סבב הלחימה בין עזה לישראל, שהסתיים בשבוע שעבר, ערב הרמדאן (וימים ספורים לפני תחילת האירוויזיון), היה קרב מרתק בין מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר ומפתחי 'כיפת ברזל', ובין חמאס והג׳יהאד האסלאמי, שמאתגרים את יכולות המערכת כבר שמונה שנים, מאז היירוט המוצלח הראשון.
בפרספקטיבה של כמה ימים מאז הפסקת האש (בינתיים) אפשר לענות על כמה שאלות מרכזיות, במיוחד לאור העובדה שלראשונה זה שנים היו נפגעים רבים בעורף הישראלי – ארבעה הרוגים וכ־150 פצועים. אחד ההרוגים, משה פדר מכפר־סבא, נפגע מטיל קורנט ששוגר מהרצועה, והשאר נפגעו מקסאמים, שעברו עם השנים שיפור משמעותי ביכולת נשיאת החימוש שלהם (חלק מהרקטות לטווח קצר נשאו חומר נפץ במשקל של עשרות קילוגרמים כל אחת).
שאלת השאלות היא האם מערכת כיפת ברזל כשלה הפעם, לאור העובדה שרקטות נחתו בשטחים מיושבים, וגרמו לנפגעים ולנזק.
העלייה בכמות חומר הנפץ בהחלט השפיעה על היקף הנפגעים והנזק. מבחינה אחוזי ההצלחה של היירוט, הסבב האחרון היה דווקא מוצלח במיוחד – יותר מ־90 אחוזי הצלחה מול הרקטות ששוגרו לעבר אזורים מיושבים. האחוזים הגבוהים מאוד נשמרו גם כאשר נורה מטח כבד של לא פחות מ־117 רקטות בשעת ערב אחת, רובן לאזור אשדוד.
הסיבה לריבוי היחסי של רקטות שנחתו בשטחים מיושבים היא המספר העצום של רקטות ששוגרו מרצועת עזה מלכתחילה – לא פחות מ־690 שיגורים במשך יממה וחצי (לשם השוואה: ביום השיא של מלחמת לבנון השנייה ב־2006 שיגר חיזבאללה כ־300 קטיושות). במספרים גבוהים, הסטטיסטיקה מדברת. כיפת ברזל יודעת להתעלם מרקטות שעושות את דרכן לעבר אזורים בלתי מאוכלסים, ואינה מנסה ליירט אותן, ומכיוון שכך, עשרה אחוזי כישלון התבטאו ב־35 רקטות שהיו אמורות להיות מיורטות, אך היירוט שלהן כשל. אגב, כאשר המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון, מפא״ת, פרסם לפני שנים את הקריאה לפיתוח מערכת ליירוט רקטות, הדרישה הייתה ל־70 אחוזי הצלחה בלבד. זה נתפס אז פנטסטי, אך המציאות עולה על הדמיון: בסבב לחימה קצר מול עזה, לפני כמה שבועות, יורטו מאה אחוזים מכ־50 רקטות ששוגרו לדרום. שיא עולמי.
״בניתוח לאחור, מערכת כיפת ברזל מצליחה מעל ומעבר למה שניתן היה להעריך מראש, וגם הסבב האחרון מוכיח שאין שום מערכת אחרת בעולם שאפילו מתקרבת לאחוזי היירוט שלה", אומר ל'מקור ראשון' בכיר בחברת רפאל, שפיתחה את המערכת ביחד עם התעשייה האווירית, שאחראית למכ״ם הגילוי של הרקטות. "הסבב בהחלט היה מוצלח מאוד לכיפת ברזל״.
״האתגר שניצב מולנו הולך וגדל, כי האויב מנסה להתמודד עם המערכת בדרכים שונות, אבל גם אנחנו הולכים ומשתפרים, ולמעשה, הדמיון בין כיפת ברזל של היום ובין זו שהפכה למבצעית לראשונה ב־2011, הוא חיצוני בלבד. בכל היבט אחר, זוהי מערכת שונה לגמרי. אני יכול להגיד בביטחון שאנחנו מקדימים את האויב בכמה צעדים, ולא רק בצעד אחד״.
אז למה בכל זאת יש רקטות שכיפת ברזל אינה מצליחה ליירט?
חשוב להבין שכל יירוט תלוי בתזמון ובשילוב המושלם בין חיישנים רבים, מכ״מים, אמצעי תקשורת וטילים מיירטים, וכמובן גם במרכיב האנושי. מספיק ״פספוס״ קטנטן באחד המרכיבים כדי להביא לכישלון. בניסיון לשפר את הסטטיסטיקה, יש מצבים שבהם משוגר יותר מטיל מיירט אחד לעבר רקטה שעושה את דרכה לעבר יישוב ישראלי, אך עדיין אין ״הגנה הרמטית״. גם לא יהיה דבר כזה. אגב, רוב פעולת היירוט היא אוטומטית, ובסבב האחרון פעלו לוחמי מערך ההגנה האווירית יומם ולילה ללא דופי. ה״נפילות״ לא אירעו בגללם.
המילואים של רפאל
אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי כיפת ברזל בחיל האוויר בעשור שעבר (שר הביטחון בזמנו, עמיר פרץ, הכריע בעד פיתוח המערכת בניגוד לעמדת החיל), היה שהדרך הטובה ביותר לעצור שיגור רקטות אינה הגנה אלא תקיפה מסיבית והרתעה. האם הסבב האחרון יכול ללמד שכיפת ברזל רק מביאה את הג׳יהאד האסלאמי ואת חמאס לשגר יותר רקטות ממה שהיו משגרים אילו לא הייתה ״כיפה״, מתוך ציפייה שהרוב ממילא ייורט? האם זה מחזק את טענת המתנגדים?
״הטענה כאילו חמאס והג'יהאד יורים בגלל שהם ממילא לא מצפים לפגוע, היא פשוט מופרכת״, טוען הבכיר ברפאל. ״מניתוח של כל השיגורים והיירוטים אנחנו רואים שוב ושוב שהם עושים כל שביכולתם כדי לגרום מקסימום נזק ונפגעים בנפש. ניתן להעריך כי מספר ההרוגים היה גדול במאות אחוזים אילו לא הייתה כיפת ברזל, לפחות כמו הנפגעים הרבים בעורף בימי מלחמת לבנון השנייה״.
ושוב עולה שאלת המחיר של מיירט בודד של כיפת ברזל – כ־50 אלף דולר לפי הפרסומים, לעומת המחיר האפסי של כל רקטה.
״שאלת הכדאיות הכלכלית של כיפת ברזל הוכרעה כבר מזמן", קובע איש רפאל. "ה׳שווי׳ של כל יירוט אינו נגזר מעלות הרקטה אלא מהמחיר שהיינו משלמים אילו לא הייתה מערכת הגנה. מעבר לחיי אדם שנחסכו, שאין להם מחיר, גם בסבב הזה אפשר בקלות לדמיין איזה נזק היה נגרם אילו החיים ברוב הארץ היו משותקים עקב חשש מטילים, ואולי אפילו נתב״ג היה נסגר, כך שהתועלת עולה על העלות פי כמה וכמה״.
למזלנו, ישראל עדיין לא התמודדה עם תסריט של מלחמה בצפון ובדרום במקביל. האם יש מספיק סוללות להגנה על העורף גם במקרה כזה, כאשר העדיפות בהגנה צפויה להינתן קודם כול לבסיסים של חיל האוויר ולמתקנים אסטרטגיים כמו תחנת הכוח בחדרה? מסיבות מובנות צה״ל אינו מספק מספרים מדויקים על סדרי הכוחות שלו, אבל ברור שהמספר כיום של סוללות כיפת ברזל אינו מספיק כדי לספק הגנה מיטבית לכל הארץ (לפי תוכנית שהוכנה בימי אהוד ברק כשר ביטחון ומעולם לא תוקצבה). במלחמה משמעותית עתידית יידרשו סוללות נוספות, כמו שכמה סוללות הוקמו ממש תוך כדי ״צוק איתן״ ב־2014, והתחילו לפעול שעות ספורות אחרי שהוצבו בשטח.
שאלה נוספת היא האם יש מספיק טילים מיירטים למקרה של מלחמה נרחבת. מספר המיירטים המכונים ״טמי"ר״ אינו אינסופי (וסודי), אך המצב כיום טוב עשרות מונים לעומת סבבי הלחימה הראשונים בעידן כיפת ברזל. בכל מקרה, רפאל ערוכה כיום לייצור מיירטים רבים נוספים, במקרה הצורך. עובדיה ממילא מתייצבים בהרכב מלא במפעלים בכל פעם שמתחיל סיבוב לחימה, כאילו מדובר בשירות מילואים.
האם בעקבות סבבי לחימה כמו זה האחרון התרחבו המכירות של כיפת ברזל בעולם?
״האמת שכן", עונה הבכיר ברפאל. "אנחנו לא מוכנים למכור את כיפת ברזל לכל מדינה, אלא רק לשותפים האסטרטגיים הקרובים ביותר שלנו, אבל בכל פעם שהמערכת מוכיחה את אחוזי היירוט העצומים שלה – העניין בה גובר. בשנה הבאה נספק שתי סוללות כיפת ברזל ראשונות, שהוזמנו על ידי צבא היבשה בארה"ב (מדובר בפרויקט משותף עם חברת רייתיאון האמריקנית), ואנחנו מקווים שבהמשך יוזמנו סוללות רבות נוספות הן מטעם ה׳ארמי׳ והן מטעם זרועות נוספות של הצבא האמריקני״.
הכוננות עודנה גבוהה
כיפת ברזל משתלבת כמתוכנן בתפיסת ההגנה הרב־שכבתית נגד טילים, שעליה הוחלט לפני עשרות שנים במנהלת ״חומה״ במשרד הביטחון. אחריה נקלטו בחיל האוויר בשנים האחרונות גם ״חץ 3״ ו״שרביט קסמים״.
מערכת ההגנה הישראלית הראשונה נגד טילים הפכה למבצעית כבר בתחילת העשור שעבר. זו הייתה ״חץ 2״, שפיתוחה החל בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 – תוך התנגדות עזה של חיל האוויר שתמיד מעדיף להשקיע את כספו במערכי התקפה. פעולת היירוט של חץ 2 אמורה להתבצע בתוך האטמוספירה; חץ 3 הוא סיפור אחר לגמרי: היירוט אמור להתבצע כבר בגובה עצום בחלל, ולתת מענה גם לראשי נפץ מתפצלים שמפתחים האיראנים. המערכת הזאת היא הפרויקט המרכזי כיום של מנהלת 'חומה', יחד עם הסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים (MDA). זהו נדבך מרכזי במערך ההגנה הרב־שכבתית של מדינת ישראל, והחלק של חץ 3, שפותח בהובלת התעשייה האווירית, צפוי לספק את שכבת ההגנה העליונה מפני איום הטילים הבליסטיים.
״שרביט קסמים״, שפותחה על ידי רפאל ורייתיאון, מיועדת ליירוט טילים לטווח בינוני וטילי שיוט. הרעיון הרב־שכבתי היא שכנגד כל טיל המשוגר לעבר ישראל ייעשו כמה ניסיונות יירוט – גם מחוץ לאטמוספירה וגם בטווחים הקרובים. לכן, ככל שהטיל המאיים מגיע ממקום רחוק יותר וגבוה יותר, כך גדל הסיכוי ליירט אותו באחת מן השכבות. בנוגע לרקטות המשוגרות מטווחים של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כמו אלה המשוגרות מעזה, מערכת ״כיפת ברזל״ היא היחידה שרלוונטית כיום.
ומה בנוגע לפרויקט ״הגנה נקודתית״ לטווחים קצרים מאוד – כולל איום מרגמות – שגם עליו הוחלט במערכת הביטחון הישראלית?
הפרויקט החדש הזה של מפא״ת, שכבר יצא לדרך, נמצא רק בראשיתו. מדובר בשכבה שהיא נמוכה יותר מכיפת ברזל, כדי להגדיל עוד את סיכויי היירוט ולתת מענה לשיגורים בטווחים הקצרים מאוד, של קילומטרים ספורים. כמה תעשיות, כולל רפאל, שוקדות בשלב זה על מענה לאתגר הטכנולוגי. משרד הביטחון צפוי לבחור בהמשך באחת ההצעות, ולהפוך אותה ל״פרויקט״.
בעניין הזה אומר הבכיר ברפאל כי ״מבחינת טכנולוגית ניתן ליירט כל איום, אפילו כדור רובה שנורה מטווח של כמה עשרות מטרים בלבד. הכול תלוי במאמץ הטכנולוגי ובעלות. המדינה היא זו שצריכה להחליט עד איזו רמה ומאיזה טווח היא רוצה להגן על עצמה, ובהתאם לכך התעשיות הביטחוניות וצה״ל יפתחו את המענה הטכנולוגי והמבצעי״.
ולסיום, שאלה הרבה יותר אקטואלית: האם מצב החירום של מערך ההגנה האווירית הסתיים עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש הבלתי פורמלית מול עזה?
התשובה לכך היא לא. הכוננות נותרה גבוהה בכלל מערכי חיל האוויר ובמיוחד במערך כיפת ברזל. השגרה תשוב, אולי, רק לאחר סיומם המוחלט של אירועי האירוויזיון, שכרגע משמרים את הערנות הביטחונית ברף גבוה. 
