עבודת המחקר של ירון ניר פרייזגר, הרואה אור בספר שלפנינו, מכילה שני היבטים השוואתיים מרכזיים: השוואה בין כתביו של זלקוביץ' לפני השואה ובין אלו שכתב בעת שהותו בגטו; והשוואה בין לודז ביצירותיו ובין האופן שבו תיארו אותה סופרים אחרים.
השלילה הגדולה של התרבות
במקבץ הסיפורים "בבתי באלוט", שנכתבו בשנים 1927–1928, התמקד זלקוביץ' בתיאור חייהם של תושבים ברובע העני. הודגש בהם הפער המעמדי, ניצול הפועלים, הרעב והעוני, וכתוצאה מהם החולי והמוות בקרב בני משפחותיהם. הקובץ "דירות בגטו" כולל 28 סיפורים שכתב זלקוביץ' בעת המלחמה, בזמן שהותו בגטו לודז'. הם משקפים היטב, באופן רחב ומעמיק, את החיים האומללים של תושבי הגטו, את עליבות דירותיהם, את המראות והריחות הנוראים ברחובות. כאמור, בנוסף לסיפורים כתב זלקוביץ' בגטו גם דיווחים, כך שאת הסיפורים שנכתבו לפני המלחמה ניתן להגדיר כספרות שחלקה בדיוני, ואילו בסיפורים על הגטו יש שילוב של ספרות ותיעוד.
לצד התיעוד בכתב, ארכיון הגטו כלל גם תיעוד בתמונות. צלמים שקיבלו מההנהגה מצלמות כדי ליצור תמונות של התושבים לצורך תעודת תושב, צילמו בסתר גם תושבים בחיי היום־יום, רחובות ובתים מבחוץ. תמונות אלו השלימו את התיאור המילולי של זלקוביץ' את הבתים מבפנים.
במחקרו בדק פרייזגר כיצד זלקוביץ' וכותבים אחרים ראו והבינו את המציאות שבה חיו. אחד התחומים הוא תפיסת המרחב והשפעת הגומלין בינו ובין האדם. לפי סיפוריו הראשונים של זלקוביץ', מי שחי ברובע באלוט בלודז' נועד לחיים אומללים. חיי התושבים כרוכים בעוני, ברעב ובסבל. המרחב החדש, הגטו, מקצין את המצב. הגטו מתואר אצל זלקוביץ' כישות בפני עצמה: "הגטו, השלילה הגדולה של התרבות והקדמה אשר בני אדם טיפחו במשך מאות בשנים, מחק תוך זמן קצר את הגבולות בין קודש לחוסר כבוד, כפי שמחק את הגבולות בין שלי לשלך, בין מותר לאסור, בין הגון ללא הגון" (עמ' 161). הישות הזאת אחראית, כאמור, לגורל היהודים במקום זה.
זלקוביץ' הכיר היטב את מקומות מגוריהם של תושבי הגטו, שכן הוא עצמו, כמו הדמות בסיפוריו, ביקר בבתים כדי לבדוק את מצבם של התושבים ולקבוע למי מגיעה קצבת סעד. בסיפוריו ובדיווחיו הוא מזועזע מהמצב. הוא מתאר את עליבותם של הבתים המטים ליפול, את הדירות שאינן מגינות על הדיירים האומללים שחיים בצפיפות, ושהקור והרטיבות בהם גורמים למחלות ולמוות.
המוות נכח בסיפוריו של זלקוביץ' גם לפני המלחמה. הוא היה מעין דמות שמלווה את הפועלים העניים ובני משפחותיהם. כך למשל בסיפור "כך חי, כך מת", על פועל שהיה מרוצה מחייו וחזר על המילה "חיים". המוות הגיע ואמר לו באירוניה: "אז מה, פועל, אתה מרוצה מהחיים? טוב לך לחיות, אה?". לבסוף הפועל מת כשהמילה "חיים" בגרונו.
התמותה בגטו הייתה בהיקפים גדולים, וניתן היה להיתקל בגופות מתים בבתים וברחובות. עם זאת, בגטו לודז' השתדלו לקבור קבורת יחיד. עם התחלת הגירושים של ילדים וזקנים, חששו זלקוביץ' וחבריו מרצח המוני. העבודה נתפסה כמצילת חיים, אבל גם בגטו זה, שהתקיים זמן ארוך יחסית לגטאות אחרים, נערכו גירושים שונים עד שחוסל. גם האינטלקטואלים שהקימו את הארכיון לא ניצלו. כאשר החל חיסול הגטו, בקיץ 1944, פנו כשבעים יוצרים אל מרדכי רומקובסקי, ראש היודנראט המפורסם של גטו לודז', כדי שיגן עליהם. הדבר לא הועיל, וגם זלקוביץ' ובני משפחתו נשלחו לאושוויץ.
"לא יאונה עוול לאדם העובד"
תנאי המחיה בגטו לודז', שמוקם בשכונת באלוט, היו גרועים ביותר: "בשטח של ארבעה קילומטרים רבועים הצטופפו כ־170 אלף בני אדם, לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר. רבים מבתי הגטו היו בתי עץ, שלא חוברו למערכת הביוב ולא היו בהם מים זורמים. הגרמנים כמעט לא סיפקו חומרי הסקה בחורף, ותושבי הגטו השתמשו בכל חומר בעירה אפשרי, כולל רהיטים, מדרגות ודלתות. עד מהרה התפשט הרעב… לאורך תקופת קיומו של הגטו מתו בו כ־44 אלף בני אדם, 21 אחוזים מאוכלוסייתו, בעיקר מרעב וממחלות" (עמ' 34).
העבודה הייתה מרכיב מרכזי בקיומו של הגטו, והיהודים עבדו בסדנאות ובבתי חרושת. מי שיזמה וארגנה את העבודה הייתה ההנהגה היהודית בראשות רומקובסקי, שראה בעבודה אפשרות לקיום הגטו ולמניעת גירוש. הוא היה בטוח בכך. באחד מנאומיו אמר: "שום עוול, ולו הקטן ביותר, לא יאונה לאדם העובד. זאת אומר אנוכי לא בשמי בלבד, אלא על סמך הבטחותיהם של גורמים מוסמכים".
לדברי זלקוביץ', העבודה התנהלה היטב בזכות רומקובסקי. מדובר בדמות שנויה במחלוקת היסטורית, אבל זלקוביץ' מכנה אותו בזמן אמת "הנשיא" ומדגיש את תרומתו לארגון העבודה, אומנם כדי למלא את רצון הגרמנים ולספק להם מוצרים, אך הדבר גם עוזר ליהודים. בספר נזכרים בעלי מלאכה רבים ושונים: נגרים, סבלים, אופים, עובדי סדנת הנעליים, עובדי גיהוץ, עובדי מתכת, כובענים. היה בית חרושת למחוכים, לנייר ולמוצרי ריפוד. בבית החרושת לגומי, לדוגמה, עבדו נערות שייצרו מעילי גומי עבור "אנשי חברת אופנה מברלין".
מרבית בתי החרושת הללו הוקמו בפקודות מלמעלה, אבל היו גם יוזמות ויצירתיות מצד יהודים. אולם גם במקומות עבודה אלו שרר רעב, ולא כולם החזיקו מעמד.
הכרוניקה שכתבו זלקוביץ' וחבריו כוללת דיווחים בעיקר על המפעלים הגדולים, ופחות על סדנאות קטנות. הם תיארו מה ייצרו בכל מקום, את כמויות הייצור, וגם עניינים אחרים כגון פיטורי עובדים ודיווח על מכונות – כגון גודל המכונה והחדשנות הטכנולוגית שלה. יש גם סיפורים אישיים על עובד מסוים או יזם המפעל. מחאות ושביתות של עובדים הן נושא שחוזר רבות בכתבים.
600 ממיינות נעליים
אחד הדיווחים של זלקוביץ' מובא בספר בתרגום מיידיש לעברית. הוא נכתב ב־17 באוגוסט 1943, ומהווה דוגמה גם לסגנון כתיבתו של זלקוביץ' בגטו, סגנון ששילב ספרות ודיווח, וגם לארגון החריג של העבודה בגטו כדי למצות כל פרט חומרי ואת כל כוח האדם שהיה בנמצא. זלקוביץ' מספר על פעילותה של "המחלקה לעניינים מיוחדים": לגטו הגיעו כמויות עצומות של בגדים ונעליים שהיו שייכים ליהודים מגורשים, אשר ברור שחלקם הגדול כבר לא בחיים. החפצים נארזו בשקים שנתפרו מכיסויי מיטה וממפות עשויות קטיפת פלוסין, רכוש שהיה יקר מאוד לבעליו היהודים ונבזז מהם. לעיתים היו סימני דם על הבגדים, ונקל לשער מה חשו אנשים שזיהו חפצים ובגדים של בני משפחותיהם שגורשו.
מה הוצא מהשקים? נעליים, תפילין, פיסות קרועות של ספרי תורה, כיסוי מצה, כיסוי חלה, קופסת אתרוג, ארנק עור, חגורת משי, חגורת עור, כובע מפרווה ועוד ועוד. היו שם גם תפילין של ראש קרועים, כנראה לאחר שנעשה בהם חיפוש אחר יהלומים. כמויות הבגדים והחפצים של המגורשים היו כה גדולות, עד כי לאחסונם הוקדשו שני בניינים בני ארבע קומות כל אחד.
הסחורה הלכה ורבתה. במיון הנעליים, לדוגמה, עבדו בתחילה 40 ממיינות, אך בהמשך גדל מספרן ל־600. מלבדן, עוד מאה גברים עבדו בתיקוני נעליים, והיו נעליים שנשלחו גם לגטאות אחרים.
לספר צורפו סיפורים ורשימות של זלקוביץ' שתורגמו מיידיש לעברית בידי נאוה ליטבק. ביניהם שלושה סיפורים על בני זוג – גבר בשם גרבר ואישה בשם ריבה ברמסון. לא ברור אם גרבר הוא בן דמותו של זלקוביץ' עצמו, ואם יש פה רמז למערכת יחסים שלו עם אישה אחרת. פרייזגר מעיד כי "זלקוביץ' כמעט לא כתב על אהבה"; תמוה אפוא שמתוך עשרת התרגומים, שלושה מוקדשים דווקא לזוג זה. ניתן היה להסתפק בסיפור אחד, שבו השניים מתווכחים על מהות הגטו ברצף ההיסטוריה היהודית, ולהוסיף סיפורים ורשימות נוספות של זלקוביץ', כגון אלו שכתב על מנהגי החתונה והדיווח על הנעשה בגטו.
שני פנים לספר – היסטורי וספרותי. בפן ההיסטורי מתקבלת תמונה מפורטת ואמינה על חייהם המסויטים של תושבי גטו לודז' במשך ארבע שנות קיומו. הגדילו לעשות זלקוביץ' וחבריו האינטלקטואלים שייסדו ארכיון וכתבו כרוניקות יומיות למען הדורות הבאים. מבחינת הפן הספרותי, ירון ניר פרייזגר עשה חסד עם זלקוביץ' בכך שחשף את כתביו ועמד על התכנים, הרעיונות והתפיסות שהביע.
מתוך הכתבים הספרותיים והדיווחיים מתקבלת תמונה מפורטת על שהתרחש בגטו לודז', על מצב האנשים, עמדתה של ההנהגה היהודית ועוד. כל זה מנקודת מבטם של מי שהיו שם, לא במבט רטרואקטיבי.
