנגינות שהותיר אחריו, ובעצם הפיכתה של התפילה למוזיקלית יותר ומלאת נשמה גם שנים לאחר פטירתו.

לכבוש את הבסטיליה שבתוכנו

על חשיבות התפילה אצל הרב נריה ניתן ללמוד מכך שבתור ראש ישיבה הוא הקפיד להקיץ את תלמידיו מדי בוקר לעבודת הבורא. "היינו פוגשים את הרב נריה בשעה שהיינו עדיין בפיג'מות", סיפר פעם תלמידו, הרב חנן פורת ז"ל. "ראיתי מאז הרבה תלמידים ולא מעט מחנכים, אבל המראה של ראש ישיבה שעובר מחדר לחדר וקורא להם "ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא", מעין שיר ערש מתוק, שמצד שני העיר נשמות נרדמות, לא יישכח מאיתנו לעולם", אמר.

פעם אחת ישבו בני כיתתו של פורת ולמדו היסטוריה עד לפנות בוקר, כשהנושא היה המהפכה הצרפתית. כמדי יום נכנס גם באותו בוקר הרב נריה לחדר בניגון "ישראל עם קדושים" ועינו צדה את ספרי המהפכה המונחים פתוחים על השולחן. "הרב נריה החל לדפדף באחד הספרים", סיפר פורת, "וכשהגיע לתמונה המתארת את הפריצה לבסטיליה הרים קולו בנעימה: 'ישראל עם קדושים קומו למהפכה!' ואז נחה עליו הרוח, וכמהפכן הניצב בלב כיכר הומה אדם החל קורא באוזנינו בקול רם – 'קומו חבריא. בואו נחולל בתפילתנו את המהפכה הצרפתית האמיתית. בואו נזקוף קומה בתפילה ונרים על נס את דגל החופש, השוויון והאחווה. ולא התקררה דעתו עד שעמד דום בתנועה תיאטרלית קמעה והחל שר 'ישראל עם קדושים' במנגינת ההמנון הצרפתי".

היו מהתלמידים שראו בכך אתנחתא מבדרת, אך פורת ראה בכך הרבה יותר מזה: "הרב נריה היה מטבעו מהפכן ולבו היה פתוח לכל הזרמים החברתיים והסוציאליסטיים המהפכניים ההומים בעולם, מאז ימי המהפכה הצרפתית. אבל הרב נריה ידע שהמהפכה מתחילה מבית, וכיבוש הבסטיליה מתחיל בכיבוש הלב מתוך גילוי כוחות הרצון הפנימיים המבקשים לעשות רצונו בלבב שלם. כי 'הרצון הטוב הוא הכל וכול הכישרונות שבעולם אינם אלא מילואיו' (אורות התשובה ט' א'). הרב נריה ביקש לומר לנו באותה השכמת בוקר מעוררת תימהון, כי איננו צריכים לנדוד בעקבות המהפכה ולתור אחרי אורות פלא רחוקים, אלא עלינו להפנים את המהפכה הצרפתית ולגלות אותה בתוך התפילה, בסוד ישרים ועדה, ובמעמקי אורחות התורה והמצווה. הרב נריה ביקש בראש וראשונה לקרוא לנו לקום לתפילה לא כאנוסים שתפילתם עליהם כמשא, אלא כבני חורין ההולכים בהתלהבות ובשמחה להגשמת משאת נפשם ופניהם נשואות כלפי מעלה בחופש גמור ללא כל כפיה.

הרב נריה ביקש להדביק אותנו בדבר שבו האמין בכל לבו ושבו ראה את מוקד חייו: האמונה בכוחה של עבודת ה' בתורה ובתפילה לשנות מציאות ולחולל מהפכה. הוא היה הראשון אשר דיבר אלינו בשפתנו ואשר הראה לנו כי המחיצות שנראו לנו צרות מקיפות הכל, וכי התחומים רחבים גם רחבים. כל שאיפותינו ומאוויינו, חזון לבבנו ומשאת נפשנו, את הכל נוכל למצוא בפנים, בתוך תחומי המחשבה האלוקית ובתוך מעמקי אורחות המצווה המעשיים, ואין סתירות ואין ניגודים בינם ובין מהלכי התחיה הלאומית והתיקונים החברתיים. מכוחה של רוח זו חולל הרב את מהפכת 'דור הכיפות הסרוגות', ומכוחה עמד באותה שעת בוקר וקרא לנו בניגון 'ישראל עם קדושים' לתפילה של מהפכה".

הרב חנן פורת זצ"ל: "הרב נריה ביקש להדביק אותנו בדבר שבו האמין בכל לבו ושבו ראה את מוקד חייו: האמונה בכוחה של עבודת ה' בתורה ובתפילה לשנות מציאות ולחולל מהפכה"

להבדיל מהשכמת הבוקר, גם תפילות הימים הנוראים היו עבור תלמידי הרב זיכרון שלא יישכח, והניגונים של ימים אלו ילכו איתם הרבה שנים הלאה, אל קהילותיהם ובתיהם. והיה גם הטקס שצמרר את כל מי שנכח בבית המדרש בחגים שבהם אמרו קדיש. הרב הראל כהן מספר שהגיע לישיבה ב־1987, כשנה לאחר פטירת בנו של הרב נריה, אברהם יצחק, שנחשב עילוי ותלמיד חכם, ממחלה קשה. "בישיבה סיפרו כי קולו של הרב דעך לאחר פטירת בנו, והפך לשקט וצרוד. הוא ודאי לא היה יכול היה להתחזן בבית המדרש הגדול, אבל הישיבה כולה כבר הייתה ספוגה בנוסח שלו, כך שהתלמידים שרו והתפללו כפי שהוא היה מתפלל. בתפילת יזכור הרב היה מחזיק רשימה של כל תלמידיו שנפלו במערכות ישראל, במחתרות ובצבא. זו הייתה רשימה אותנטית. צאטלע הודבק לצאטלע, שם הצטרף לשם, השמות האחרונים היו כבר שמות שהכרנו, אחיהם של חברינו. הרב היה בוכה, רטוב מדמעות, ובגלל שהיה קשה לשמוע אותו הצטופפנו סביבו. ראינו כיצד עם כל שם הוא נזכר בתלמידים ושדיוקנם ניצב לפניו. התפילה הזו הייתה ארוכה ולאחריה לא היית נשאר אותו אדם".

זה הזמן ללימודי ליבא

השפעתו של הרב נריה ניכרת עד היום בישיבות הציונות הדתית, ונושא התפילה זוכה בהן גם כיום לעיסוק מתמיד. כך למשל בישיבת "מקור חיים" מקדישים זמן רב ללימוד תפילה, לימוד שפת התפילה, לימוד היכולת לבקש, תפילה מתוך שמחה וניגון ועוד.

לדברי ראש הישיבה, הרב דב זינגר – תפילה או שיחה היא מהות של כל קשר. "יכול להיות מצב שבו ילד מספר שההורים שלו בקשר מצוין. האבא עושה מה שהאמא רוצה ולהפך. אבל הם לא מדברים ביניהם. קשר בין אוהבים זה לא רק לעשות מה שהם רוצים, אלא לדבר, לשוחח. הקשר עם הקב"ה מבוסס על שיחה איתו. זה מהות הקשר. בדיבור, בשיחה, כך הקשר בא לידי ביטוי באופן עמוק. כשאדם מתרגל מגיל צעיר שהיכולת הזו זמינה לו – יכולת השיחה הדיבור ההקשבה, זו מתנה גדולה מאד ששומרת על קשר, גם לאדם שלא תמיד מחובר ויוצא מההקשר, התפילה זמינה בכל מקום".

נושא התפילה הפך בהרבה מוסדות חינוך למקור ויכוח בין התלמידים למורים. איך אפשר להקטין את החיכוכים בתחום הזה?
"בהרבה מקומות, לתפילה מוקדש זמן בשעת התפילה ולא מעבר לכך. אם אנחנו רוצים שהתפילה תתפוס מקום אמיתי צריך להקדיש לה זמן, להשקיע בצוות ובתלמידים. תפילה היא דבר שמאוד מושפע מהאווירה הכללית. היא קשורה גם ליכולת הדיבור וההקשבה בין אדם לחברו. מהיכולת הזאת נגזרת היכולת או חוסר היכולת לדבר עם השם. אם אני מרגיש שלא מקשיבים לי, אז קשה לי גם לדבר ולבקש. היכולת לדבר דיבורים היוצאים מן הלב איש עם חברו היא פתח לשכלל את התפילה. המוטו של חבורות הלימוד בישיבה הוא 'אז נדברו יראי השם איש אל רעהו ויקשב השם וישמע…' כשמדברים איש אל רעהו, גם ה' מקשיב. איכות הדיבור, איכות ההקשבה שנלמדת בין החברים בינם לבין עצמם ובין הצוות, משפיעה על הקשר עם הקב"ה. ועצם הדיבור הוא הכשרה גם לתפילה". לדברי הרב זינגר, שעוסק שנים רבות בחינוך גברים צעירים, אחד הקשיים להתפלל מעומק הלב נובע מכך שבחברה מאצ'ואיסטית התפילה מצטיירת כאילו היא מזמינה אותך להיות במקום החלש, לבקש עזרה. אנשים מעדיפים לא להיות במקום הזה – המקבל, החלש – אלא אם הם לומדים אותו. את הדבר הזה אפשר ללמוד. לנהל שיח מלבב – מלב אל לב".

לדברי הרב זינגר "הרב נריה היה איש לב, אפשר לראות את זה בתמונתו. הוא הנחיל את הלב בתוך הציבור. האם כולם היום מלובבים? הדבר דורש מלחמה מתמדת עם הרבה ערכים שאנחנו שקועים בהם – הישגיות, צבאיות, כל מיני ערכים שסותרים את נוכחות הלב בחיים. צריך להמשיך את המורשת שלו, להיות אנשים לבביים, לא רק במובן הפשוט – להיות נחמד, אלא שבאמת הלב יהיה נוכח בחיים שלנו".

איך גורמים לנוער להתחבר לתפילה בימים אלו של קורונה ותפילות בזום?
"הגמרא אומרת שבתפילה יש שני מרכיבים: מרכיב של קורבנות, התפילה היא תחליף לקורבנות, ומרכיב האבות – אברהם יצחק ויעקב, שלמדנו מהם את עצם התפילה. יש צד של משמעת, קבלת עול, ויש צד של עצם ההתקשרות לקב"ה. יש רבנים שמחפשים אחרי 'הוי שבשמיים', על משקל אבי שבשמיים, כאילו יש איזה וי שצריך לסמן. הרב רוצה לסמן וי, אבל אם היו רואים אותו מתפלל באמצע השיעור, אם הם היו רואים אותו מבקש, מתפלל על התלמידים שלו, זה היה עובר אליהם. קמו או לא קמו היא שאלה משנית. כשאדם מתפלל באמת, הוא רוצה לקום בבוקר. בעידן הקורונה, זה לא הזמן לחנך למשמעת. כרגע זה הזמן לחנך לליבא, לימודי לב, וזה לצערי דבר שלא זמין לכל המחנכים, לא כולם יודעים לטפל בזה. יש כאלו שמעדיפים להתמקד ב'קמת לא קמת בבוקר', אפשר להתמקד בכן ולא הזה, אבל השאלה האמיתית היא האם אתה אדם מתפלל, לא רק אם היית בתפילה או לא. אם אתה עושה את זה לא בשביל הוי".

הרב דב זינגר: "בעידן הקורונה, זה לא הזמן לחנך למשמעת. כרגע זה הזמן לחנך לליבא, לימודי לב, וזה לצערי דבר שלא זמין לכל המחנכים, לא כולם יודעים לטפל בזה"

יש סיכוי לחזור לזמנים של הרב נריה?
"אני ודאי מתפלל על כך. אני אופטימי, לנוער היום יש לב יותר זמין היום מאשר בעבר. יותר רגשות אומנותיים, יותר מוזיקליות. התחום הלבבי נוכח במציאות יותר מאשר פעם. אנחנו רואים היום יותר מקום לאינטליגנציות הנוספות ובהן גם האינטליגנציה הדתית. יש מקום לפריחה, רק צריך להשקיע בה. הדור הצעיר מתקשר להקב"ה דרך המוזיקה היהודית למשל, שהיא סוג של תפילה ולא דבר מנותק. יש סיבה לאופטימיות".

תפילת נשים חשובה לא פחות

"אני רואה מעבר בציונות הדתית מהתקופה שבה אני הייתי נערה בשנות השמונים, כשהציונות הדתית הייתה מושפעת מאוד מדרכו של הרב קוק בלימוד ובתפילה, ועד היום כשאנחנו רואים יותר את שיטת 'חבקוק' – חסידות חב"ד, ברסלב והרב קוק – שמתחברים יחד לעבודת השם בשמחה. בכל הקשור לתפילה, למנגינות, לתפילה עם הלב, יש לכך קשר אל הדרך שהתווה הרב נריה זצ"ל", כך אומרת הרבנית אושרה קורן, מייסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה, שיחד עם האיש שלה, הרב צבי קורן, ייסדה ברעננה את "כינור דוד" – בית כנסת, קהילה ומעל הכל בית תפילה. "מטרות הקהילה הן תפילה משמעותית מעוררת השראה, שיתוף וחיבור עם כל יהודי ללא כל יוצא מן הכלל, וביטוי לנשים בכל צדדי בית הכנסת", אומרת הרבנית קורן, "אנשים היום מחפשים להעמיק את עבודת השם שלהם, ובהרבה מקרים אנשים מתחברים לעבודת השם חסידית. יש אנשים שממש מחפשים את זה. אני רואה זאת בחיפוש אחרי תפילה אמיתית עם חיבור, בסדנאות לתפילה. בית הכנסת שלנו ממוקם ברעננה, המקום הכי בורגני, וגם כאן אנשים בחיפוש לעבוד את השם".

לדברי הרבנית קורן "הניאו חסידות מאוד נוכחת בדור שאחרי הרב נריה, וחלק גדול מכך קורה במנייני התפילה בציבור הדתי לאומי. רגע לפני הקורונה ארגנו שבת שהנושא שלה היה 'תפילה' – לימוד על תפילה, הכנה לתפילה בבוקר, הכנה לתפילה בשבת. בכל שנה במסגרת בית המדרש של מתן יש לנו לפחות שני קורסים שקשורים לתפילה. הבאנו לרעננה סדנה של בית המדרש להתחדשות שעוסקת בתפילה. אנשים מחפשים כל הזמן להעמיק את התפילה שלהם ואת עבודת השם".

התפילה ב"כינור דוד" מלאה בשירה חסידית, עם הרבה מניגוני הרב שלמה קרליבך. הקהילה הוקמה לפני 25 שנים "לא כי לא היה לנו איפה להתפלל", אומרת הרבנית קורן, "אלא כי חיפשנו בית כנסת בסגנון אחר. אחד הדברים שהיה לנו מאוד חשוב הוא שזה יהיה מקום עם שירה ושמחה. לא מקום שבאים אליו לעשות וי על התפילה, אלא מקום שיש בו תפילה של אהבה, עם שירה וריקודים ברוח ניאו חסידית. ושוב, אנחנו נמצאים ברעננה, לא בתקוע, לא בבת עין, לא בירושלים, אבל גם כאן רוצים לעבוד את השם בשמחה".

העקרון השני של בית הכנסת קשור לקהילה – היה לבני הזוג קורן חשוב לגבש בית כנסת שמכיל אנשים מכל הסגנונות ועל כל הרצף הדתי. "בית כנסת הוא הרבה פעמים סוג של קאנטרי קלאב, שמגיעים אליו רק אנשים מרקע מסוים או ממצב סוציו אקונומי מסוים, או שהגיעו ממקום מסוים", היא אומרת, "היה לנו חשוב להקים מקום שכל מיני סוגי אנשים ירגישו בנוח לבוא אליו".

העיקרון השלישי היה יצירת מרחב נוח ומכבד לנשים. לתת להן מקום משמעותי בבית הכנסת, הן מבחינה מבנה בית הכנסת – המחיצה מפרידה בין צד הנשים לצד הגברים לאורך – והן מבחינת המקום הרוחני שלהן בבית הכנסת – נשים אומרות דבר תורה, ישנו טקס משמעותי לבת המצווה, כלת תורה בשמחת תורה ועוד. "זהו שינוי נוסף שחל בציונות הדתית שאני גדלתי בה – ישנה יותר הבנה שבית כנסת הוא מקום לנשים ואנשים. שעבודת השם של נשים חשובה לא פחות מגברים. התפילות חשובות להן. נשים בעידן שלנו פעילות בחוץ בכל סוגי התפקידים, לא יתכן שבבית הכנסת הם ירגישו שאין להן מקום", פוסקת הרבנית קורן, ומוסיפה: "תפילה היא מקום, מרחב, של אדם לשוחח עם הקב"ה. ככל שהחיבור הזה נעשה ביותר דבקות ושמחה, הוא יותר משמעותי". מתוך המחשבה הזה היא יצרה גם אירועי תפילה שמיועדים לנשים ומטרתם לחזק את החיבור הזה. בין היתר היא מארגנת מדי שנה ערב סליחות עם ניגונים, ובכל ראש חודש יוזמת תפילת הלל לנשים. גם בתוך תקופת הקורונה נשים מגיעות לבית הכנסת. "לא יעלה על הדעת אצלנו שהמניין יהיה בפנים ובגלל זה ידירו נשים", היא אומרת, "כל פתרון נבחן תוך מתן מחשבה על ציבור המתפללות. עבודת השם של נשים חשובה לחינוך הבנות שלנו וגם לנו, וצריך לתת את הדעת לתת להן מקום של כבוד בבית הכנסת, ולא רק בהכנת קידושים. אין לי את כל הפתרונות, ודאי לא בעידן כל כך מורכב, אבל לתת את הדעת על כך צריך בוודאי".

"עולם הנגינה גם הוא חלק עיקרי בעבודת השם"

ישיבת ההסדר ברמת גן מתייחדת, מלבד תחומי הלימוד המקובלים בישיבות ציוניות, בלימוד אינטנסיבי של חסידות וכן בעבודת התפילה, ומתקיימות בה התוועדויות באירועים מיוחדים. הרב יהושע שפירא, ראש הישיבה, אומר כי "למיטב ידיעתי חלק מהמנגינות שמלוות אותנו בתפילה עד היום הן מחידושיו של הרב נריה. הניגונים נתנו לחלוחית אומנות ואווירה של געגועים לתפילה. בהמשך הדבר התרחב עם ניגוני ר' שלמה קרליבך. נוספו עוד ניגונים בעוד מקומות בתפילה, ובכל זאת – את הבסיס קיבלנו מהרב נריה. אפילו את ההשכמה בבוקר לתפילה של תלמידיו הוא עשה בניגון".

במה הרב נריה שינה את צורת התפילה?
"עולם הנגינה מכוון לעורר את הנפש ולא רק את השכל. היו שנמנעו משירה בתפילה מסיבות שונות, אבל כשבאים לעבודת התפילה עולם הנגינה הוא חלק עמוק ביכולת להתפלל בציבור עם שפיכות הלב, ובזה הרב נריה זצ"ל נתן מקום לחסידות להשתקף בעבודת השם".

איך הגישה הזאת חלחלה הלאה?
"ראשית, בתלמידים שלו שספגו את הניגונים בישיבה והמשיכו אותם הלאה. כמו שאמרנו, קרליבך הביא תוספת מרובה לאווירת התפילה ולעולם הנגינה היהודי. עם הזמן נוצר דור חדש שחלקו קשור במקור המשפחתי לבתים חסידיים, וחלקו מתוך קישור אישי לעולמה של החסידות. החסידות מקבלת מקום יותר ויותר גדול גם בלימוד התורה, בהתוועדויות וכיוצא בזה, ובמידה לא מבוטלת משנה את הלך הנפש של עבודת התפילה".

הרב יהושע שפירא: "מנגינה מאפשרת גלים שקטים, לעתים סוערים. במקומות מסוימים אפילו עולם הבכי, שנשתכח לא מעט – חוזר אצל הדור הצעיר, ודאי עולם הריקוד והכיסופים"

באיזה מובן?
"התפילה הופכת יותר עמוקה, מלאת געגועים, מלאת אש בוהקת. יש פנים רבות לעולם הנפש ולרגש ששותף בעבודה שבלב, שזוהי תפילה. מנגינה מאפשרת גלים שקטים, לעתים סוערים. במקומות מסוימים אפילו עולם הבכי, שנשתכח לא מעט – חוזר אצל הדור הצעיר, ודאי עולם הריקוד והכיסופים".

איך מחברים את הדור הצעיר שלא מחובר, לתפילה כזאת?
"לסדר והרגלי ההתנהלות יש חשיבות. בתפילה, הלב הוא העיקר ומעט מן האור מאיר הרבה מן המחשכים. יצירת תפילות משותפות שמלאות רגש ועבודה משותפת של שפיכת הלב – זאת הדרך העיקרית. בהרבה מקומות תפילת הלל למשל היא הזדמנות למנף ולשנות את כל היחס לתפילה, על ידי נגינה, הרחבת הלב שטמונה בה. אירועים כמו 'צמאה', שנופל בהשגחה אלוקית על היארצייט של הרב נריה בי"ט כסלו, פותחים את הלב. עולם הנגינה הוא חלק עיקרי בעבודת השם, גם בהתוועדויות שנותנות אטמוספירה שבה ניגון הוא שפה של געגועים והמייה, כיסופים עדינים לקרבת השם. אנחנו משתדלים להתקשר לניגונים שהם יין ישן, עמוקים ומיוחדים, ומתוך כך להתקשר לתפילות, בעיקר בזמנים כמו שבתות, מועדים, ימים טובים וכיוצא בזה".