זה הקטן /// שי קופלוביץ | 43 | +6
יש דברים אצל בן זקונים שאין אצל אף ילד אחר. לכל ילד יש את הדברים המיוחדים שלו, את הריגושים הקטנים והגדולים, אבל יש משהו אצל בן זקונים שהוא קצת שונה.
הסיפור שלנו כבר ידוע לכל מי שעוקב בפייסבוק, יש לנו שישה בנים, אז כולם יכולים לצאת מנקודת הנחה שאחרי החמישי כל מה שרצינו זו בת. בעצם גם אחרי הרביעי. בעצם גם אחרי השלישי, טוב נו, הבנתם. אבל רצה הקב"ה ונתן אגוזים למי שיש לו שיניים וב"ה שישה בנים נאים וחמודים להפליא יש לנו. גנטיקה, לך תבין.
אז בן הזקונים שלנו, הלא הוא גומא, צוציק בן שלוש ומחצה, מפליא אותנו כל פעם מחדש במתיחת הגבולות שלו, אם זה לקפוץ בין הספות תוך כדי סלטה כפולה לאחור, אם זה להתנפל על אח שגדול ממנו פי שלוש בצעקת "אני אקרע אותך" מבלי לפחד, או מנגד – לברוח לקצה השני של הבית כשמפעילים את הנינג'ה לאיזה שייק טוב, כי רעש חזק מפחיד אותו.
הוא קשה לכעוס ונוח לרצות, הוא שונה מכל קודמיו אבל דומה להם בצורה מדהימה, והוא חמוד עד כדי כך שממש קשה להתעצבן עליו, שזה מבאס לפעמים.
אבל מה שמרגש הם השלבים שכבר לא ישובו, הפעם הראשונה שהוא צעד והפעם הראשונה שהוא דיבר, הפעם האחרונה שהוא ינק והפעם האחרונה שהוא השתמש בטיטול (טוב, זה אולי יחזור לו בעוד שמונים שנה). כל דבר כזה הוא רגע מרגש שכבר לא יחזור. כל רגע כזה משמח אותנו מאוד כהורים אבל יש בו גם משהו קצת עצוב, קצת משהו שאולי לא מתגעגעים אליו אבל זוכרים אותו בערגה. וכל יום שהוא מתקדם ומדבר יותר ומבלבל את המוח קצת יותר ופתאום שר ופתאום רוקד ואולי קצת עושה דברים שאף אחד אחר בגילו לא העז לעשות אצלנו, הוא קצת מתוק חמוץ, אבל מרגש. ולא, הפתרון הוא לא לנסות עוד פעם כי הפעם זה בטוח בת, תנוחו, מיצינו.
גומא הוא המיזיניקל (ביידיש) שלנו והבעיה הגדולה היחידה בזה, היא שהוא כנראה יודע את זה טוב מאוד.
אבאל'ה, בוא: בן בכור, ילד זקונים – מה זה משנה? ליקיצה בלתי מתוכננת משנ"צ של שבת אין גיל
כולם היו בכוריי /// דורון מלצר | 40 | +6
מדי פעם אני רואה כאלו שמכריזים, או שמכריזים עליהם שהם "אבא בפעם השנייה/ שלישית". מצחיק, נכון? אם אתה כבר אבא, איך תהיה שוב?
אבל יום אחד עלתה מחשבה בפניי. ומחשבה שעלתה כך הייתה: כשנולד לנו הבכור שלנו התמלאנו באושר ואהבה אינסופית. איש קטן הצטרף למשפחה, ילד חמוד, שנשאר כזה לאורך שנים (כדאי לנסות בבית).
כל דבר היה לו, ולנו, חדש. כל צעד קטן שלו ריגש. כל מילה מילאה אותנו בעוד אהבה. נדמה היה שכבר צפוף שם בלב. שאין יותר מקום לאהבה. ואז הגיע הבן השני. והפלא הגדול הכפיל את עצמו. ולא רק הפלא, אלא גם המקום לאהבה. פתאום גילינו שיש מקום לאהוב שניים.
ושלא תטעו: זו אותה האהבה בדיוק, אבל שונה לחלוטין. לכל אחד יש את מה שמדויק לו. לכל ילד יש את האהבה המיוחדת שלו. והיא מלאה, ושלמה, ומכל הלב. איך? לא יודע. ככה זה.
אותו הדבר בדיוק קרה עם השלישי. הילד נולד, והתפנה עוד מקום לאהבה. ושוב זו אותה האהבה אבל אחרת לגמרי. דברים שהיו חשובים אצל הראשון, כבר נראים אחרת אצל השלישי. ולהיפך: דברים שהיו נראים שוליים אצל הראשון, קיבלו חשיבות גדולה אצל השלישי. לכל אחד יש את היחס המיוחד, את הדגשים שהוא צריך. אבל האהבה? שם בענק.
היו גם כאלו שאמרו לי "חכה, חכה כשיגיעו הבנות. זה משהו אחר". מה אפשר לומר? באמת חיכיתי והן הגיעו. עם תוספת אהבה. ושוב הסתבר שכל ילד רק מרחיב את הלב. ודוחס עוד מקום. אבל לא דוחק את האחר.
ובמחשבות כמו במחשבות, הכל פתוח. מבחינתי אפשר להכריז על האפשרות שכולם בכורים. הבכור הראשון, והבכור השני וכולי. ובגאווה להכריז שאני אבא מאוהב בפעם השישית.
