כשהצעתי לעורך שלי ביום שלישי, בבוקר שאחרי פרסום ההקלטה של יאיר נתניהו, שאלך למועדון חשפנות, לא באמת האמנתי שאת הלילה הבא אסיים בלב תל־אביב, מנהלת שיחה ערה על מעללי נתניהו הבן עם שלושה מאבטחים ושני בחורים שפוקדים מפעם לפעם את מועדון ה'פוסיקט'. עוד נחזור אליהם, אבל קודם לכן אשיב לכמה שאלות מתבקשות: מה לי ולמקום כזה? מה לקוראי 'מקור ראשון' ולאנשים הללו? האם אפשר שכף הרגל תדרוך במקומות הנמוכים ביותר ושדבר מהרפש לא ידבק? האם אפשר או ראוי לשמור על מרחק מפני אחד מתחלואי החברה הקשים – הזנות ונגזרותיה – כדי להישאר "סטריליים"? והאם החשש מפני לקיחת חלק בפורנוגרפיה של המין צריך להכריע איפה נהיה ואיפה לא, על מה נכתוב ועל מה נשתוק?
זמן רב עצמנו עיניים. היינו כמו הילד הנבוך בכיתה שכולם בה התפתחו ורק הוא נשאר מאחור. מה כבר יש לנו להגיד על זנאים ועל נשים שמוכרות את גופן? העדפנו להסיט את המבט, להגיד כמה פעמים ביום שלא שם חלקנו בהם וגורלנו ככל המונם, ולהעריך באחוזים מעטים את בני המגזר שלוקחים חלק כלשהו במעגלי הזנות. אבל האמת היא שהציונות הדתית, הנוהגת לראות עצמה כחוד חנית מוסרי, צריכה להתבגר עוד קצת ולהחליט שהיא משתתפת בשיח הערכי־מוסרי סביב צריכת הזנות.
התגובות התקשורתיות מימין למעשיו של יאיר נתניהו כפי שנחשפו בחדשות 2, נעו בין גימוד והקטנת הנושא – "הוא בסך הכול ילד טיפש", להטיית הדיון לאפיקים המוכרים של ימין ושמאל – "אם שמאלנים היו עושים את זה, היחס התקשורתי היה אחר לגמרי"; בין השטחה – "המעשים דוחים אבל גם הפרסום דוחה", לדחייה – "איכס, אנחנו לא רוצים לדבר על זה בכלל". המאפיין לכולם: בריחה אל הטפל במקום לעסוק בעיקר. כך החמיץ הימין, על מנהיגיו ורבניו, הזדמנות לייצר אמירה ביקורתית סביב היחס לזנות. עיתונאיו העדיפו לצייץ עוד בדיחה תפלה במקום לדבר על הדבר עצמו. זנות. טוב ברור, זה פחות לייקים.
הלכתי לראות מקרוב כיצד נראות נשים שמועסקות כחשפניות במועדונים שיש שיגידו כי הם למעשה בתי בושת בהסוואה, ובחלקם אף ניתנים שירותי זנות בחדרים צדדיים. הרתיעה מעיסוק בנושא שהוא "מוקצה מחמת מיאוס" מובנת, אבל הדברים האלה קורים בזמן שאנחנו ישנים, בזמן שאנחנו מסדרים את השמיכות של הילדים שלנו. לפעמים הם אפורים מבחינה פלילית, לפעמים שחורים לחלוטין. הם בטח לא ייעלמו אם נעצום עיניים חזק.
הייטיקיסטים ולוזרים
השעה היא 1:20. אני וא', חבר שהצטרף על תקן שומר ראש, צועדים לכיוון המועדון שנראה כמו היכל תהילה קטן. המבנה העגול בולט, ורק בעת הכתיבה, כשאני משחזרת את מראהו, אני מבינה שעברתי על פניו לא פעם ולא פעמיים בשעות היום ולא הקדשתי לו שנייה אחת של מחשבה. מה לי ולו, מה לי ולאנשיו? אף שאני סופר־קולית לכאורה, ברגע האמת של הכניסה למועדון אני מתרגשת, חוששת קצת. שואלת את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. בדרך מירושלים הכינונו מראש סיפור כיסוי למקרה שאני, כאישה, איראה חשודה מדי, אבל השומרים ממש לא החסירו פעימה למראי ובדקו אותי באדישות. עוד דלת כהה ואנחנו בפנים.
המחזה שנגלה לנגד עיניי מעורר בי פליאה ותדהמה קלה. כן, כל זה מתרחש מולי במציאות הממשית, לא ניבט אליי ממסך הטלוויזיה. התפאורה, האורות, הנשים הרוקדות, המאבטחים בשחור והגברים שאין להם פרופיל אחד – בני 30 עד 50, כאלו שנראים "בהמתיים" אבל גם גברים רגילים, לוזרים והיי־טקיסטים כאחד.
אני מנסה להבין מה מתרחש סביבי. אנשים מחפשים איזושהי אינטימיות בסיטואציה שנראית לי הכי מנוכרת שיש. אורות מהבהבים, המולה, מוזיקה רועשת ומופעי ריקוד. לא נדרש זמן רב כדי להבין שיש סדר פעולות קבוע לריקודי הלאפ־דאנס (ריקוד על ברכי הגבר). זה כמעט רובוטי. אחת החשפניות אמרה לי שאם גבר שלא מוצא חן בעיניה מסמן לה לגשת, היא לא חייבת ללכת אליו. בפועל לא ראיתי מקרה כזה. הגברים מסמנים, והן שלהן למספר דקות. אי אפשר לומר שהן נהנות באינטראקציות הקצרות הללו. הן מסתכלות לצדדים כל הזמן, אחת לועסת מסטיק, ומתחילות לאותת בשפת גופן שנגמר הזמן לפני שהן קמות.
ישנו הגבר שמחליף בחורות אחת לכמה דקות; ישנו הגבר שא' ואני כינינו "הבמאי" – הוא לוקח כמה נשים יחד ויוצר משחקי תפקידים; ישנה חבורת ההייטקיסטים שיושבים יחד עם נשים למשך זמן ארוך ולעתים עושים "החלפות"; וישנם הגברים שרק מסתכלים – מחייכים או חתומי פנים. לידנו יושבים עוד שלושה זוגות של גבר ואישה שבאו יחד, ואני מתקשה להבין מה הם בעצם עושים פה. ספות העור שבהן מתרווחים הגברים מול הנשים המשוטטות ביניהן, מדגישות את תחושת האדנות. יחסי הכוחות ברורים. הבחורה שרוקדת במפלס העליון מחייכת אליי. אני מחזירה לה חיוך, אבל לא בטוחה שהיא רואה.
אני קמה לשירותים רק כשאין לי ברירה. יודעת שהגברים פה לא באמת מבדילים במבטם ביני ובין הנשים שעובדות כאן. אישה זה אישה זה אישה זה בשר זה בשר זה בשר. אני תוהה איך הגברים האלו מסתכלים על נשים אחרות ברחוב: האם יש להם מבט נפרד לכאן ולכל שאר היקום? מה רואה הזנאי הלילי כשהוא קם בבוקר והולך למשרד ויושב לידנו הנשים על קפה ומאפה? דווקא בשירותי הנשים אני מצליחה ליצור אינטימיות. אני יוצרת קשר עם אישה נוספת, כמוני כמוה, שהגיעה עם ידיד "מסקרנות". כשאני שואלת לתחושותיה היא משיבה "זה מוזר מאוד", ומוסיפה: "הידיד שלי טוען שהן נראות מאושרות. לי זה ממש לא נראה ככה".
עסק פרטי
"עד לאחרונה הדיון בנושא הזנות, וכמובן הצורך למגר אותה, לא התקיים בציונות הדתית", אומרת יו"ר סיעת הבית היהודי, ח"כ שולי מועלם. "ציבור שהמנהיגים שלו – התורניים, הפוליטיים והחברתיים – מעורבים בכל זירה ציבורית, פשוט השאיר את בעיית הזנות בחצר האחורית, הן התודעתית הן המעשית. זה היה גם סוג של טאבו בתקשורת המגזרית, ובעיקר נטינו לחשוב שזה לא קשור לציבור שלנו. המציאות היום אחרת, ואנחנו בעיצומו של שינוי תפיסתי בשאלת המעורבות של הציבור הציוני־דתי במאבק למיגור הזנות ולשיקום הנשים".
מועלם חברה אל ח"כ זהבה גלאון, ויחד הן מקדמות את החוק להפללת צרכני זנות ושיקום נשים בזנות. "היה ברור לי שכשליחת ציבור אני צריכה גב ותמיכה משמעותית מהציבור שאני מייצגת", היא אומרת. "לפני כשנה ערכתי סיור לרבניות ולנשים מובילות במוקדי זנות בתל־אביב. כל גווני הקשת של הציונות הדתית היו שם, מהשמרניות עד הליברליות, וכולן יצאו משם עם ההבנה שאישה לא בוחרת להיות זונה אלא נקלעת לשם עקב מציאות חיים קשה".
צעד נוסף הוא הקמת 'פורום הארגונים הדתיים למאבק בזנות' לפני כמה חודשים, ביוזמתן של מיטל בנשק ונועה מבורך. בראש הפורום עומדת מועלם, וחברים בו נציגי כל הארגונים הפועלים בציונות הדתית, מרבני צוהר ועד בני עקיבא. "מדובר בארגונים דתיים שבאג'נדה שלהם תיקון עולם במלכות שדי, והם פועלים לחולל את השינוי הזה בחברה הישראלית. זנות היא דבר הנוגד כל ערך יהודי, אנושי, מוסרי וחברתי", אומרת מועלם.
גם ח"כ עליזה לביא (יש עתיד) עוסקת בנושא במרץ. בשנתיים האחרונות היא עומדת בראשות ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות. לדבריה, "תעשיית המין היא עוד דפוס של דיכוי נשים, ולצערי אנחנו רואים כמה עמוק מושרשת בחברה הנורמה הזאת. כל זמן שצריכת זנות מותרת בחוק, אנחנו נותנים לגיטימציה ומגדלים ילדים לתפיסה שזה לגיטימי ושגופה של אישה היא סחורה שניתן לקנות. בשילוב נכון של חקיקה להפללת לקוחות הזנות, אכיפה יעילה, מיסוד מנגנוני שיקום וסיוע לקורבנות, ובעיקר הגברת המודעות הציבורית לנושא מגיל צעיר, אפשר לצמצם משמעותית את היקף התופעה. התמיכה הציבורית בחוק חסרת תקדים. בשלה השעה ובשלו התנאים לכך שבשנה הקרובה ישראל תצטרף לשורה של מדינות מתקדמות, שכבר הבהירו בחוק שצריכת זנות היא פסולה והשלכותיה הרסניות".
לאורך הלילה צצה אצלי שוב ושוב השאלה כמה אנושית ההתרחשות הזאת. קל מדי לפטור זאת בשלילה, אבל ההתרחשויות במועדונים הללו אנושיות פשוט כי הן מתקיימות. מתקיימים שם יחסי גומלין בין אנשים, גם אם לא לגיטימיים בעינינו.
"במקום שיש כסף אין אנושיות", אומר לי ש' ליד הבר בקומה העליונה. ש' הוא בחור מהסוג שהייתה לי דעה קדומה מוצקה עליו, אבל מתברר שהוא אינטליגנטי מאוד. לא, אני לא מתכוונת לעשות פה רומנטיזציה של הלקוח, אבל המציאות היא מציאות, והיא מורכבת יותר מסיפור על גברים רעים ונשים מסכנות. אני מבקשת את רשותו לכתוב את המשפט "במקום שיש כסף אין אנושיות", והוא ממשיך: "אבל בתוך האין אנושיות, ניתן למצוא את האהבה". הוא מספר על חברה לשעבר שהייתה נערת ליווי, ובמקביל הם היו בזוגיות במשך שנה.
המשפט שלו על מציאת אנושיות בתוך האין־אנושיות מפלח אותי. אני רואה כסף שמדבר. אני רואה שטרות שנתחבים בכפפה. אני רואה מגע שנקנה וגוף שעובר מסוחר לסוחר. ש' רואה דברים אחרים. הוא בעל עסק שמבין היטב כיצד כסף פועל ואיך הוא מדבר.
"הנשים כאן, הן עסק?", אני שואלת אותו עכשיו. "האישה שעוברת כאן עכשיו היא עסק?". הוא מבקש שאשים את הנשים בצד ונדבר על הגברים, אבל אני לא מרפה. "במומנט הזה אישה זה עסק", הוא עונה. "ונראה לך הגיוני שהיא עסק?" אני מקשה, ופה מגיעה כצפוי שאלת מיליון הדולר, שאלת הבחירה. "היא בחרה!" הוא מכריז. נשים פה הן עסק. "הן עסק פרטי", אומר ש'. "עכשיו הכסף זה העיקר, אבל בתוך העסק היא יכולה להתאהב". קשה לי להאמין לזה. "נשמע לי כמו קלישאה שלא מתרחשת, והיא רק דרך להצדיק אנשים כמוך שבאים לפה. מה קורה ב־99 אחוז מהמקרים?" אני שואלת. הוא מתעקש לחזור לסיכוי הקלוש שיקרה משהו אחר.
ש' מציע לי מונית מתל־אביב לירושלים אם אשלח לדרכו את א', שומר הראש המצוין שלי. "אם אני שם לך, בחורה דעתנית כמוך, עשר אלף כדי להישאר פה, מה את עושה? במקום שיש כסף אין אנושיות, אבל מי אמר לך שלא נתאהב אחרי הערב הזה?". ש' מזמין לי עוד משקה, חרף מחאותיי. אני לא שותה. הוא מנסה להסביר לי שלכל דבר יש מחיר, גם לי, ורומז שלנשים הזרות שעובדות פה, שלהערכתי הן הרוב הגמור, פשוט שווה להיות פה. "רק בחורה אומללה מגיעה לפה. אם לא היית אומללה לא היית באה לפה". הוא צודק ב־99 אחוז מהמקרים. במקרה שלי הוא טועה.
"אני חייבת לזוז", אני אומרת לו אחרי ששומר הראש שלי מסמן לי סימני שחיטה עדינים. "את לא חייבת לזוז, את רוצה", אומר ש'. "נכון, אני בוחרת לזוז", אני מדגימה לו איך נראית בחורה שיכולה לבחור לצאת מהאינטראקציה ברגע שהיא רוצה. הוא לא טיפש ש', אבל א' הוא שומר ראש מצוין. אם תצטרכו פעם שומר ראש, דברו איתי.
"לא כדאי לחשוב"
שימו בצד לרגע את יאיר נתניהו וחבריו. עזבו גם את פולמוס הקלטת הסתר – האם היה צריך לפרסם, צהוב או נמוך, מי הקליט והאם לגיטימי לשלם בשביל מידע עיתונאי. מדוע לא נשמע השבוע קול ערכי מצד הציבור הדתי ומנהיגיו נגד דיבור המחפיץ נשים – גם אם מתוך שכרות? כיצד אלה שערכי המשפחה חשובים להם לא השמיעו דברים ברורים נגד ביקורים במועדוני חשפנות? האם בשם "והיה מחניך קדוש", סבור מי שסבור שתופעות כאלה אינן קיימות במחננו ולכן לא לגיטימי לעסוק בהן, ואם נעסוק – נכיר בקיומן ובכך נכניס אותן חלילה לתוך המחנה?
הקוטב ההפוך לסינדרום בת היענה הוא הסירוב להתרגש. כששאלתי את אחד השומרים במועדון אם חש צביטה בלב למשמע ההקלטות של יאיר נתניהו, הוא השיב שבהתחלה כאב לו אבל אחר כך אמר לעצמו 'תירגע, זה נורמלי. בגלל שהוא הבן של ראש הממשלה הוא צריך להתנהג באופן שונה?". כלומר 'בקטנה', כולנו בני אדם, בני אנוש, זה לגמרי לגיטימי.
הרי לכם שני סוגי הגנות. האחת מרחיקה את עצמה וטוענת "איכס, אל תדברו על זה, זה לא אנושי ואנחנו לא חלק מהסיפור". השנייה מעצימה את האנושיות: "הוא בסך הכול בן אדם, ישראל היא מדינה פלורליסטית, והחברה כאן יכולה להכיל מועדוני חשפנות".
לקראת יציאה אני עוצרת בשירותים השחורים ופוגשת שם עובדת ר', סנגלית בת 21, כמה שנים בתחום. החלום שלה הוא להיות מפורסמת. "זה עוד יקרה", היא אומרת בחיוך. לנוכח הסקרנות שלי היא מתעניינת אם אני חושבת על עבודה בתחום. היא חייכנית ואופטימית, אבל כשאני מגיעה לשאלות הקשות היא משתתקת. היא מדגישה שזו בחירה שלה ושכל עבודה מכבדת את בעליה, אומרת שיש לה תעודת בגרות ושלימודים אקדמיים בארץ הם חסרי ערך ולא מעניינים אותה. "כולנו פה מבחירה, אף אחד לא מחזיק אותנו בכוח", היא מתעקשת. אני שואלת איך היא מרגישה כשגבר משלם לה על מגע, והיא מתחמקת. "זאת עבודה". כשאני שואלת אם היא מאושרת, השתיקה שלה ארוכה יותר. "מה זה שמחה?" היא מחזירה בשאלה משלה. "וואו, את נכנסת עמוק".
לשיחה מצטרפת אישה נוספת, לקוחה, מחמיאה לה על ה"חברמניות" שלה. כשהיא מתחילה לתשאל אותה אם היא מקבלת כסף על הריקודים, היא עונה שהכסף הולך למועדון ושתדבר על זה עם המנהל. "אם את רוצה לעבוד, תבואי", היא חותמת את השיחה. המאבטח שבתוך המועדון נפרד מאיתנו לשלום, מנופף בטבעת שעל אצבעו ואומר "זה הכול חרטא פה. אין פה כלום".
שומר הראש שלי כבר על קוצים, אבל אני לא מפספסת הזדמנות להוציא קצת מידע משני בחורים שמדברים בחוץ עם המאבטחים. לקוחות קבועים. אני שואלת למה הם באים לפה, והם עונים שיש כאן מוזיקה טובה, אווירה טובה ואנשים טובים. "אני בא בסבבה שלי", אומר לי אחד מהם. אני מנסה להעלות את שאלת בחירתן של הנשים לעבוד במועדון. הם חושבים שהן כאן מבחירה. "אני חושבת שהבחירה שלהן מצומצמת בנסיבות החיים שלהן", אני שומעת את עצמי אומרת לגברים שמולי. "טווח הבחירה של מישהי שעובדת כאן קטן בהרבה משלי. בעיניי זה ניצול". "מי מנצל את מי?" שואל אחד הבחורים. "גברים מנצלים נשים", אני עונה בסבלנות. "לא, לא", הוא משיב. "גברים בסך הכול באים ליהנות". "ההנאה שלכם עוברת דרך ניצול נשים שאין להן הרבה אפשרויות. מה אתה חושב על זה?" אני מפנה את השאלה. "יכול להיות. אני חושב שלא כדאי לחשוב על זה". איך אפשר שלא לחשוב על זה. "אנחנו באים ליהנות", הם חוזרים על הטיעון הכי חזק שלהם.
