במסע הבריחה שלה מהכפר שבו גדלה פוגשת אירנה האוקראינית, גיבורת הרומאן "תימהון", נשים שכמוה אינן יודעות מנוח. מאז ראו את שכניהן היהודים נרצחים לנגד עיניהן, שבות בכל לילה נשמותיהם המעונות של הקורבנות לפקוד אותן, להטיל צל של תוכחה על חייהן הנמשכים כבשגרה. לקוראי הספר ברור כי השואה היא הנכתבת כאן מול עיניהם, ובכל זאת היא חמקמקה: האזור הגיאוגרפי הוא הרי הקרפטים ונהר הפרוּט, התקופה ההיסטורית היא ימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, אבל התחושה הכללית מיתמרת מעל לזמן ולמקום, יוצרת אגדה אנושית מצמררת המחלחלת אל הנפש. ממש כמו השיחה עם היהודי יוצא הדופן שכתב אתהסיפור הזה. "כי הסיפור הוא לא כאן. יהודי הוא על־זמני, מעל ההיסטוריה", אומר אהרן אפלפלד.
כמו קודמיו גם "תימהון", ספרו ה־47 (!) של אפלפלד, הוא יצירה עדינה בשפתה, במילותיה הרזות והמדויקות שכמו נבררו בקפידה, אבל נוקבת מאוד בתוכנה. "אני כותב לגופו של עניין", מגדיר זאת אפלפלד. "משתדל מאוד שלכל מילה תהיה משמעות. תהיה צורה. מילים לא גבוהות".
לכאורה, מתבקש למצוא בתיאור של אירנה וביעותיה דימוי לאירופה בת־זמננו – זו שמתמודדת עדיין עם רוחות הרפאים של היהודים שנרצחו בה. אבל אפלפלד לא ממהר להישאב אל המטאפורה. "זה לא משל. יש מספיק משלים בעולם, אני לא עוסק בכך. בכלל, אני לא כל כך עוסק בַּעכשיו. אני עוסק בדברים שהם כלל־אנושיים ועל־זמניים. לא מתחרה עם עיתון הארץ ולא עם מקור ראשון", הוא מחייך מתחת לקסקט הנצחי שלו. "אני עוסק בספרות. אני עוסק בגוף, בנפש, ביהודי".
ובכל זאת, הוא מסכים באופן חלקי לדימוי המוצע. "מה שקרה באירופה יטריד את אירופה עוד זמן רב. לפני כמה שנים היה בפריז כינוס של פסיכואנליטיקאים שעסק בספריי. מכל אירופה הם הגיעו. הגעתי גם אני, ושאלתי אותם מה הביא אנשים מהמקצוע שלהם ליצירה שלי. הם אמרו שזה נושא. באיזה מובן זה נושא? במובן זה שיש עוד הרבה מאוד אנשים שזה מטריד אותם. אחד נתן לי דוגמה יפה: אישה שהיא היום בת למעלה משבעים, וכשהייתה ילדה היא גרה ליד משפחה יהודית. במשפחה הזו הייתה ילדה בת גילה, והן היו חברות – משחקות יחד, לומדות יחד. יום אחד החברה הזו נעלמה ולא שבה. זה מטריד אותה עד היום. וזו רק דוגמה אחת".
כלומר, זה עדיין יושב בנפש האירופית.
"כן. באיזשהו מקום זה לא נותן להם מנוח".
וטוב שכך.
"נכון".
מסירות הנפש נעלמה
אפלפלד (85) מתגורר עם רעייתו יהודית בדירה שטופת שמש במרכז ירושלים. הוא יושב כשלצידו הליכון שמשרת אותו בשבועות האחרונים, מאז ששבר את הרגל. מדפי הארון הלבן העומד בסלון המשפחתי והצנוע עמוסים כולם בספרים פרי עטו של בעל הבית, שתורגמו ל־35 שפות שונות. קולו עדין ושקול, היד מונפת לא פעם כדי לתת משנה־תוקף לדברים, העברית שלו ספרותית, נעימה מאין כמותה, מתנגנת.
מעל לספרים בכוננית הסמוכה ניבט סידור תפילה. מהזווית שבה הוא מונח, ברור כי היד מושטת אליו לעיתים קרובות. אפלפלד לא מכחיש. "אני מתעניין בכל דבר יהודי. בראש – תנ"ך, וגם מיסטיקה יהודית, אגדה, חסידות".
הגדרת את עצמך בעבר כאנרכיסט דתי.
"כן, זו המצאה של מורי, מרטין בובר, לא שלי. אני מקיים מצוות באופן לא שיטתי, על פי מצבי רוח", הוא מחייך. "אז אנרכיסט דתי. זה מה שאני".
אילו מצוות אתה מחבב יותר?
"תראי, אני לא בא מבית דתי. הורי אמי היו דתיים, והם שהשפיעו עליי בעצם הווייתם כאנשים. הם היו בעלי אחוזות, ואהבו את היהדות, את המצוות. לסבא היה בית כנסת קטן, והיהודים שהתגוררו באזור שלהם בהרי הקרפטים היו באים אליו בשבתות, להתפלל בבית הכנסת הכפרי הזה. סבא היה החזן. היה בהם יופי אסתטי, בסבים שלי. היהדות לא כל כך שמה לב לעניין האסתטי, אבל הם היו מאוד אסתטיים: כלי צריך להיות נאה. לבוש צריך להיות מכובד. כל חפץ היה לו מקום ראוי.
"סבא היה קם בבוקר, נוטל ידיים ופותח את התריס, ורק אז עומד לתפילה. כששאלתי אותו כילד למה הוא מתפלל כשהתריס פתוח, תשובתו הייתה – 'כדי שלא תהיה מחיצה בין שמיים וארץ'. הבחנות כאלה דקות. הרי בעצם מה זה משנה, תריס סגור או לא סגור. אבל לא. הוא היה צריך תריס פתוח לשמיים. אופי כזה היה לו".
מה אירע איתם במלחמה?
"הם נהרגו. אבל לא אכנס לפרטים".
מלבד העיסוק ביהודי כאדם, אתה מתייחס בכתיבתך לא מעט גם לאמונה היהודית.
"האמונה היהודית היא בזמן המודרני כבר עניין בעייתי. שמונים אחוז של העם היהודי בימינו אינם מאמינים".
הם לא שומרים מצוות, אולם כששואלים בישראל על אמונה בקיומו של האל, שיעור המשיבים בחיוב הוא גבוה.
"הבה נאמר את זה בצורה כזו: אמונה בלי מצוות היא מוגבלת. ולא רק זה אלא שלדאבון הלב, אם בעם היהודי יש אמונות, הן התפצלו. קומוניזם, אנרכיזם, פרוידיזם. כל מיני אמונות. פרויד זו אמונה, מרקס זו אמונה. יהודים היו שותפים לזה. במקום האמונה היהודית המציאו אמונות תחליפיות".
ואתה מתנגד לתחליפים.
"כן, ללא כל ספק, אבל ההיסטוריה לא מתחשבת בכך, אלא עושה מה שהיא רוצה. הדבר העיקרי זה הנפש. אני סופר שמספר על היהודי המודרני ומה שאירע לו במשך מאה שנה. יהודי ממוצע עד לפני מאה שנה מוכן היה למסור את נפשו על אמונתו. ומאז – לא בבת אחת, זה תהליך – הוא לא מוצא עוד עניין לענות באמונה היהודית. הוא לא מוצא עוד קשר, לא מוצא חיבור נכון, טוב".
והחיבור בין היהודי לאמונתו נמצא גם היום, להבחנתך, במגמת התפוררות?
"אנחנו לא יודעים מה יוליד המחר ובטח לא המחרתיים. אנחנו די עיוורים מבחינת העתיד. יש כל מיני תופעות.
"אני מלמד בכל שבוע קבוצה על רבי נחמן. רבי נחמן הוא המודרני שבמודרני. היהדות לא שמה לב – במידה מסוימת בצדק – אל האני, האינדיבידואל. היא שמה לב יותר לכלל ישראל, כנסת ישראל, הקהילה. ורבי נחמן מסתכל בעצמו, בהיסוסיו, בחטאיו, באי־ידיעתו. דבר יפה כתב רבי נחמן באחד המקומות – 'אני גדול באי ידיעה'. יש מי שגדול בתורה, ואני גדול באי ידיעה. הגדול בתורה נדמה לו שהוא מעל, שהוא יודע להנהיג ציבור, שהוא יודע מה בדיוק צריך לעשות. זו תופעה מודרנית שהיא במובן מסוים אנטי־תיאולוגית. זו תיאולוגיה חדשה", הוא שולח עקיצה קטנה אל המנהיגות הדתית.
איך אתה רואה את הוויכוח הסוער סביב ה"הדתה", ואת ההורים שאומרים – אל תכניסו תכנים כאלו לתוך ספרי הלימוד של ילדינו?
"יש אנשים שאין להם פרספקטיבה נכונה. הם רואים את האמונה היהודית בדמות יענק'ל, מוישה או מרדכי שזורקים אבנים. בזה מסתכם אצלם היהודי המאמין. הם לא יודעים, או לא רוצים לדעת, שהיה רמב"ם והיה רבי יהודה הלוי והיה אלפסי והיה קארו שכתב את השולחן ערוך. רואים רק את יענק'ל והאבנים. יש גם יהדות יפה".
אחרי 70 שנה, המדינה הזו יהודית יותר ממה שחשבת או פחות?
"אין לי משאלות לב, אני מקבל את המציאות כמו שהיא. במציאות יש דברים יפים ויש דברים מקולקלים. כך תמיד היה וכנראה כך גם יהיה. הפנטזיות ממני והלאה. כמובן, ליבי קרוב יותר אל היפה, אל האנושי. אני נמשך לשם. אל הכיעור לא".
המלחמה שנשארת בפנים
אהרן אפלפלד נולד בכפר ז'אדובה, אז בשטח רומניה, כיום באוקראינה. הוא גדל כבן יחיד להוריו, יהודים חילונים אמידים. בספר זיכרונותיו "סיפור חיים" הוא מתאר כי "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים".
האזור שבו חיו סופח ב־1940 לברית המועצות, וכעבור פחות משנה נכבש בידי הגרמנים בשיתוף הרומנים, והושב לשטחה של רומניה. מיד לאחר הכיבוש החלו הנאצים והתושבים המקומיים לטבוח ביהודים. אמו של אפלפלד נרצחה ליד בית הוריה, כשאהרן, בפנים, שומע את הזעקות. הוא ואביו גורשו במסע רגלי ארוך, כשהאב נושא את בנו על גבו. הם נלקחו למחנה עבודה, וכעבור זמן קצר הופרדו זה מזה. אפלפלד בן ה־8 הצליח לברוח, והחל לנדוד לבדו ביערות. שם פגש באנשי עולם תחתון, שחלקם העניקו לו מחסה. "כילד הייתי בטוח שההורים יחזרו לקחת אותי", הוא מספר. "עד היום".
מילדות מאוד אליטיסטית, מטופחת, נזרקת לתוהו ובוהו.
"במשך תקופה התגוררתי אצל זונה, ושם ראיתי את החיים בערייתם, פשוטו כמשמעו. אחרי זה הייתי אצל גנבי סוסים".
לכאורה אנשים רעים, אבל באותו זמן הם היו ההצלה.
"הם היו מה שהיו. זונות, גנבי סוסים. לא היה להם אינטרס לעזור, פשוט עבדתי אצלם".
גנבי הסוסים היו משחילים את גופו הקטן מבעד לחלונות של אורוות, כדי שיפתח מבפנים את הדלת ויסייע להם במעשה השוד. "ודאי שלא הייתה להם כוונה לעזור לילד יהודי. לו ידעו שאני יהודי, היו מסגירים אותי. הם לא היו חסידי אומות העולם".
כילד בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות, קל היה לו להסתיר את מוצאו. הוא אמנם הבין את השפה האוקראינית שדיברו סביבו, אך חשש כי המבטא שלו יסגיר אותו, ולכן העדיף פשוט לשתוק במשך מרבית הזמן. כך למד להתבונן בבני אדם. "ידעתי מהתבוננות – הוא עשוי להכות. הוא בלתי צפוי. הוא טוב והוא רע".
מה אתה מרגיש שהחמצת במיוחד בילדות שלא הייתה לך?
"לי הייתה ילדות עשירה. לפני זה, וגם תוך כדי המלחמה. למשל אצל האנשים שהחביאו אותי, אחד התפקידים שלי היה להביא מזון מהכפר. הייתי הולך ברגל, קונה וחוזר, אבל בדרך הייתי יושב, מסתכל במים של איזה נחל קטן שזרם, רואה בו את השתקפותי. מסתכל על העצים, אם הם פרחו. הייתי רואה בעלי חיים, מתקרב אליהם. היו רגעים. גם בתוך מלחמה, לא כל הרגעים היו של חיים ומוות. אבל המלחמה ספוגה בי. כל דבר שפגשתי נמצא אצלי באיזה מקום. במיוחד מכיוון שהייתי ילד, וזה הזמן שבו נספגים באדם הדברים".
והכתיבה היא סוג של ריפוי?
"לא", הוא נחרץ. "בשביל ריפוי קיים משרד הבריאות. זה לא שייך. זה עילוי, עילוי הנפש. אתה קורא דף שכתבת, ויש שם קצת מעצמך. לכתוב זה לתת. לתת משהו משל עצמך. אין תרפיה בכתיבה. אני אמנם נזקק עכשיו לפיזיותרפיה בשביל הרגל", הוא מצטחק, "אבל לא בכתיבה".
היית פעם בטיפול נפשי, שינסה לרפא את הילד שהיית?
"לא", הוא מבטל בתנועת יד, "אני טיפלתי באחרים. כשהייתי בעליית הנוער למדתי במקווה ישראל, ובלילה הייתי הולך למעברה של עולים חדשים שהייתה שם. הזדהיתי איתם, דיברתי איתם. הם היו אנשים שלא גרו בבתים. הם גרו בצריפים, עסקו בקונטרה־בנדה (הברחות – הכ"ח), כסף שחור, כל מה שקשור בשחור. והיו שם נשים מפוקפקות. אצלם, המלחמה הייתה בתוכם".
ובישראל הצברית היא לא הייתה.
"היא לא הייתה, ולא הייתה גם יכולה להיות. לא הייתה הזדהות עם האנשים שבאו משם. הם לא התאימו לאתוס ההירואי שביקשו כאן".
היום החברה הישראלית קשובה יותר לניצולי השואה?
"יכול להיות. זה מעגל גדול. אני לא עומד עם מד־קשב ובודק".
כולנו ממהרים לשכוח
כשחיילי הצבא האדום שחררו את האזור שבו חי אפלפלד הילד, הוא הסתפח אליהם. בהמשך הצטרף לקבוצה של בני נוער יהודים ששרדו את השואה, ועמם עלה ארצה ב־46'. הוא למד כאמור במקווה ישראל, ולאחר מכן שירת בצה"ל ולמד ספרות עברית ויידיש באוניברסיטה העברית. היום הוא אב לשלושה, בהם הצייר מאיר אפלפלד.
ספרו הראשון של אהרן אפלפלד יצא לאור בשנת 1962. לאורך השנים הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, ביניהם פרס ישראל לספרות יפה לשנת 1983, והיה מועמד לפרס מאן בוקר היוקרתי. כמו כן הוענקו לו תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות בארץ ובעולם. במקביל ליצירתו הבלתי פוסקת הוא כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון משנת 1979 ועד שנת 2000.
ב"תימהון" כותב אפלפלד מתוך ראייה נשית; לגיבורה יש המון מכאובים נשיים מאוד. כשאני מציינת זאת, הוא אומר "כן, אני עוסק בכתיבתי בגברים, נשים, ילדים וזקנים".
ומבין את נפש כולם?
"כן. וגם בזו של אנטישמים. לא חייתי הרבה בתוכם, אבל דווקא בילדות שהיא זמן משמעותי".
בספר אתה ממחיש לקורא גם את האנטישמיות הכמעט מייאשת. זו העמוקה מאוד, השורשית, שנמצאת בכל מקום. כל עניין שלא מסתדר, מהגידולים בשדה שלא עולים יפה ועד המלחמה – היהודים אשמים בו.
"כן, זו הדמוניזציה שעשו ליהודים. בימינו, האנטישמיות שהיא מילה, שהיא מושג, התחלפה באנטי־ישראליות".
כלומר, המאבק שהוא לכאורה למען זכויות האדם הפלסטיני, אתה רואה בו אנטישמיות.
אפלפלד מהנהן. "אגב, זה יצא מישראלים מסוימים".
שנאה עצמית תמיד הייתה בעם היהודי.
"בוודאי. בגירוש ספרד, חלק גדול מן המגורשים המירו את דתם. במיוחד האינטליגנציה, העשירים. בימי בית שני היו הצדוקים למיניהם, המתייוונים למיניהם. זה מגיע רחוק־רחוק".
יש הקבלה מסוימת בין המתייוונים ובין השמאל הקיצוני הישראלי שמוציא את דיבת המדינה בעולם היום?
"יש, אבל לא כדאי אף פעם לעשות השוואות. לא כדאי. כל סיטואציה היא שונה מחברתה. לא כדאי להשוות בין שולחן לכיסא, אף על פי שיש לשניהם ארבע רגליים, ושניהם מזכירים משהו קדמוני בישיבה שלנו עליהם. שולחן זה שולחן וכיסא זה כיסא. שמאלנות של עכשיו, אפשר לדון בה, אבל כשאתה משווה אתה מגיע תמיד לאיזושהי הכללה. צריך להיזהר מהכללות".
וכשיש נאום כמו של סגן הרמטכ"ל בערב יום השואה, שמזהה כאן תהליכים שמזכירים לו את גרמניה של לפני שבעים שנה?
"תראי, אינני יודע למה הוא מתכוון. אנחנו מזכירים לו את מה שהיה לפני שבעים שנה? העולם מזכיר לו את מה שהיה אז? זו סיטואציה שונה. תודה לאל, יש מדינה. תודה לאל, יש צבא. אנחנו לא כמו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה לא היה לנו לאן לברוח. גם אם ברחת לאיזשהו כפר, הרגו אותך".
ככל הנראה סגן הרמטכ"ל התכוון ליחס הישראלי כלפי זרים. לאלימות מצידנו.
"לא שאני תמיד מזדהה עם ההתנהגות שלנו לזרים, אבל מה יש בכלל להשוות? יש לנו מחנות ריכוז כאן? יש השמדה? מה?", תוהה הסופר שבניגוד לרבים אחרים המוגדרים "אנשי רוח", אינו ממהר לחתום על עצומות ולצאת בהצהרות פוליטיות.
יש איזשהו לקח, מסר מהשואה, שהעם היהודי במשיכה שלו היום אל האוניברסליות ממהר לשכוח?
"כולנו ממהרים לשכוח. המת, סופו שאינו נחשב. לכמה מאיתנו באמת יש חיבור עמוק להורים שלנו, לסבים שלנו? דור הולך ודור בא, והכול זורם".
איך אתה רואה את התופעה של צעירים ישראלים שגדלו כאן ומעדיפים לעבור להתגורר בברלין?
"זה שייך לתופעה שהייתה קיימת תמיד, ובמיוחד אצל היהודים בזמן המודרני – הרצון לברוח מעצמך, להיות משהו אחר. להיות הודי, להיות ברלינאי. זו בריחה לאיזשהו מקום מפוקפק שספק אם יבנה אותך, את האישיות שלך".
מה כן בונה אישיות?
"הכול. ראשית כול, המשפחה והאבות. ההורים שלי, הסבים שלי. אדם שלא מחובר למורשת שלו, יש בו משהו מן הלא־כלום".
מבט שמציל חיים
את אביו פגש אפלפלד בדרך נס בארץ, כעשר שנים לאחר שעלה לכאן. בשנת 2000, בריאיון לפרופ' מיכאל גלוזמן בכתב־העת "מכאן", תיאר את הרגע הבלתי נתפס ההוא, באמצע עבודת קטיף בפרדס. "אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד… אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?'. והוא יורד מן הסולם, מסתכל עליי. לא יכול להגיד מילה אחת ורק דמעות שוטפות אותו. במשך יום שלם הוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום ונורא. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת". כמעט עשרים שנים נוספות חלפו, ועדיין הוא לא נוגע בה.
נפרדת מאמא בגיל 8.
"אמא נרצחה".
מה מספיקים לספוג ולזכור מאמא עד גיל 8?
"ראי, זה הרי לא עניין של מחשבות. אמא, ובכלל החיים שלנו, נקלטים בחושים. מגע יד, מגע רגל, מגע עין. זו שחיבקה אותנו, זו שהיניקה אותנו. זה היסוד. על סמך זה באות מחשבות, תמונות. אמא".
אתה עוד חולם עליה?
"כמעט שלא. כלומר, היא נמצאת בכל גופי. גם בנפשי. היא מופיעה לפעמים. היא קיימת בי עד היום, כמעט את כל הספרים הקדשתי לה".
צר לך שהיא לא זכתה לראות אותך גדל והופך לסופר מוערך?
"זה חשבון גדול, שלא אני התחלתי אותו ולא אני אסיים אותו. חשבון של העם היהודי עם רוצחיו. זו נקודה קטנה בתוך הסיפור הגדול".
ויהיה סוף טוב לסיפור? אתה אופטימי לגבי עתידו של העם היהודי?
"במובן מסוים, כל מי שהיה בשואה ויצא הוא אדם אופטימי".
הגדרה מעניינת. הרבה אנשים יצאו שבורי נפש.
"הרבה יהודים שהיו במחבוא, חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם. בחורף 44', כשהסתיימה המלחמה באזור שלנו, גם אני הייתי בטוח שאני היהודי האחרון עלי אדמות. ולכן אני אופטימי, כי לא כך הדבר. בנוסף, כל מי שניצל, קרה לו שברגע מסוים של ייאוש גדול מישהו הושיט לו יד. מישהו יהודי או לא יהודי, שהוא לא הכיר, נתן לו משהו. קצת מרק, פרוסת לחם, מילה טובה. ברגע של ייאוש גדול, אפילו מבט אחד של אדם אחד יכול להציל חיים. ועוד דבר, הקורבנות שהיה בידם לרצוח אחרי השחרור, שמרו על צֶלֶם. זה לא דבר פשוט".
בימים אלה הוא עובד כבר על סיפור חדש שנובע בתוכו. על אף גילו ורגלו השבורה, הוא מקפיד לכתוב מדי יום. תמיד בעט על דף, ללא תיווך של מכונת כתיבה או מחשב. "מגע הנייר, החיכוך עם העט, אין לו תחליף", הוא אומר.
אתה אחד הסופרים העבריים הפוריים ביותר. הקצב שלך הוא מדהים.
"תודה לאל. כשגמרתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה, החלטתי להתמסר לכתיבה, ומאז אני כותב".
מבחינתך אתה סופר שואה?
"חס ושלום. זה דבר כמעט בלתי אפשרי, בלתי אנושי, לכתוב את השואה. מי שמתיימר לעשות את זה, במובן של 'אני עכשיו אכתוב לך מה שהיה' – אני לא מבין אותו. יכול להיות אדם שיתפוס באופן אמיתי מה זה מוות של ילד אחד? מה זה ילד שהיה ואיננו? להבין את החוסר? אז לתפוס מוות של שישה מיליונים, זה בכלל בהישג התחושה שלנו?
"כשאנחנו פוגשים זוועה, הצד האינסטינקטיבי הוא לדחוק אותה. אני עוסק בָּאחד: מה ילד הרגיש כשהיה ביער. על מה משוחח ילד עם זונה שנותנת לו מחסה. מה אומר אב לבנו כשהוא צריך להיפרד ממנו. אני עוסק בסיטואציה, אבל הסיטואציה היא במסגרת של סבל אנושי".
יש מסר כלשהו שאנשים יוצאים איתו אחרי קריאת ספריך?
"אני לא מסתובב ושואל מה מקבלים מהם. אני יכול להיות ממונה על דבר כזה? בקושי אני ממונה על עצמי", הוא צוחק. "יש הרבה אנשים שקוראים את הספרים שלי, בכל העולם. באיסלנד, בסין, ביפן. גם באוקראינה. אני לא מצפה שיבינו את הכול, את כל התסבוכת היהודית. מבינים ברמות שונות. שיבינו את האנושיות".
והישראלים?
"אם הם יוצאים עם איזו מילה חדשה, זה יפה. מילה כמו תימהון, למשל. זו מילה מצויה וידועה, אבל יש בה מבט. יש בה ראייה של תהייה, של פליאה, אל העולם הזה שבו אנחנו חיים: תראו מה מתרחש בו".
ועם השנים מתגברת ההבנה, או מתגבר התימהון?
הוא מחייך. "ההבנה היא כבר תחנה אחרונה, ואני לא הייתי רוצה להיות שם".
