מסיבת קבלת פנים ראויה הייתה אמורה להיערך לכבוד שלד המסטודון העצום – יונק דמוי פיל שנכחד לפני כ־11 אלף שנה: השלד לא נראה בארה"ב זה יותר מ־170 שנה, אף שכאן הוא התגלה. כאשר נחשף בשנת 1801, בימיה הראשונים של הרפובליקה האמריקנית, הוא הפך למעין ידוען, אטרקציה תיירותית ומקור לקסם אינסופי לחובבי טבע אמריקנים וזרים. אף שנמכר ונשלח לאירופה בשנת 1847, הוא היה במשך שנים סמל פוליטי ותרבותי חשוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיגרות נותנות הצצה לדמותו המקורית של הרב קוק
– הפסקת התיאום הביטחוני פגעה במאבק בקורונה ברש"פ
– קינמון מוסיף המון: התבלין הקסום שמשאיר חתימה סודית
בחודש מרץ הוא הוחזר לארה"ב כדי לעמוד במרכזה של תערוכה מרתקת במוזיאון האמנות האמריקני הסמיתסוניאן בוושינגטון, "אלכסנדר פון־הומבולדט וארה"ב: אמנות, טבע ותרבות". ואז נגיף הקורונה התפרץ והמוזיאון נסגר ב־14 במרץ, שישה ימים לפני שמיצג הומבולדט היה אמור להיפתח.
"זה היה כמו לראות סופת הוריקן קרבה והולכת", אומרת אלינור ג'ונס הארווי, אוצרת התערוכה, על הימים התזזיתיים שבהם הנגיף התפשט ומוסדות תרבות ברחבי המדינה ביטלו עוד ועוד אירועים. "הייתה לנו התראה של שלושה או ארבעה ימים, אז הזדרזנו והשלמנו את ההתקנה, ולאחר מכן חזרנו כדי להשלים את שלטי התיאור והתאורה".
לדבריה, התערוכה מוכנה לקהל הרחב, ברגע שיותר לו להיכנס. המסטודון, שהושאל ממוזיאון בדרמשטאדט שבגרמניה, יושב בינתיים לבדו בין הגלריות הריקות, והציבור ברובו אינו מודע לכך שאחד מסמליה הגדולים של ההיסטוריה האמריקנית המוקדמת נמצא כעת בארה"ב.
כמו פיל בגלריה
הצבת שלד מסטודון בתערוכה במוזיאון לאמנות עלולה להיחשב לבחירה מוזרה. אולם כאשר העצמות נמצאו בחפירה בחווה במדינת ניו־יורק הן נחשבו לשרידיה של ממותה, חיה גדולה עוד יותר, עם כתפיים גבוהות יותר וניבים גדולים מאלה של המסטודון. גילויו של שלד ממותה שלם ברובו – חיה גדולה בערך כמו הפיל האפריקני – הייתה אירוע מחשמל ברפובליקה המתהווה, הרגישה למעמדה ולמוניטין שלה, שנזקקה נואשות לסמלים לאומיים. בשנים הבאות השתלטה התלהבות ענקית מהמסטודון, והדביקה אמנים, מדענים ופוליטיקאים, ובהם תומאס ג'פרסון.
"ידעתי שאני רוצה שלד מסטודון, אבל לא ידעתי על זה שבדרמשטאדט", אמרה הארווי. בתחילה היא חיפשה כל שלד מסטודון כדי להמחיש את אחד הרגעים החשובים בתולדות האמנות והמדע האמריקניים המוקדמים, כאשר השלד שנחשף העניק לחובבי טבע אמריקנים טענת נגד בלתי ניתנת להפרכה לתיאוריה פופולרית אך לא מבוססת מדעית: שהכול בעולם החדש היה גרסה קטנה יותר או מנוונת יותר של עולם הטבע האירופי. הפרכת התיאוריה הזו, שיצר המדען הצרפתי קומטה דה־בופון, דרבנה לפעולה אמריקנים חכמים, כולל ג'פרסון, שחיבורו "הערות על וירג'יניה" משנת 1781 כלל תגובה נרחבת ונחרצת להתנשאותו של דה־בופון.
המסטודון שהארווי מצאה בסופו של דבר, בדרמשטאדט, לא היה סתם מסטודון. הוא היה אותו המסטודון ממש משנת 1801, זה שנראה בציורו הקלאסי של צ'רלס וילסון פיל משנת 1806־1808 "חפירת המסטודון", והנכס היקר ביותר במוזיאון פיל בפילדלפיה. עיתון בן הימים ההם הכריז על התגלית כ"נס אמריקני" כאשר השלד עבר בתהלוכה דרך פילדלפיה; הוא הוכרז "הפלא התשיעי של העולם".
בשנת 1804 התגלית גם עזרה לקשר בין ג'פרסון למדען גרמני צעיר, אלכסנדר פון־הומבולדט, שעזר להנחות את מהלכן של הפוליטיקה, המדע והאמנות האמריקניים. מערכת היחסים ההיא, ורשת המגעים החברתיים הרחבה יותר שיצר הומבולדט בביקור בן שישה שבועות בארה"ב, היא נושא התערוכה המרתקת והרחבה של הארווי.
הומבולדט, אציל פרוסי יליד 1769, זוכה להערכה רבה כמדען, חוקר, פעיל הומניטרי וסביבתן שהקדים את זמנו. בשנת 1804, לאחר מסע של חמש שנים בדרום אמריקה ובמרכזה, הוא עצר לפרק זמן קצר בארה"ב והגיע לוושינגטון כדי לפגוש את ג'פרסון. במכתב שבו התחנן למפגש עם הנשיא הזכיר הומבולדט שהוא יודע כמה דברים על עצמות ממותות. הוא העריץ את ג'פרסון, קרא את "הערות על וירג'יניה" ותמך באידיאלים הידועים של הרפובליקה הצעירה.
ג'פרסון התעניין גם הוא בהומבולדט; הם נפגשו כמה פעמים ונותרו ידידים במשך כל חייהם, למרות התיעוב העמוק שרחש הומבולדט לעבדות באמריקה ולעקירתן של תרבויות האינדיאנים. לטענת הארווי, הביקור האמריקני של הומבולדט עזר למדינה לגשש את דרכה לעבר סמלים תרבותיים חדשים. ההתלהבות שלו מהטבע האמריקני, והזלזול שחלק (עם ג'פרסון) לתיאוריות הבלתי מבוססות של דה־בופון, עודדו את ארה"ב לאמץ את הטבע והנוף כסמלים לאומיים קבועים ומעוררי השראה. הומבולדט אפשר לאמריקנים לחשוב על טבע לא בתור חוסר תרבות, אלא כתחום חיובי שהאומה תוכל למצוא בו את זהותה.
השראת הקוסמוס
התערוכה של הארווי, שלעת עתה אפשר לראותה ברשת ובקטלוג עשיר, מחברת נקודות בדרכים מופלאות ומקשרת בין אמנות, מדע ופוליטיקה. היא מסבירה כמה מהתעלומות המסקרנות של אמריקה המוקדמת ואמנותה, כולל היעלמותה המוזרה של הממותה מהאיקונוגרפיה האמריקנית. היא גם עוזרת להסביר מדוע אחד הציירים המוקדמים הגדולים של אמריקה, פרדריק אדווין צ'רץ', יצא לשני מסעות לדרום אמריקה בשנות החמישים של המאה ה־19, לצייר נוף מרוחק משלו, אף שהייתה לו יבשת מרהיבה לא פחות. היא מציבה את הומבולדט במרכז הקורים המורכבים של מפעל מדעי ואמנותי, הכולל מחקר אתנוגרפי בחברות אינדיאניות, הנחת כבל הטלגרף הטרנס־אטלנטי והקמת מוזיאון הסמיתסוניאן עצמו.
"פלא שהומבולדט ישן אי פעם", אומרת הארווי. "נראה שהוא תמיד שרבט משהו. התכתובת שלו עצומה, ורואים שזהו אדם שמוחו לא הפסיק לעבוד".
מאז מותו בשנת 1859 תפסו את מקומו בקידום המדע והטבע מדענים צעירים יותר, ובהם צ'רלס דארווין. המדעים הפכו לתחום מומחיות, וכוח הסינתזה הספציפי שלו החל להיראות מעט מיושן או אפילו חובבני, יותר מאמץ רומנטי מאשר מדע של ממש.
ביקורו של הומבולדט בארה"ב היה קצר. כשחזר לאירופה הוא היה המדען המהולל ביותר בזמנו, אדם שאסף וסנתז מידע מפינות העולם, והכול בשירות רעיון שיצא מהאופנה, עד שהפך בעשורים האחרונים למסקרן שוב: תיאוריה אחידה של עולם הטבע. ספרו של הומבולדט, "קוסמוס", היה לתופעה בינלאומית, והעניק השראה לא רק לפרדריק צ'רץ' ולאמני אסכולת נהר ההדסון, אלא למדענים, משוררים וסופרים כולל הנרי דיוויד ת'ורו, וולט ויטמן וראלף וולדו אמרסון.
התערוכה עצמה סגורה לעת עתה, אך הנושא חיוני לתקופתנו. באופן אישי הומבולדט היה מרתק, מסנוור ומעט שתלטן, אבל הפילוסופיה שלו, הפוליטית והמדעית, התבססה על תחושת צניעות עמוקה לגבי מקומו של האדם בעולם. הומבולדט סייע לשים את המדע והטבע במרכז הזהות האמריקנית – ואז נעלם כמעט לחלוטין מהתודעה העממית.
מאז מותו בשנת 1859 תפסו את מקומו בקידום המדע והטבע מדענים צעירים יותר, ובהם צ'רלס דארווין. המדעים הפכו לתחום מומחיות, וכוח הסינתזה הספציפי שלו החל להיראות מעט מיושן או אפילו חובבני, יותר מאמץ רומנטי מאשר מדע של ממש. מדעי הטבע פינו את מקומם לטכנולוגיה ולתגליות שאפשר להשתמש בהן בחברה תעשייתית. לצד זאת, הרגש האנטי־גרמני נשזר עמוק באמריקנים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים. וכך המוניטין של הומבולדט אבדו ונעלמו.
הממותה שעזרה לפתוח את שיחתו של הומבולדט עם ג'פרסון, שהייתה למעשה מסטודון, מזכירה לנו כמה מהר אפשר ליצור ולחדש סמלים תרבותיים. כעת, כשהתרבות שלנו מתלבטת ותוהה, יש לפחות תקווה אחת: שאפשר ליצור סמלים וזהויות חדשים, וייתכן שנוכל למצוא את חלקם בעולם הטבע, ברוחו של הומבולדט.
