סודו של המורה השותק

סיפורים ואגדות נקשרו סביב מר שושני, חכם פלאי ומורה מסתורי, שהשפיע על כמה מגדולי הרוח בעולם היהודי של המאה העשרים. הוא בחר לשמור את זהותו סמויה, וכמעט לא ידוע לנו דבר על ילדותו, משפחתו וחייו האישיים. אפילו שמו האמיתי (הלל פרלמן) נותר במשך שנים כתעלומה. עדויות תלמידיו מתארות אותו כנווד שמגיע לפתע ונעלם בלי התראה, וכל רכושו שתי מזוודות קטנות ומסתוריות. בנדודיו עבר בין כמה ארצות, בהן צרפת וישראל שהוא התגורר בהן תקופות ארוכות. בכל אחת מהארצות שאליהן הגיע הסתובב בין בתים ואוניברסיטאות, קיבוצים ומרכזי לימוד, וסביבו התקהלו תלמידים שראו בו מורה חד־פעמי ושתו בצמא את דבריו.

אותן שתי מזוודות היו רכושו היחיד של מר שושני, איתן נדד בין ארצות ויבשות. תוכנן נותר עלום, מר שושני שמר עליהן כאוצר. רק לאחר פטירתו התברר שהמזוודות מלאות במחברות סודיות, כתובות בכתיבה צפופה וקשה לפענוח, מכילות רשימות ארוכות וראשי תיבות. בכתביו כבדמותו של מר שושני, רב הנסתר על הגלוי; הם נסתרים ומלאים ברמז וסוד. הכתבים שהתגלו הוסיפו ממד נוסף לדמותו המופלאה. המורה הגדול היה גם כותב נסתר.

עם תלמידיו נמנה גם עמנואל לוינס, שפגש במר שושני בגיל מאוחר יחסית. המפגש הותיר בלוינס רושם עז, ובכתביו הוא מכנה את מר שושני "מורה מופלא", "מורה ללא רחם" ועוד. הסופר אלי ויזל ופרופ' שלום רוזנברג רואים אף הם, כל אחד בדרכו, במר שושני אחד ממוריהם הגדולים, ומתארים את המפגש הייחודי איתו ככזה שהשפיע על עולמם הרוחני ועיצב אותו (כאן אני מבקשת להודות לפרופ' רוזנברג שפתח בפניי צוהר לעולם כתביו של מר שושני והנחה אותי בפענוחם).

בדברים הבאים אבקש להציג לראשונה מכתב שכתב מר שושני לאחד מתלמידיו, ונמצא בין כתביו. מכתב זה מתקשר לתפיסה כוללת אודות דמות המורה ותפקיד התלמיד, שנמצאת במחברותיו. המכתב והמחברות פותחים לנו צוהר אל האופן שבו תפס מר שושני את שני העולמות שבהם פעל, ההוראה והכתיבה, ואל המתח המתמיד שליווה אותו – בין דיבור לשתיקה.

ושיודע לשאול

לצד הופעתו המוזרה והתנהלותו הלא צפויה, אפיינו את מר שושני ידע רחב וחדות מחשבה. בקיאותו וידענותו הנדירות במגוון תחומים אפשרו לו לשזור נושאים ותחומים שונים זה בזה, וליצור מהם תובנות חדשות ומפתיעות. את שיעוריו נהג להעביר בעל פה, ללא ספרים או מקורות נלווים. תלמידיו מספרים שזיכרונו הפנומנלי ובקיאותו היו נרחבים עד כדי כך שהיה מתקן אותם כאשר טעו בקריאתם, אף שהספרים לא היו לפניו. מסיפוריהם עולה שהלימוד עם מר שושני היה התרחשות ייחודית שאצרה בתוכה סוד והפתיעה בכל פעם מחדש.

מר שושני דרש מתלמידיו להיות שותפים למאמץ הלימוד, לשאת בעול הקושיות וביאורן. לשיטתו, על התלמיד לשאול. בלי בקשה, בלי שאלה, הלימוד אינו מתרחש. בין תלמידיו ידועה אמירתו: "השאלה היא הכניסה לעולם הידע". השאלה היא המאפשרת את הלימוד, היא שיוצרת את המרחב לגילוי הידע.

אך לא תמיד הצליחו התלמידים להיות שותפים ליצירת המרחב, למאמץ הגילוי. חוויית הלימוד העוצמתית והמפעימה עם מר שושני הותירה לא פעם את תלמידיו בלא מילים. אלם זה נבע מחשש שכל דבר שיאמרו יהיה נטול ערך או משמעות, ושכך גם ייתפסו דבריהם בעיני המורה. אל מול המורה הגדול, חד הדיבור והמחשבה – הדיבור נאלם. פרופ' צבי בכרך, שהיה גם הוא בין תלמידיו של מר שושני, מספר על חוויית האלם הזו ועל הפרדוקס שבאופן הוראתו: "יכול אני להעיד שהחברים פחדו לפתוח את הפה פן 'יישטפו'. כלומר, הוא עצמו חסם את הדרך לשאלה, אותה כל כך חייב…" (מצוטט במאמרו של פרופ' זאב הרווי, בספר "בדרכי שלום").

אך מר שושני לא קיבל אלם זה. לתפיסתו, מרחב הלמידה לא נוצר על ידי דברי המורה. שאלת התלמיד היא המשרטטת את השביל שהמורה והתלמיד יצעדו בו יחד. האלם הראשוני אינו של התלמיד, כי אם האלם של המורה המחכה שהתלמיד יפתח לו שער, יזמין בשאלה. הציפייה לשער שייפתח, למילים שייאמרו ויאפשרו ללימוד להתרחש, היא המקום שמר שושני עמד בו – מורה שניצב על הפתח ומחכה לתלמידיו. המכתב שלפנינו מעיד על אחד הרגעים שנדמה היה בו שהשער נפתח לרגע, ושהתלמיד מזמין את הרב להיכנס. אך כאמור, מתברר שהרגע הזה רק היה נדמה, והיעלמותו מותירה עצב.

כמאה מחברות התגלו במזוודותיו של מר שושני, ולצידן דפים בודדים. נראה שהמחברות התקבצו במהלך נדודיו. עטיפותיהן השונות מספרות על הארצות שעבר בהן. השנים שחלפו והטלטלות שהמחברות עברו, גרמו לחלקן לדהות ולהיטשטש. בין הכתבים נמצאו מכתבים בכמה שפות, בינו ובין תלמידים ומכרים ברחבי העולם. אחד מהם הוא המכתב שלפנינו. בדומה לשאר כתביו של מר שושני הוא כתוב בעט על דף מחברת, ונראה שהוא טיוטה, ואולי מכתב שלא נשלח מעולם.

מתוכן הדברים עולה כי למכתב זה קדמה התכתבות בין מר שושני ובין אותו תלמיד, אך אין אנו יודעים מיהו הנמען או מה בדיוק היה תוכנה של ההתכתבות הקודמת. נראה כי חילופי המכתבים החלו בבקשתו של התלמיד ממר שושני שישלח לו מפירושיו. מר שושני נענה לבקשת התלמיד, אך כעת, במכתבו השני, מר שושני מצר על כך ששלח לתלמיד מפירושיו, ומתאר את מצבו הנפשי בעקבות חליפת המכתבים ביניהם.

ידידי חביבי שמחתי מאד על המילים האחדות שכתבת לי, לא אכחד כי נפשי עגמה עלי, מפני שחשדתי שכעסת על פירושי בכתובים ששלחתי לך

חכמי הרז כתבו כי הרעות והידידות בין בני אדם אות היא על קרוב שרשי נפשותיהם. אבל תלמיד אי אפשר לו ללמוד אלא מרב שהוא שורש נפשו. מפני זה אני שותק רוב ימי רק על הניר אביע רוחי כי דברי נביאים ומדרשי חכמים הם נחמתי היחידה בעולם. הדברים שכתבתי לך הם כטפה מן הים. מזה שכתבתי וחקרתי בעניינים אלה, והמה יקרים וחביבים לי עד מאד, כל חדוש קל וכל הברקה כל שהיא כפנינים נחשבים אבל נמנע אני להשמיעם בקהל. כי כאמור למעלה דברים אלה לא יתקבלו על כל לב ומי יכל למצוא שומע שיהיה במקרה משורש נפשו שישמח בדברים שיאמר לו

די לי במה שאתה חביב לי למאד, כאז כן עתה. אבל ריחוק מקום וזמן בינינו גורם שינוים בטעם ואי אפשר לי לדעת אם דברי מצאו מסלות בלבבך מפני זה היססתי לכתבם, עד שבקשת ממני לכתב לך, וגם אז באתי בקצרה והסתום בהם מרובה על המפורש כי אמרתי אם ברצונך להעמיק בדברי ואם מצאת בהם ענין, תוכל לשאלני להבהיר לך כל משפט שתחשבהו שאינו ברור דיו. כיון שלא השיבות כלום, נצטערתי על מה שכתבתי, והנני מבקש סליחתך אם ח"ו העצבתיך בדברי

והנני חותם בברכת שנה חדשה, ברוכה בכל, שתביא רפואה ללבך הפצוע ושלות חיים גדולה ושמחה בפעלך מקוה אני לה' שיביא גם לי רפואה לכל גופי ותרופה לכל מדוי אברי ויחזק לבי וינחמהו מרוב יגונו

מר שושני משיב כאן למילים הבודדות שקיבל מתלמידו וששימחו את ליבו. נראה שזוהי שמחה של התרת ספק, שמחה של ציפייה שמולאה גם אם באופן חלקי, של המתנה למכתב, למענה מהתלמיד. אך השמחה הזו מפנה מיד את מקומה לעגמומיות הנפש של מר שושני. זו נובעת מהמחשבה שהוא מסר דברים ופירושים למי שאינו משורש נפשו, שאינו באמת תלמידו.

מר שושני מזכיר במכתב את דבריהם של "חכמי הרז", הם חכמי הקבלה, שמבחינים בין קשרי ידידות לקשר שבין רב לתלמיד. קשר הידידות מעיד על קרבת נפש, אך קשר רב ותלמיד הוא עמוק יותר וקשור לשורשי הנפש. תלמיד יכול ללמוד רק מרב שהוא משורש נפשו. לדברי מר שושני, הקשר בין רב לתלמיד נדיר במיוחד והוא כמעט לא חווה אותו כמורה, בשל הקושי למצוא תלמיד שהוא משורש נפשו ושיוכל לשמוח בדברים – "ומי יכל למצוא שומע שיהיה במקרה משורש נפשו שישמח בדברים שיאמר לו". קושי זה גורם למר שושני להימנע מלומר את דבריו ולבחור בשתיקה.

שומר האוצרות

מחברותיו של מר שושני שנמצאות בידינו, כתובות בקיצור ובאופן רמוז. מופיעים בהן קטעי מקורות קטועים, ועל הקוראים להתחקות אחרי המחשבה שצירפה אותם יחד. לא ברור לְמה הן שימשו. יש הטוענים שהן מקבצות תרגילי זיכרון שערך מר שושני, אחרים סבורים שיש בהן משיטתו ודרך לימודו, אך הקושי לפענחן הותיר אותן סתומות.

נושאים מסוימים חוזרים על עצמם, ואחד מהם הוא נושא ההוראה והיחס בין המורה והתלמיד. מקטעים שונים במחברות עולה שמר שושני רואה את המורה כשותק. לתפיסתו, על המורה לבחור בשתיקה. מר שושני רואה את משה רבינו כדמות "המורה הגדול", מי ש"הציב סולם בארץ וראשו מגיע השמימה", מצא את הדרכים לקשור ארץ ושמיים ו"ללמד את הסולם", ללמד את הדרך לעלות. דמותו של משה רבינו בעיני מר שושני אינה דמות של מורה שמרצה בפני תלמידיו כי אם דמות של מורה ששומר את המילים. "לא איש דברים אנכי"; מר שושני מבין את חוסר הדברים כנובע מבחירתו של המורה הגדול בין דיבור לשתיקה.

על בחירה זו לומד מר שושני (במחברת 25) מניתוח שני פסוקים בספר משלי ושזירתם זה בזה: "מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה" (יח, ד) ; "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה" (כ, ה). מר שושני מבין שה"איש" בפסוקים אלה הוא המורה. המים העמוקים, החכמה, נמצאים בפי המורה, אך המורה אינו מדבר את הדברים שבפיו אלא נוצר אותם בליבו. על המורה מוטלת האחריות לבחור אם לדבר או לשתוק. מר שושני ממשיך ומקשר זאת לפסוק נוסף, בספר ישעיהו (נא, טז): "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". הדברים שבפי המורה הם דברים המושמים בפיו – דברי א־לוהים חיים. מר שושני דורש את שני חלקי הפסוק יחד. שימת הדברים בפי המורה היא נטיעת השמיים. המורה הוא הקרקע לצמיחה של התגלות, דברי א־לוהים חיים.

המורה מופקד אפוא על דברי א־לוהים חיים, ועליו האחריות לשמור על דברי המלך פן יתבזו ביד ההמון. נצירת המילים ושמירתן היא אתגר שהמורה נדרש לעמוד בו. את חובת הדיבור בדברי תורה המוטלת על האדם, "וְדִבַּרְתָּ בָּם", מפרש מר שושני לא כחובת הוראה ודיבור בין מורה לתלמידיו, כי אם בדיבור לעצמו, כשיושב בביתו לבדו. לפי הבנתו, תפקיד המורה הוא  "לחדש דברי תורה לברוא שמים חדשים וארץ חדשה". לברוא בדיבורו משהו חדש, ולאו דווקא לדבר את הדברים לתלמידיו. דיבור המורה הוא לא אל תלמידיו, אלא לעצמו כשהוא לבדו. אל מול התלמיד, המורה שותק.

בעוד המורה שותק, על התלמיד לחפש את המילים והדברים, לא מתוך שמיעת דברי המורה אלא מתוך התבוננות במעשיו. אל מול המורה השותק עומד התלמיד – איש התבונה שתפקידו לדלות את דברי החוכמה מהמורה: "באין שומע איש תבונה, משמשו, ידלה עצה בלב חכם". תפקיד התלמיד, כפי שנלמד לא פעם מדברי חכמים, הוא לשמש את הרב. כאן מדגיש מר שושני ששימוש המורה הוא הדרך היחידה שהתלמיד יכול ללמוד בה מהמורה השותק. "משמשו, איש תבונה, מתבונן ומבין עמקם… לדלות פנינים". התבוננות במעשי המורה היא שמגלה את צפונות ליבו, את המילים השתוקות. איש התבונה המתבונן במעשים יכול להבין את עומקם של דברי א־לוהים חיים שנובעים בלב המורה, ולדלות פנינים.

מפלט על הנייר

במכתב שפתחנו בו מתאר מר שושני את בחירתו כמורה בשתיקה, משום שאינו יכול לומר את דבריו למי שאינו תלמידו משורש נפשו, לתפיסתו הדיבור מחייב נמען מסוים. בלי נמען זה אין טעם לדיבור, ואולי יש בו אף טעם לפגם. מר שושני מחפש את השומע, מחפש את התלמיד, אך זה לא נמצא, ומר שושני בוחר בשתיקה.

מר שושני ממשיך ומתאר את ההיסוס בכתיבתו לתלמיד הרחוק. ההיסוס נובע מהחשש שאין ביניהם כבר קשר של רב ותלמיד. את ההחלטה לכתוב לתלמיד על אף הריחוק הפיזי הוא תולה בבקשתו של התלמיד. לולא בקשה זו, לא היה כותב. אך מר שושני אינו מסתפק בבקשה הראשונה של התלמיד לשלוח מפירושיו, והוא מחפש גם את המשך בקשת התלמיד, את שאלתו. מר שושני מנמק את הבחירה במכתב הקודם לכתוב בקצרה – כדי להזמין את התלמיד לשוב ולשאול את מה שלא הבין. זוהי כתיבה שעונה לשאלה בשאלה, שמייצרת מרחב ושמאפשרת קשר דרך מה שלא כתוב ומבקש להתמלא.

אך שאלתו של התלמיד בוששה לבוא, והמילים של מר שושני נותרו בלא מענה. הפירושים ששלח נותרו סתומים ומיותמים. חוסר המענה משאיר את המורה בציפייה לא ממוששת, ובעגמומיות הנפש. תקוות הלימוד המשותף, מציאת החן המשותפת, נכזבה. המילים נותרו שוממות. אין מי שידלה את העצות הטמונות בליבו, שיפתח פתח למילים לנבוע, שידע להתבונן ולהבין.

מר שושני בוחר בשתיקה, בלי תלמיד שמתבונן. אך עזיבת הדיבור איננה עזיבת הביטוי. מר שושני בוחר לתת לדברים עוגן ומקום באמצעות הכתיבה, ומביע את רוחו על הנייר. הכתיבה מתוארת בדבריו כעוגן, כמקום לנחמה. מרחב בטוח שהוא יכול להביע בו את רוחו ולהצפין בו את פניניו.

מורה לתלמידיו מתוך הספר – החכם מפיו מלמד. והתלמיד חוזר ושונה בלי מספר. כיון שעוד לא נכתב בספר חושש לשכחה ^ על לבבך, ושננתם ודברתם. וקשרתם לסימן שלא תשכח – ולבסוף וכתבתם

בעוד המורה מלמד מתוך הספר, החכם מלמד מפיו. ממנו נובעים הדברים ובו מתגלים דברי א־לוהים חיים. מר שושני מפרש את הפסוקים בספר דברים כתיאור דרך למידה של דברים שבעל פה, שעוד לא נכתבו בספר. בתחילה הדברים נמצאים על הלב. על מנת שייזכרו יש לשננם, לדבר בהם ולקשור אותם. כתיבת הדברים היא השלב האחרון ביחס בין הלומד לנלמד, והוא מגיע לאחר שהדברים כבר נטמעו בלומד. כשכבר לא ישכח אותם, זה הזמן לכתוב אותם.

תלמידיו של מר שושני אינם מתארים אותו כשתקן. אפשר שמכתב זה נכתב בתקופה שבה בחר לשתוק, ולאחריה שינה את החלטתו ובחר ללמד. ידוע גם על שיעורים שבהם ברר את תלמידיו ולא נתן למקצתם להשתתף. אולי בחירה זו של השומעים היא ניסיון ללמד ולשים לב מי השומעים הנכונים של הדברים. אך אפשר שאף על פי שדיבר, שתק דברים אחרים. שתק את הדברים שהיו יקרים בעיניו, שהיו לפנינים. אלו מוצפנים לפנינו בכתבים ובמחברות. השמיים שהושמו בפיו מצאו את מקומם נטועים בכתבים, במחברות שלפנינו, ובכך אולי ניסה לנטוע שמיים ולכתוב את הרקיע.

כתביו של מר שושני עטופים סוד, שומרים על דברי א־לוהים חיים. המכתב מאיר לנו את דמותו כמורה־חכם, את החיפוש התמידי אחרי התלמיד הנבון שידע לדלות את רעיונותיו העמוקים, ואת הבחירה להטמין במחברותיו את הרעיונות שלא הגיעו לתלמידיו. בעבודה שפרסמתי השתדלתי להתחיל במלאכת גילוי זו, לדלות מבין הרמזים והסימנים שהותיר אחריו את הרעיונות. מי ייתן והמילים יקבלו את מקומן, והרעיונות יוכלו למצוא את שומעיהם הנכונים.