השנים האחרונות לא היו קלות לתומכי הסחר החופשי והגלובליזציה הכלכלית בעולם המערבי. עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה, ששיתקה למעשה את העולם כולו, חזינו בעלייתו של פופוליזם כלכלי בארה"ב. בין אם מדובר בסוציאל־פופוליזם של ברני סנדרס, ששם לו למטרה להכפיש את תדמיתם של בעלי הון ותאגידים, ובין אם זו הלאומיות הכלכלית של הנשיא דונלד טראמפ שמעדיף להגן על תעשיות אמריקניות מקומיות, חלקן כושלות, על פני קידום סחר חופשי – עקרונות הליברליזם הכלכלי נמצאו, ועדיין נמצאים, תחת מתקפה עזה.
בייחוד ההתנגדות לגלובליזציה, קדמה לפרוץ הקורונה על מחיריה הכלכליים. מחאות חברתיות והפגנות ענק נגד תאגידים בינלאומיים, הבנק העולמי וקרן המטבע הן בעלות ותק של קרוב לשלושים שנה. ההיסטוריה מראה כי אויבי הסחר החופשי הגלובלי לא באמת זקוקים למגפות כדי להביע את התנגדותם למערכת כלכלית שאת ההיגיון המסדר שלה הם אינם מבינים. במובן הזה, קולות בני זמננו המגייסים את משבר הבריאות העולמי לקידום תפיסת עולמם הפרוטקציוניסטית והסוציאליסטית, פשוט מנסים הזדמנות חדשה לטובת העברת מסרים ישנים. מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש.
מאמרו של יאיר שלג בגנות הגלובליזציה, שפורסם במוסף שבת בשבוע שעבר, הוא דוגמה טובה לביקורת כזו, שבעיניי נובעת מחוסר הבנה וממחזרת שלל מיתוסים וחצאי אמיתות. בדברים הבאים אבקש להראות כי למרות הקורונה, הטיעונים בזכות הגלובליזציה היו ונותרו איתנים להפליא.
העוני לא דורש הסבר
סחר גלובלי חופשי הוא שמחלץ, זה קרוב לשלושים שנה, מאות מיליוני אנשים בעולם השלישי מעוני מרוד. כך למשל – אם נבחר רק שתי דוגמאות מני רבות – לפי נתוני הבנק העולמי, בתחילת שנות התשעים שיעור האנשים בווייטנאם שהשתכרו פחות מ־1.25 דולר ליום עמד על קרוב ל־65 אחוזים. כיום, שלושים שנה לאחר מכן, השיעור הזה צנח לפחות משלושה אחוזים בלבד. הרעב חוסל למעשה בווייטנאם, ומיליוני אנשים (וחשוב מכול, מיליוני ילדים) יכולים להרשות לעצמם תזונה איכותית יותר ושירותי בריאות טובים יותר.
בדומה לווייטנאם, גם בהודו הענקית ממדי העוני החמור צומצמו באופן דרמטי: מספר האנשים שחיים על פחות מ־1.9 דולר ליום נחתך בחצי, מ־400 מיליון בשנות התשעים ל־200 מיליון כיום. אלו מספרים אדירים. מאות מיליוני בני אדם שיוצאים ממעגל העוני וזוכים לחיים טובים יותר, הודות לקפיטליזם ולגלובליזציה.
המרוויחים העיקריים מהגלובליזציה הם אפוא לא תאגידים בינלאומיים – מושא מתמיד לדמוניזציה מגונה – כי אם מאות מיליוני אנשים פשוטים במזרח הרחוק, כמו גם אוכלוסיות מועטות הכנסה בעולם הראשון, שיכולות לרכוש סחורות טובות יותר במחירים זולים יותר. אכן, תאגידים בינלאומיים קוצרים גם הם רווחים נאים מפועלם, וטוב שכך. תאגידים אינם מוסדות פילנתרופיים, ואלמלא תמריץ הרווח הם לא היו מסכנים את הונם במקומות רחוקים.
אך בניגוד לדימוי ציבורי שגור ומוטעה, רווחי התאגידים אינם נגזלים מאיש. התאגידים אינם מתעשרים על חשבון אחרים שנהפכים לעניים יותר. ההפך הגמור הוא הנכון. תאגידים מרוויחים כסף משום שבעולם השלישי יש מספיק אנשים שמעדיפים לעבוד עבורם על פני החלופות האחרות שעומדות בפניהם, ומפני שבעולם הראשון יש מספיק צרכנים שמוכנים לרכוש את המוצרים שלהם. התאגידים, רשעים שכמותם, מספקים מקומות עבודה למיליוני עובדים בעולם השלישי מצד אחד, ומוצרים זולים ואיכותיים למיליוני צרכנים בעולם הראשון מצד שני.
לא הגלובליזציה אחראית לעוני ולניצול. עוני וניצול, בהיותם המצב הטבעי של האנושות, אינם דורשים כלל הסבר. לא בכדי, כותרת ספרו המלאה של אדם סמית, מי שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, הייתה "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות". סמית הבין במאה ה־18 את מה שרבים מבני זמננו אינם מבינים: עושר הוא שדורש הסבר, לא עוני ודלות. העולם השלישי היה עני ומרוד מאז ומתמיד, עד שלפני כמה עשורים הוא פתח את שעריו להון והשקעות זרות, כמו גם לתנועה חופשית של סחורות ושירותים.
כלכלת שוק חופשי גלובלית משרתת את החברה בהגדרה. בין אם מדובר בעסקים מקומיים או בתאגידי ענק, בחברות ממתקים ונעליים או ביצרניות מכשירים ניידים – יצרנים מטבעם מנסים לענות על רצונותיהם וצורכיהם של הצרכנים, ולשפר את מצבם באמצעות הנגשה של מוצרים טובים ומועילים יותר. הדרך היחידה להרוויח כסף בשוק גלובלי חופשי עוברת ביצירת ערך עבור אנשים אחרים. כלכלת השוק הגלובלית עובדת יום יום, שעה שעה, עבור "החברה", כלומר עבור בני האדם הממשיים המרכיבים אותה.
לכלכלנים ברור שסחר חופשי עם מדינות אחרות עושה את כולנו לעשירים יותר, לפחות מאז ראשית המאה ה־19, אז ניסח הכלכלן דיוויד ריקרדו את חוק היתרון היחסי הנודע. לעובדה הזו יש השלכות חומריות כבירות. כולנו יכולים ליהנות מיותר שירותים וסחורות עם העלייה בעושר, וכאמור מיליוני אנשים בעולם השלישי נחלצים מעוני מרוד.
אבל לצמיחה כלכלית יש גם משמעויות לא־חומריות מרחיקות לכת. אנשים שחיים בעוני מרוד, בדומה לווייטנאמים עד לפני שלושים שנה, עסוקים בלשרוד. ככל שחברה אנושית דלה יותר, כך פחות ופחות מחבריה יכולים להפנות את משאביהם למימוש הפוטנציאל האנושי הגלום בהם. נוחות חומרית היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לעולם תרבותי עשיר. לפני שאנשים מתפנים לטפח את הכישרון היצירתי הטמון בהם, הם צריכים שיהיה להם מה לאכול. הסיבה העיקרית לתמוך בגלובליזציה איננה כלכלית גרידא, שכן עושר כלכלי מספק אמצעים לשורה של מטרות חשובות אחרות.
מטעמים ברורים, הסחר הבינלאומי והפנים־מדינתי הצטמצם למינימום עקב נגיף הקורונה. קשה לעשות עסקים בתנאים של ריחוק חברתי. בעיתות חירום – בין אם מדובר במלחמות, באסונות טבע או במגפות – הגיוני שהמדינה תחזיק בידיה את הכוח להבטיח את בריאות הציבור, גם במחיר של פגיעה כלכלית קשה. אין שום דבר מפתיע בכך שעסקים פושטים רגל בשעה שמכריחים אותם לסגור את שעריהם. אבל המציאות הזמנית הזו איננה חותרת תחת החיוניות וההכרח שבכלכלת שוק חופשית וגלובלית. מדינות טובות מאוד בלהפעיל כוח, והן טובות מאוד בלעצור מסחר ולסגור עסקים. בלייצר עושר, לעומת זאת, הן גרועות למדי. מדינות חכמות יוצרות סביבה רגולטורית אוהדת לעסקים, שמאפשרת צמיחה ושגשוג. מדינות טיפשות מסיקות שהן יכולות לנהוג במשק בשגרה כפי שהן נוהגות בו בשעת חירום.
הקורונה לא חיזקה במאום את התיק נגד הגלובליזציה. מגפות הורגות נשאים, אך הן לא משנות או מגדירות מחדש את חוקי הכלכלה. מי שמבקשים להילחם בגלובליזציה ו"לעצור את הקדמה" בחסות הקורונה, מבקשים למעשה לעצור את גלגלי הצמיחה של העולם השלישי ודורשים מאיתנו לשלם מחיר כלכלי בדמות עלייה כבירה ביוקר המחיה שלנו. הם מתגנדרים בנוצות של מוסר על חשבון הרווחה החומרית של אנשים עניים מהם, הן בחברה שלהם הן בקצה השני של העולם.
אם אנחנו מעוניינים בהמשך הצמיחה הכלכלית, עלינו לעמוד בפיתוי הפרוטקציוניסטי והסוציאליסטי. הטיעון בזכות הגלובליזציה נותר איתן מתמיד.
