"רגל אחת שלי נטועה באמונה והשנייה באומנות, תוך מודעות לפער ביניהן"

נחמה גולן, אמנית רב־תחומית מהמרתקות והמסקרנות שפועלות כיום בישראל, היא חלק מתופעת האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה, שצוברת תאוצה בעשורים האחרונים ומעשירה את התרבות היהודית־ישראלית. אמנים אלה מייסדים מערכת דימויים ייחודית המשקפת את חוויית החזרה בתשובה כשינוי מהותי ועמוק בחייהם, את הזהות שגיבשו ואת האתגרים שהם מתמודדים עימם. לכבוד זכייתה של גולן בפרס בקי דקל על פועלה ותרומתה לאמנות הישראלית, ולקראת הימים הנוראים, ימי התשובה, נפגשנו לשיחה על חייה כיוצרת חוזרת בתשובה.

"אלול זה לא משהו מיוחד בשבילי, האמת היא שאלול נמשך אצלי לאורך כל השנה", אומרת גולן בפתח שיחתנו. "כל השנה צריכה להיות תשובה. זהו מאבק חיים, עבודת חיים, לא משהו שקורה לרגע ואתה ממשיך הלאה".

אם מחפשים רמזים מטרימים לחזרתה בתשובה של גולן כאישה בוגרת, ייתכן שהם נעוצים בשורשיה המשפחתיים. היא נולדה בתל־אביב בשנת 1947. אימה, ילידת העיר העתיקה, היא בתו של הרב יהושע שהרבני,  שעלה לארץ בשנות העשרים מבגדד ("או כפי שהוא נהג לומר, מבבל"), ונמנה עם מקובלי ירושלים. מצד אביה, גולן היא נצר למשפחה מסורתית מפולין שמרביתה נרצחה בשואה.

"גדלתי במשפחה חילונית בתל־אביב, וחיי החילוניים שולבו עם ביקורים אצל המשפחה החרדית בירושלים. הייתי ילדה מתבוננת ומודעת לקיומם של שתי דרכי חיים – דתית וחילונית", היא מתארת. כשהייתה בת 12 התגרשו הוריה, והמאורע המטלטל השפיע עליה גם בתחום האמוני. "לראשונה בחיי מצאתי את עצמי עושה שימוש במושג התפילה והפנייה לאל, מתוך עולם חילוני למהדרין, שבו היה לאל מקום מצומצם בשיעורי תנ"ך פעמיים בשבוע בלבד. זו לא הייתה תפילה אישית עם בקשות, אלא  מעין הזמנה לשיחת בירור. לא קיבלתי תשובות, אך ההרגשה הייתה שיש למי לפנות".

גם הנטייה האמנותית מגיעה מהבית. "האמנות עברה אלי בירושה מאמי, לא בחרתי בה. עוד בהיותי בבטן אמי היא החלה בלימודי נגינה באקורדיון, מסורת שהייתי מחויבת להמשיך ברגע שהייתי מסוגלת לשאת את משקל הכלי. כשמרבית האנשים בארץ הסתפקו בהאזנה לרדיו, בביתנו ניגן פטיפון ותקליטים".

"יש לך זכות אבות"

בצבא שירתה גולן בלהקת פיקוד צפון, ושם פגשה את בעלה דני, ששירת בלהקת פיקוד דרום. לאחר נישואיהם המשיך דני בקריירה מוזיקלית כחלק מ"צמד דרום", שזכה לפופולריות רבה בשנות השישים והשבעים. נחמה הקדישה את זמנה לגידול שתי בנותיה ("שגם הן נשארו באמנות", היא מציינת, "שירי היא שחקנית תיאטרון וקרן מוזיקאית"). כאשר הגיעו לגיל בית ספר, פנתה ללימודי אמנות חזותית.

"למדתי במכון אבני בשלהי תהילתו, רגע לפני שהגוורדיה המיתולוגית של יחזקאל שטרייכמן, חיים קיוה ויעקב וכסלר תפנה את מקומה לדור ההמשך. הייתי סטודנטית מתבדלת", מעידה גולן על עצמה. "מקשיבה, מתבוננת, אך את מרבית עבודותיי הכנתי לבד בבית, ללא עינו הפקוחה של מורה. בתערוכת הסיום ביקרה מבקרת האמנות שרה חינסקי, והיא הזמינה אותי להציג בתערוכה שאצרה בגלריה אחד העם 90. זמן קצר לאחר מכן הוזמנתי להציג במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית".

את מסיימת את לימודי האמנות עם הבטחה לעתיד מזהיר בתחום, ואז מה קורה?

"בשלב הזה אני עוד לא מחויבת לעניין האמנות. ממש באותה תקופה אני מתחילה להתוודע ליהדות. הייתי הולכת למפגשים אצל רחל שביט ואליהו גת, מייסדי קבוצת האמנים 'אקלים'. יום אחד רחל הזמינה מישהי שהרצתה על המיסטיקה באמנות. בסוף ההרצאה ניגשתי למרצה וסיפרתי לה שסבי היה ממקובלי ירושלים. היא אמרה לי משפט שמעולם לא שמעתי קודם: 'יש לך זכות אבות גדולה מאוד'.

"המילים האלה עודדו אותי להמשיך בתהליך חקירה של היהדות. לא נמשכתי לסמינרים ולמרכזים של חזרה בתשובה, ובחרתי להצטרף למגוון שיעורי יהדות באוניברסיטת בר־אילן כשומעת חופשית. למדתי מדרש ואגדה, תלמוד, רמב"ם, חסידות ופילוסופיה יהודית מימי הביניים. ואז מגיע שלב שבו אי אפשר לומר 'אני דתייה' ללא שמירת מצוות. מתעורר בי רצון להתנסות באורח החיים השונה הזה, לנסות לאמץ אותו. הדת היא לא תיאוריה, היא נבחנת במעשה. ואז אני מזמינה את חב"ד שיכשירו את הבית".

באמצע החיים, אימא לשתי ילדות, ורגע לפני פריצת דרך באמנות, את משנה מקצה לקצה את אורחות חייך ואת תפיסת עולמך. איך חווית את השינוי הזה?

"תהליך החזרה בתשובה מעורב באופוריה. הרבה שמחה פנימית של מפגש עם טקסטים משמעותיים, התנסות באורח חיים זר, מסקרן. בשלב הראשון לא ממש הייתי מודעת למחויבויות ההלכתיות. תכני האמונה מרוממים את הנפש, לעומת אורחות ההלכה שגיליתי מאוחר יותר, שמחזירים אותך לממדים הטבעיים ולקושי הקיים בחובת המעשה הגשמי. רכשתי את ההשכלה האמנותית שלי ב'גוף חילוני', וכשבאתי לקיים אותה הייתי ב'גוף דתי'. זה פרט ביוגרפי חשוב ובעל השפעה משמעותית על המשך היצירה שלי".

השינוי הדתי השפיע גם על תחומים אחרים בחייה של משפחת גולן. דני, שחזר אף הוא בתשובה בעקבות בת זוגו, נטש את הקריירה המוזיקלית ופסק מלהופיע, ואת פרנסתו מצא מעתה בניהול עסק משפחתי. המשפחה התגוררה תחילה ברמת־גן ונמנתה עם קבוצת חוזרים בתשובה שהשתייכו לבית המדרש של הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם. לאחר כמה שנים עברו להתגורר בבני־ברק מתוך רצון לחוות שבת באופן מלא, מבלי שהחולין יהיה מעורב בסביבתם, כפי שגולן מתארת זאת. במשך עשרים שנה התגוררו בבני־ברק, עד שאיש נדל"ן חשק בשטח ביתם. גולן פירשה זאת כמעין אות משמיים שהגיע הזמן לשינוי. הם שבו לרמת־גן, והפעם לשכונת הלל, שכונה מעורבת מדתיים וחילונים. הבחירה הזו מאפיינת רבים מהחוזרים בתשובה בעידן הנוכחי, שאינם מתנתקים באופן מלא מעולמם הקודם וממשיכים להתגורר בסביבה חילונית.

המחשבה קודמת לאסתטיקה

רבים מן האמנים החוזרים בתשובה חשים צורך לקחת פסק זמן מהיצירה בתקופת התשובה. בשלב זה הם חווים את משיכתם לשני העולמות, האמנות והאמונה, כפער שאיננו ניתן לגישור. תהליך דומה, מספרת גולן, התרחש גם אצלה. "בשלב הראשון של החזרה בתשובה לא הרגשתי בשלה ליצור. אמנם לא התנתקתי מעולם האמנות לחלוטין, והמשכתי להתעניין ולקרוא על אמנות ועל תערוכות, אבל למשך חמש שנים פסקתי מיצירה ושקעתי אל העולם הדתי ואל חיי המשפחה, בעקבות הרצון שלי לחוות את העולם הדתי באופן מלא".

ועם זאת, אומרת גולן, "באופן מעניין החזרה בתשובה היא זו שהבהירה ואישרה לי סופית את הבחירה באמנות. בשלב מסוים הרגשתי שנפשי משתוקקת ליצור. ההתעוררות הזו הביאה אותי להבנה שלגביי לא קיימת סתירה. אני מתייחסת לאמנות ולאמונה כאל שתי רשויות נפרדות המקיימות זיקה ביניהן. רגל אחת שלי נטועה באמונה והרגל השנייה באמנות, תוך מודעות מתמדת לפער המתקיים בין שתי רשויות אלה. היחס הדואלי הזה מניע ומזין את היצירה שלי. המאבק האמוני מתנקז אצלי לבירור דרך האמנות, והוא קובע את התכנים והנושאים שאני עוסקת בהם. אלה הן כמעט תמיד יצירות ששאלות בצידן, אמנות שהמרחב האסתטי קיים בה, אך הוא משני בחשיבותו".

השילוב בין אמנות לאמונה הוליד אצל גולן שפה אמנותית ייחודית. המרכיב הבולט ביותר בעבודותיה הוא השימוש בטקסטים מקודשים. השימוש בכתב כדימוי נפוץ באמנות העכשווית, ובעבודותיה של גולן הוא מקבל זווית חדשה ומקורית.

"יש לי אהבה מיוחדת לטקסט העברי, לצורה הגרפית המרובעת. כל אות נדמית בעיניי כיתד הבונה את חלל האות כמקום. הטקסט העברי מאפיין את היצירה שלי, אינני יכולה בלעדיו, כאילו מטילה ספק בכוחם של החומר והצורה כשלעצמם. הטקסט משמש רובד פרשני נוסף, ולעיתים חומר גלם שבונה את היצירה. שיתוף טקסטים מן המקורות מרחיב את המנעד התרבותי־פרשני של היצירה, ומזמן לתוך חלל התצוגה והאמנות חללים תרבותיים אחרים. אני עושה בדרך כלל שימוש ב'רדי מייד' טקסטואלי, לוקחת טקסט מצוי מן הקיים, ללא התערבות עיצובית. הזיהוי הגרפי של דף גמרא וטקסטים מקודשים אחרים הופך אותם למוליכי זיכרון של חלל תרבותי אחר, שקשור לבית כנסת, לבית מדרש, לשיעור, ללימוד בחברותא, ומהדהד את זיכרון קולה של המילה הכתובה".

ביקורת מתוך מחויבות

העבודה המוכרת והידועה ביותר של גולן היא "שתלכי בדרכים טובות", המציעה מבט ביקורתי על מקומה של האישה בחברה פטריארכלית – בין שהיא חילונית ובין שהיא דתית. היצירה כוללת דפי צילום זירוקס מתוך מסכת קידושין, הפותחת ב'האישה נקנית', שהתלכדו בעזרת דבק לצורת סנדל אישה. "העקב הגבוה, המזיק ליציבה של האישה, נוצר על ידי גבר מערבי שראה באישה אובייקט מפתה. ואילו החומר שממנו נבנה הסנדל הוא טקסט רבני מקודש", מסבירה גולן. "על האישה, חילונית או דתית, לכונן את צעדיה ולטופף בזהירות על עקביה, ולהיות סובייקט המכונן את עצמו ודרכו".

גולן מתארת את התהוותה של היצירה הזו כ"קפיצת הדרך". "אין לי זיכרון ראשוני של מחשבה ותהליכי עבודה לגביה. יצירה כל כך משמעותית, שנוצרה כאילו מתוך חלום. כשבחנתי אותה בסיום העבודה אהבתי מאוד את האובייקט הפיסולי שיצא מתחת ידי, עשוי מדויק ומהודק. הבנתי מיד את כל רובדי הפרשנות שהיצירה מכילה, על הטוב וגם על האנטגוניזם שהיא מעוררת".

למרות הביקורת שגולן משמיעה באמצעות יצירותיה, היא משמרת את המחויבות שלה לעולם ההלכתי ולאורח החיים הדתי, תופעה שחוקר האמנות דוד שפרבר מכנה "ביקורת מתוך מחויבות". כאשר גולן  יוצרת עבודות המשלבות בתוכן טקסטים מקודשים היא מציגה אותן בתערוכות לזמן קצר ולאחר מכן מקפידה להחזיר אותם לגניזה. "על מנת ליישב את דעתי מ'מעשה השעטנז', אני בונה כלי חרס ולתוכם אני מכניסה את 'יצירת העירובין', ולאחר כמה תצוגות הן מובלות לקבורה בבית קברות, עדיף בקבר של תלמיד חכם".

העבודות שלך נתפסות כפמיניסטיות וביקורתיות מאוד, וגם הפרס שקיבלת כעת, פרס בקי דקל, ניתן מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר.

"החזרה בתשובה הפגישה אותי עם סוגיית מקומה של האישה בחברה הדתית על גווניה השונים, כמו גם בחברה החילונית. כנגד טקסטים רבניים המפארים ומהללים את האישה – עומדת מציאות שמרדדת ומאיינת את מילות השבח וההודיה".

יצירה אחרת של גולן עוסקת במושג הקדושה. "בתורה מושג הקדושה מוצג לכאורה בפשטות, 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א־לוהיכם'. אבל האם ייתכן מצב שוויוני בין הא־ל האינסופי ובין בשר ודם שימיו קצובים בזמן ובמקום? מהם התנאים לקדושה? מדוע הקדושה זקוקה למקום, ולמי נועד מקום הקדושה, לאל או לאדם? האם קדושה תורגש רק בבית הכנסת, או שניתן לפגוש אותה גם בשוק?"

מחשבות אלה הביאו את גולן לבניית מיצב שכותרתו "סצנה דקדושה". היא יצרה ספר תורה שהוא למעשה גוף תאורה מלאכותי, ובצידיו העמידה שתי דמויות של מלאכים עשויות נחושת קלל. מעל ספר התורה רימונים עשויים אלומיניום ומעליהם האותיות אל"ף ושי"ן, היוצרים את המילה "אש". בתחתית המיצב מונחות בערבוביה אותיות עבריות דקיקות גזורות מנחושת. כך קושרת גולן בין האמנות למושג הקדושה: "המיצב בונה מעמד תיאטרלי. באמצעות שפה, צורה וחומר אני מבקשת ליצור אסתטיקה של קדושה כפי שפוגשים בבתי כנסיות".

ביצירה זו מגיבה גולן למשנתו של בוריס שץ, ומתכתבת עם עבודות שנוצרו בבצלאל בראשית המאה העשרים, שבהן מופיעים דימויים מהמשכן ומהמקרא, כגון כוהנים, כרובים וארון הברית. שץ ראה את האמנות כקדושה וכתחליף לעבודת הפולחן הדתית במשכן ובמקדש. גולן, ממקומה כיוצרת עכשווית חוזרת בתשובה, מציעה אפשרות חדשה, המשלבת אמנות עם קדושה ופולחן דתי מבלי להמיר את האחד באחר, וביצירת סינתזה בין השניים.