אני בטוח שרוב חולי השפעת נדבקים כשהם מגיעים להתחסן

אני הייתי מאלה שמבטיחים לעצמם ללמוד בכל יום קצת, לקראת המבחן, כדי לא להגיע לשבוע האחרון בלחץ ולדחוס את כל החומר לכמה ימים. מבטיחים, ולא מקיימים. את דרך החיים הנפלאה הזאת אני מיישם גם באבהות. שירן חופרת לי כבר שלושה חודשים שצריך לחסן את הילדים לקראת החורף, אבל מתוקף היותי דחיין כפייתי אני זוכר איך אמרתי לה בפסקנות, "מי מחסן באוקטובר מאמי, זה עוד קיץ". והנה אנחנו רגע לפני ינואר, חורף לכל הדעות, ובבית הלא מחוסן יש ארבעה אנשים שמוגדרים כקבוצת סיכון לשפעת: עולל, שני זאטוטים, ואבא אשכנזי היפוכונדר. ועדיין, כדי לשכנע אותי להתחסן נדרשה גם פאניקה תקשורתית טובה, בסיוע מגישת חדשות חמורת סבר שמספרת שהמחסור בחיסונים בדרך.

ד"ר שירן זמרי נזפה בי על ההתמהמהות, ומיהרה להתקשר לקופת החולים כדי לקבוע תור. בצד השני של הטלפון אמרו לה בנימה רגזנית ייחודית לנותני שירות ישראלים שאין תור לחיסונים ופשוט צריך להגיע אחרי חמש. ביקשתי משירן שתיקח את הילדים, והיא ענתה שאין לה בעיה ללכת איתם באוקטובר, אבל מחר יש לה ניסוי גדול ולי יש רק סדרה בנטפליקס לראות.

נשימה בשטח בנוי

בחמש ורבע בערב הגענו לסניף קופת החולים. כלומר, למחנה הפליטים מרום נווה. הכניסה נראתה כמו בית החולים באדליב רגע אחרי שפוטין החליט להיפטר מארבע מאות חביות חומר נפץ. עשרות אנשים עם סימני שפעת (או אולי שחפת) מוקדמים מילאו את הכיסאות באולם הצפוף. אני מוכן להתערב ש־96 אחוזים מחולי השפעת בישראל נדבקים בשעה שהם מגיעים לסניף קופת החולים כדי להתחסן. המקום נראה כאילו תוכנן במיוחד כדי להגדיל את סיכויי ההדבקה. כשניסיתי לאתר כיסאות בקרבת חלון כדי להסניף קצת אוויר, הבנתי שפשוט אין חלונות. לילדים אמרתי שינסו לנשום כמה שפחות. הזאטוט אהב את המשחק והצטיין בו עד שעצרתי אותו שנייה לפני איבוד הכרה.

איתרתי שלושה כיסאות פנויים והסתערתי עליהם במהירות. הושבתי את הילדים והתחלתי לסרוק את השטח כדי לזהות סיכונים. שני כיסאות מאיתנו ישבה אישה בגיל הישיבה, שנראתה בעיצומה של מגפה. מדי כמה דקות היא דפקה שיעול שאת גלי ההדף ממנו ראיתי בעין בלתי מזוינת. רסס ניתז אל עבר השטח הבנוי. במרחק קטן ממנה ישב זוג מבוגר שנראה כי שרד דברים גרועים משפעת. הגבר קינח בתכיפות את אפו במטפחת – שיטה של מבוגרים לשמור חיידקים קרוב ללב.
שאלתי בתמימות מי אחרון. אישה נחמדה ענתה לי את התשובה הכי מעצבנת ביקום בסיטואציות כאלה: "אתה". איחלתי לה שפעת חזירים והלכתי לקחת מספר. שאלתי את הפקידה אם אני צריך לקחת שלושה מספרים בשביל הילדים או שמספיק להכניס את כולם על מספר אחד, והיא לא ענתה לי. כנראה לא שמעה, או ששנאה אותי מדי. הבנתי אותה – אישה תמימה, בסך הכול רצתה לעבוד בקופת חולים ומצאה עצמה לפתע בלב מחנה פליטים.

צרור חיידקים

השכונה שלי ברמת־גן היא אזור מתחדש, עם המון משפחות צעירות המסתוות בקרב המון משפחות שפעם היו צעירות. ממוצע הגיל בחדר היה 70, לפחות לפי החישוב שערכתי עם שני ילדיי בני השנתיים והעולל בן הארבע. הילדים שיחקו על הרצפה, ונזפתי בהם שלא טוב לשחק על הרצפה כי היא עמוסה בחיידקים. בחלומי קיוויתי שתיגש פתאום איזו אחות ותגיד שבגלל שלושת הילדים הקטנים אוכל להיכנס לפני כולם. אבל חלומות לא מתגשמים במרום נווה.

הגברת המשתעלת הגבירה קצב ועברה לשיעול אחד לדקה. הייתה לה שיטה: קודם דפקה שיעול, אחר כך ריססה צרור, אחר כך נחה. בחמש ארבעים וחמש 11 איש היו לפנינו בתור, בהנחה שאף אחד לא ימות משפעת בזמן ההמתנה. ניסיתי לחלוב מידע מהאנשים שיצאו מחדר האחות והרגשתי כמו בשוק השחור: "כמה חיסונים עוד נשארו, תגיד לי את כל האמת". ברגעים כאלה אני קצת מצטער על שאנחנו לא מדינה שאפשר לפתור בה דברים באמצעות שוחד. בבוליביה המדור השבוע היה הרבה יותר קצר.

הילדים מצאו חברים והתחילו לשחק עם שני נשאי שפעת פוטנציאליים בגילם, ילדים של הזוג שישב לידנו. אני העברתי את הזמן במחשבה על הטמטום שבריכוז עשרות מועמדים לשפעת בחדר אחד בזמן שהם מחכים לחיסון שפעת. רבאק, השנה כמעט 2020, הטכנולוגיה קיימת. מכירים מקדונלדס? אפשר לשלם בחלון אחד ולקבל את האוכל בחלון אחר, בלי להיכנס לסניף. מה הבעיה לעשות את אותו הדבר עם חיסונים? נותן כרטיס מגנטי בחלון אחד, נותן כתף בחלון אחר, מקבל זריקה, ובא לישראל חוסן.

נס לא יהיה פה

החדר הלך והתרוקן כשהתור שלנו הלך והתקרב. מדי פעם האחות העייפה הוציאה ראש מהחדר וכאילו ספרה את הנותרים, החזירה ראש לחדר וספרה שוב. ידעתי שמלאי החיסונים הולך להיגמר. התפללתי לבורא שיישארו לנו ארבעה חיסונים, או לפחות חיסון אחד שיספיק לארבעה. כשהנודניק האחרון לפנינו נכנס לחדר האחות, הכנתי את הילדים להסתערות מהירה והסברתי להם שהם עומדים לקבל זריקה כדי שירגישו טוב כל החורף. הילדים שלי מיד הבינו כמה זה חשוב בשבילם ובתגובה התחילו לבכות כמו מטורפים. הרגעתי אותם בשוחד בסגנון בוליביאני: צעצועים, ממתק לכל אחד והבטחות לסיקור חיובי מול אמא.

נכנסנו לחדר האחות, שהפליאה בנו את תסכולה. "למה תמיד כולם מחכים לרגע האחרון", אמרה במבטא חצי גרוזיני וחצי רמת־גני. תאמיני לי שאני מבין אותך, עניתי לה, ככה זה. נשבע לך, רק בגלל אשתי אני פה. אם זה תלוי בי, אני מחסן אותם כבר באוקטובר. לשקרים אין חיסון.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il