אמצע הדרך: גאולה גולדשטיין מסכמת 15 שנה בהודו

גאולה גולדשטיין (15)

מאיפה בארץ: קריית–מלאכי  איפה בהודו: פושקר

15 שנה בהודו (מגיל חודשיים)

השקפה

אנחנו גרים בהודו שמונה חודשים בשנה, בשליחות עונתית מטעם חב"ד: מגיעים קצת לפני ראש השנה, ואחרי פסח חוזרים לארץ. היו לי תקופות שהסתכלתי על החיים שלי כמאתגרים, אבל הגעתי למסקנה שבכל מצב החיים הם חיים ואת בוחרת איך להסתכל עליהם. יכול להיות לך הכי קשה, אבל אם את בוחרת להסתכל על זה כטוב וכיף, יהיה לך מדהים. בהודו קל לעשות את זה, כי כולם בווייב של להשתנות ולגדול, וזה סביבך כל הזמן.

משפחה

אנחנו עשרה אחים, זה כיף. זו החברה הכי יציבה שלי, כי איפשהו, אני חיה בשני עולמות. בארץ החברה לא תמיד מבינה אותי, כי הם לא היו פה אף פעם, ובהודו המטיילים לא ממש מבינים את המקום שלי. כשיש לך אחים קרובים הם עוברים איתך בדיוק את מה שאת עוברת, וכיף לראות איך כל אח לוקח את החוויות למקום משלו.

אני מתגעגעת בעיקר לחברות הטובות ולמשפחה הרחבה. הרבה פעמים אנחנו מפספסים אירועים משפחתיים, וזה קצת צובט בלב אבל אני מבינה שזו שליחות. האחים של אבא שלי שליחים בכל העולם: שניים ברוסיה, שניים בארגנטינה ואחות בבלרוס. אח של אמא שלי שליח בבוסטון, וכל שאר האחים שלה שליחים בארץ בבתי חב"ד. מזל שיש ווטסאפ.

חברות

בארץ אני לומדת בבית ספר של חב"ד. יש לי מלא חברות טובות ואנחנו ממש בקשר, למרות שאנחנו נפגשות רק שלושה־ארבעה חודשים בשנה. הן מעודדות אותי מאוד, ממש גב תומך ועוזר. יש עוד ילדה בשכבה שהיא בשליחות בהודו, כמוני, אבל אנחנו בדיוק בעונות הפוכות, מה שאומר שבעצם אף פעם לא ראיתי אותה.

כולן מעריכות את השליחות, אבל לפעמים הן לא ממש מבינות את הראש שלי. אני זוכרת שהייתי בכיתה ה' והבנות בארץ החליפו מדבקות, ואני חשבתי: "הי, הרגע הייתה אצלנו בחורה שנפגעה מסמים, וכולנו התעסקנו איתה ועם החילוץ שלה. איך קשורות עכשיו מדבקות?". לפעמים השוני בין התחומים שאני נפגשת איתם לעומת החברות בארץ הוא גדול. אבל כמובן שתמיד יש גם חברות בוגרות ובנות שקרובות לעולם השליחות, כמו למשל אלה שגרות ביישובים ובאות ללמוד בקריית־מלאכי.

לו"ז

סדר היום פה משתנה מאוד. הודו היא לא מדינה דייקנית, וכמוה גם סדר היום שלי לא נוקשה וקבוע, אלא תלוי בתקופה ובעומס המטיילים. עד השנה הייתה לי מורה פרטית. היינו קמות בבוקר, נוסעות עם ריקשה לאיזה גסטהאוס, ולומדות מהבוקר עד שלוש על פי תוכנית הלימודים של בית הספר בארץ. זה בשגרה. אבל לקראת חנוכה ופורים, כשצריך מלא עזרה בבית חב"ד, הכול משתנה בהתאם. אם בכל בית ספר יש אירוע שנתי או פסטיבל שסביבו נוצר עניין, אצלי החיים הם סביב השליחות והפעילות של בית חב"ד.

מהות

הרבה פעמים מגיעות מטיילות, ואנחנו גולשות לשיחות על חיים ומהות, ואני מוצאת את עצמי מפספסת שיעור פה ושם. אבל הלימוד מתוך מפגש עם החיים ועם עַם ישראל הוא לא פחות משמעותי.

הרבה פעמים נלחצתי מה יהיה עם הלימודים, אבל במקרים כאלה אני מזכירה לעצמי את מה שהרבי אמר, שהוא לוקח אחריות על הילדים של השלוחים. וזה באמת ככה. בכל פעם שחזרתי לארץ, ב"ה הצלחתי להתגבר על הפערים ולהשתלב בלימודים בהצלחה. הייתה שנה שהמורה שהגיעה ללמד אותנו בהודו הייתה חזקה בכל המקצועות חוץ ממתמטיקה, וחששתי מאוד שאני יוצרת פער שיהיה קשה לסגור. להפתעתי, הגעתי לארץ וקיבלתי ציונים גבוהים. הרגשתי שיש לי סיוע מלמעלה, שהדלתות נפתחות.

התאמות

אני אוהבת להיות בעשייה כל הזמן, וזה שאין מסגרת יציבה מאוד מקשה עליי. יותר ויותר אני מעריכה שגרה. היו חודשים שהייתה לי שגרת לימודים, אבל היו תקופות שהיה קשה ללמוד בלי מסגרת של בית ספר.

יש גם קשיים טכניים: המים, החשמל, האינטרנט. המים לא זורמים תמיד, קרה שנכנסתי לשבת בלי מקלחת. צריך חלות ופתאום התנור לא עובד, אז מכינים צ'אפטי לכל הישראלים וזה לא מתאים לשבת, אבל אין מה לעשות. זה קושי, אבל הוא מלווה בהרבה צחוק. צוחקים על המציאות וזה מה שגורם לה להיות כיפית.

מהפכה

הדבר העיקרי הוא שאני והמשפחה שלי שותפים למהפכה של הרבי. הרבי הפך את העולם, בקטע טוב. הפך את החיים שלי. הרבה פעמים אני אומרת, איזה כיף שהרבי שׂם אותי פה, כי חוץ מהזכות להיות בשליחות, זה מבגר ומעשיר אותי. לפעמים מטיילות אומרות לי, "את רק בת 15? אנחנו מרגישות שאנחנו מדברות עם בחורה בת 27".

אנחנו לא מנהלים את בית חב"ד, הרבי הוא זה שמנהל, כי בית חב"ד זה לא הגיוני על פי טבע. כמויות הכסף, כמויות האוכל, זה פשוט הרבי, אנחנו רק השליחים. אנחנו רק משתדלים להיות כאן ולא להפריע, לעשות את התפקיד שלנו בשמחה.

אני מרגישה בארץ ובהודו בבית באותה מידה, אבל האמת שהכי אני מרגישה בבית רק ב־770 בניו־יורק. אני טסה לחודש כל שנה בתשרי. את נכנסת לשם ואת פשוט בבית. הרבי נותן לי כוחות לכל השליחות שלי בעולם וגם לאתגרים שעומדים בפניי.

שמחה

אני מכירה את ההודים מאז שנולדתי, בדיוק כמו את הישראלים. הסתובבתי הרבה ברחובות הודים וראיתי שהם חיים עם מעט דברים ומאוד שמחים. למדתי מזה שאנשים לא צריכים הרבה בשביל לשמוח, הם חיים עם צ'פאטי ליום והם מאושרים.

תמיד מלמדים אותנו לעבוד את ה' בשמחה. בהשגחה פרטית הוא הראה לי את החיים בהודו, ואפשר ללמוד מהם הרבה, לקבל את מה שה' נותן בשמחה ולעבוד אותו בשמחה, פשוט ככה.

גאולה

מצד אחד החיים שלנו פה, אבל אנחנו בית שונה לחלוטין. יש לנו מהות של בית חב"ד. באתי כי יש לי שליחות לעשות, לעזור למטיילים ואנשים גם בסיטואציות לא פשוטות. להיות בית ומענה לכל יהודי, בגשמיות וברוחניות. וכמובן – לפרסם שהגאולה פה.

הרבי אומר שכל יהודי הוא שליח ואני באמת מרגישה את זה, אני רואה את זה. אני נחשפת להכול – דתיים, חילונים, אני חיה בהרבה מגזרים ויש לי חברים מכל הסוגים. אני גם מודה לה' שאני חיה על פי תורה ומצוות, עם אמת ודברים ברורים.

משמעות

אבא שלי פרסם פעם מודעה על שיעור בנושא גאולה ומשיח. יש לי אח שקוראים לו משיח ולי קוראים גאולה. בא מישהו לבית חב"ד וכל השיעור הבחור פוער עיניים, על קוצים, ואבא שלי לא מבין מה הוא רוצה. אז הוא שאל אותו, "מה הבעיה?" והבחור עונה, "אמרת שיעור על גאולה ומשיח, אני לא מבין, איפה גאולה? איפה משיח? לא רואה כאן אף אחד מהילדים…"

אני כל כך רגילה שכולם שונים ואני החבד"ניקית, זאת ששואלים אותה את השאלות וזאת שעונה את התשובות. זה מעייף, אבל גם כיף לי כל פעם מחדש. אני מרגישה שזכיתי וזה מרגש.

פרידות

כמעט כל שבועיים יוצא לנו ללוות מישהו לסליפר, לנסיעה, וכמעט כולם בוכים. שאלו אותי פעם, למה את לא בוכה? התרגלתי למציאות של חיבורים ופרידות. אני יודעת שאכיר אנשים חמודים והם יעזבו, ואין מה לעשות. זה עצוב כל פעם מחדש, ואני משתדלת לשמור על קשר וגם מצליחה.

כיף פה, אבל אני לא רוצה להישאר. כל שולחן שבת אבא שלי אומר, "אתם בטיול, אבל אנחנו תקועים פה כבר 18 שנה", אז בעז"ה שתבוא גאולה אמיתית ושלמה ולא נצטרך להיות פה.