עם חזרתנו אל הפרשות הראשונות בספר בראשית, נתקלים אנו שוב בחידת התיאורים האנתרופומורפיים שבמקרא. הכוונה היא לתיאורים שיש בהם משום האנשה כביכול של האל. פרנץ רוזנצווייג כתב פעם מאמר, כתגובה למה שהתפרסם אז באנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית על תופעת האנתרופומורפיזם במקרא. אגב, זו הייתה אנציקלופדיה מפוארת, אלא שעלייתו של היטלר ימ"ש הפסיקה את הוצאתה לאור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות
– משפחה אחת: קליפ חדש יאחד את העולם במאבק בקורונה
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
הדברים שנכתבו באנציקלופדיה בנושא זה היו מעין הסבר קלאסי, ובמידה מסוימת אפולוגטי, לשימוש באנתרופומורפיזם. הטענה היא שהאנשה של א־לוהים היא תוצאה של אי־יכולת השפה האנושית שלנו לדבר עליו במונחים המתאימים, או־אז מוכרחים אנו להשתמש בתארי אנוש. האנציקלופדיה מסיימת באמירה, שאותה רוזנצווייג ראה כסקנדל. נאמר שם שצדקו אלו שאמרו שהאדם ברא את הא־לוהים בצלמו, ושזה נכון לא רק ביחס לדתות ה"פרימיטיביות" אלא גם ליהדות.
מנקודה זו יצא רוזנצווייג להתקפה כנגד דברי האנציקלופדיה. טענתו היא שכשאנו קוראים טקסט נבואי ואולי גם שירה דתית, עלינו להבין שהטקסט מהווה עדות על התנסות שחווה המחבר. לכאורה היינו יכולים להסתכל על זה כיצירה ספרותית, אולם לא כך; עלינו להבין שמאחורי הטקסט יש לפעמים חוויה שאולי אני הקורא לא חוויתי, ואולי אף אחד מאיתנו לא חווה, אך ההתנסות הזו באה לידי ביטוי בטקסט, ולכן הטקסט צריך להיקרא כתעודה להתנסות נבואית זו, שהיא מקור הטקסט.
הפסיכולוגיה של המיסטיקה
נדגים את הדברים. כשאנו עומדים בפני טקסט נבואי, למשל ירמיהו האומר: "סיר נפוח [מעלה עשן] אני רואה, ופניו פני צפונה", ומכאן ש"מצפון תיפתח הרעה". או עמוס הרואה "כלוב קיץ" ואז אומר שהנה בא הקץ, שכן הוא מפרש את המילה "קיץ" כמו קץ. מה מתרחש בעצם בטקסט?
אפשרות ראשונה היא שהמחבר כתב אלגוריה. כלומר הוא רצה לתאר את הקץ המגיע, ואז הוא עושה זאת באופן ציורי, ככלוב קיץ או סיר רותח. אך אפשר גם להבין את הטקסט בצורה הפוכה. הנביא ראה חזון, או אולי חלום. הוא חווה חוויה אמיתית, ואותה הוא מתאר. במילים אחרות, התיאורים הנבואיים אינם תופעה ספרותית, אלא תיאור שמקורו בחוויה פסיכולוגית, חזונית.
לדעתי, שאלה זו קשורה גם למחלוקת הגדולה בין שתי האסכולות של התנאים הראשונים, רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל נתן פירוש ספרותי לתיאורים האנתרופומורפיים שבמקרא, בעוד רבי עקיבא נתן להם פירוש ריאליסטי יותר. הסיבה לכך, לפי דעתי, היא שרבי עקיבא חווה חוויות מיסטיות ממש, והוא השליך מחוויותיו אלו על הטקסטים האנתרופומורפיים ופירש אותם בהתאם.
אכן, אלו שתי גישות קצה ביחס לטקסטים הנבואיים: הגישה הראשונה, היא זו הריאליסטית: מה שהנביא רואה זו אולי השלכה של מציאות ריאלית, שאולי נמצאת במדיום אחר. בקצה השני נמצאת הגישה ההפוכה, שניתן לכנות "נומינליזם": מה שהנביא מתאר בדבריו אילו מילים ומשלים ולא יותר. גישה שלישית, באמצע, שאותה הייתי מכנה "קונספטואליזם", טוענת שהנביא מתאר תופעה ריאלית שהוא חווה, אך היא מתקיימת אך ורק בעולמו הפנימי. אין היא מתרחשת בעולם החיצוני.
לדעתי, קשה לפרש את כל המקרא אך ורק מנקודת המבט הספרותית. ניקח לדוגמה את שני הפרקים הראשונים בספר בראשית. את פרק א' אפשר לקרוא כתיאור ספרותי, אך פרק ב' כתוב בסגנון "חזוני" ויש לפרשו בגישה שונה לחלוטין. לפנינו שני ז'אנרים שונים של טקסט. לדוגמה, אם נשאל מה מסתתר מאחרי הרעיון של "חושך על פני תהום", נוכל לתת לכך פרשנות ספרותית. אך כשמגיעים לנחש שבפרק ב', הדבר כבר דומה יותר לתיאור של חזון. כך גם ביחס למקומות שבהם מופיעים מלאכים. מהו מלאך? קשה לפרש את תיאור ההופעה של מלאך כאלגוריה. יותר נכון להבין זאת כדבר שרואים בחזון.
הרמב"ם כתב על כך משהו חשוב, וחיברתי עליו פעם מאמר. החידוש הגדול ביותר של הרמב"ם בתחום זה הוא שהוא, הראה כיצד לפרש את הסיפורים שבהם מופיעים מלאכים, וזאת לאור ההבנה שלו את האופן שבו פועל המחזה הנבואי. לפי הרמב"ם, בתיאורים אלו ישנם רמזים וטביעת אצבעות של תופעת הנבואה. למשל הופעה של חושך, אור ועוד תופעות שהנביאים רואים, הן השלכה של תופעת הנבואה. והרמב"ם הבין שאלו הן תופעות פסיכולוגיות, חוויות ריאליות המתרחשות בנפשו של הנביא.
הרמב"ם עצמו ממזג בין גישה זו ובין הגישה הריאלסטית. הוא טוען שמקורו של החזון הוא אכן מחוץ לאדם, אך כשהחזון מגיע אל הנביא הוא מגיע דרך פילטרים מסוימים הקשורים עם הדמיון שלו. הנבואה מתערבת עם צורת ההסתכלות של הנביא, עם האופק שלו, ושם נוצרים הדימויים המופיעים בנבואה. מכאן נובעים, למשל, ההבדלים בין חזונותיהם של ישעיהו ויחזקאל.
יומנו של חוזה
משתי גישות הקצה של אופן הבנת הטקסטים האנתרופומורפיים, מגיעים אנו לשני כיוונים כלליים יותר בפילוסופיה של הדת. גישה אחת מיוצגת על ידי ויליאם ג'יימס, והשנייה על ידי רודולף אוטו. שני הוגים אלו יוצאים מנקודת מוצא שאכן קיימת התנסות וחוויה דתית אצל אנשים. ויליאם ג'יימס מחפש את התעודות הראשונות, את אותם המקומות שבהם ההתנסות הדתית הזו באה לידי ביטוי אותנטי וראשוני. בעיניו, המקום הנפלא והמיוחד ביותר להבין זאת הוא ביומנים האישיים שאנשים כתבו, וזאת מאחר שבמקומות אלו האדם אינו מעמיד פנים. הוא כותב דברים לעצמו, לא בשביל "למכור" לאחרים. אילו אינם דברים שנועדו לבסס את האינסטיטוציה הדתית, אלא האדם מתאר לעצמו את חוויותיו הדתית.
מנגד, לרודולף אוטו יש גישה אחרת, ואני חושב שרוזנצווייג לא רחוק ממנו. זו גישה מיסטית יותר, טרנסצנדנטלית, שהולכת בכיוון הפוך: נקודת המוצא היא הטקסט הכתוב שנמצא בפניי, למשל הטקסט המקראי. והשאלה היא האם אני מסוגל לשחזר את התופעה הדתית האותנטית שחווה מי שכתב את הטקסט, וזאת אך ורק מתוך האפיונים של הטקסט, ללא כל מידע חיצוני אחר. זה מה שרודולף אוטו עשה.
אגב, לרבי יהודה הלוי היה מפתח מעניין בעניין זה. הוא שואל: כיצד אני יודע שהחוויה הזאת הייתה אמיתית? הוא טוען שההוכחה קיימת בקוהרנטיות בין הנביאים השונים שחוו אותה. דהיינו, העובדה שנביאים שונים מתארים חוויות דומות, למרות הגוונים השונים של התיאורים, מהווים סמך להסתכלות הזאת. ומכאן לדבריו הוכחת הנבואה.
