לפני שבועות אחדים הסתיים אחד הפרקים המפוארים בתולדות הספורט הישראלי לאחר שהשחיין יעקב טומרקין כינס את מסיבת העיתונאים המסורתית, תלה את בגד הים והודיע על פרישה מספורט מקצועני. טומרקין ייצג את ישראל בשלוש אולימפיאדות, קבע את הישג השיא לשחיין ישראלי עם מקום שביעי בגמר אולימפי בלונדון 2012, במקצה ל־200 מטרים גב. הוא היה סגן אלוף אירופה באותו המקצה ב־2016, זכה במדליות נוספות בשלל תחרויות יוקרתיות והוא שיאן ישראל ב־100 ו־200 מטרים גב בנוסף לשיאים נוספים.
"בסיום משחקי טוקיו קיבלתי החלטה לצאת לקמפיין אולימפי בידיעה שאם אצליח נהדר ואם לא, אז ברור שזה יהיה האחרון ואפרוש", מסביר טומרקין, "אני אדם שאוהב את הפרטיות שלו ומעדיף להישאר צנוע, אבל החלטתי בכל זאת לקיים מסיבת עיתונאים כי הרגשתי את הצורך להודות לכל השותפים למסע שעזרו לי לאורך השנים, לנותני החסויות שתמכו בי, לעיתונאים ולאוהדים. אני בזירה הבינלאומית הגבוהה קרוב ל־20 שנה ורציתי להגיד תודה על ההזדמנות".
המטרה הגדולה האחרונה בקריירה של טומרקין הייתה להפוך לשחיין הישראלי הראשון שמייצג אותנו בארבעה מעמדים אולימפיים, מסע שלא צלח והסתיים ממש בסמוך לפתיחת משחקי פריז בקיץ החולף. "המטרה הראשונית הייתה להגיע לפריז במשחה ל־100 מטרים גב אישי או עם נבחרת השליחים, אבל חודשיים לפני כן אדם מראענה השווה את השיא שלי וקבע את הקריטריון הבינלאומי, מה שחייב גם אותי להגיע שוב לתוצאה כזו והפך את הכול לקשה יותר עבורי. כמה שבועות לפני עוד ניסיתי להשיג קריטריון ב־200 מטרים מעורב במסגרת אליפות אירופה, שבה העפלתי לחצי הגמר, אבל לצערי הדבר לא צלח", הוא משתף, "בסופו של דבר לא ראיתי את זה כאכזבה אלא כמשימה שלא הצלחתי לעמוד בה. אני עדיין שמח שעשיתי כל מה שיכולתי, שהייתי מחויב בגוף ובנפש וששנה לפני כן הפתעתי רבים כששברתי שיאים ישראלים והוכחתי לכולם, שבניגוד למה שפחות מקובל בארץ, אפשר להמשיך להפגין יכולות טובות גם בגילי ה־30. פעם שחיינים היו פורשים בגיל צעיר מאוד אבל עם התפתחות המדע, הרפואה והתזונה, היום ניתן להתנהל אחרת בגילים מבוגרים יותר".
טומרקין אומנם פרש מפעילות, אבל לא התרחק מדי מהבריכה לאחר שמונה עם פרישתו למנהל המקצועי של נבחרות השחייה בישראל. "קיבלתי את ההצעה כמה חודשים אחרי פריז וההתלבטות הגדולה שלי הייתה האם להישאר בספורט או ללכת למגזר הפרטי, שגם שם נפתחו בפניי כמה אופציות מעניינות. בסיום השנה האזרחית סיימתי תואר שני במנהל עסקים וניהול ספורט והשאלה הייתה האם לקחת על עצמי תפקיד במקום שאני מכיר ויודע, בסיטואציה שבה עדיין אצטרך ללמוד הרבה ולקחת על עצמי אחריות גדולה, או להתחיל מסלול חדש בשוק העסקי", הוא מספר, "החזרה של ליאוניד קאופמן לעמדת המאמן הראשי עזרה לי לקבל את ההחלטה לבחור להישאר בעולם השחייה. הוא אומנם עזב את התפקיד באיגוד לפני שמונה שנים אבל חזרנו לעבוד במשך שנתיים לקראת טוקיו, היחסים בינינו טובים והוא מבחינתי השותף מושלם. החזרה שלו, יחד עם העובדה שהייתי חלק מהמחזור האולימפי החולף ואני מודע לדברים הטובים יותר או פחות שקרו בו, הובילו אותי לקחת על עצמי את האתגר".
"אין ספק שהתוצאות בפריז לא ענו על הציפיות, וכל מה שקרה שם הוכיח שוב עד כמה ספורט הישגי יכול להיות אכזרי, כי בסופו של דבר הכול נמדד בבוקר אחד"
טומרקין מגיע לתפקיד בעקבות שינויים מערכתיים נרחבים באיגוד השחייה בעקבות הופעה מאכזבת של נבחרת השחייה במשחקי פריז, שלוותה גם בשערורייה מנהלתית לאחר שאנסטסיה גורבנקו לא התייצבה למעמד גמר ה־200 מעורב שבו יכלה להשתתף בשל פרישת אחת המתחרות (דורגה תשיעית אחרי חצי הגמר) מה שהציף הרבה לכלוך והאשמות בכלי התקשורת. "אין ספק שהתוצאות בפריז לא ענו על הציפיות, וכל מה שקרה שם הוכיח שוב עד כמה ספורט הישגי יכול להיות אכזרי, כי בסופו של דבר הכול נמדד בבוקר אחד ומה שזוכרים לך הוא מה שעשית באולימפיאדה. הנבחרת הגיעה לפריז אחרי מאמץ גדול של שלוש שנים ואחרי אליפות אירופה עם מדליות ותוצאות מצוינות, אבל משהו היה כנראה לקוי בהכנה ויכול להיות שסבלנו גם מבעיה מנטלית, כי זה סוג של כדור שלג שברגע שמשהו לא עבד, אז דבר גרר דבר", מנתח טומרקין, "ועדיין חשוב לזכור את הדברים החיוביים – הגענו לפריז עם מספר שיא של 17 שחיינים, מה שמראה על עומק מקצועי, ו־12 מהם קבעו את הקריטריון הבינלאומי המחמיר והקשה ביותר, שזה הישג יוצא דופן שמראה על שינוי טוב שכן קורה. בעבר המרכז תמיד היה סביב שחיין דומיננטי אחד, וגם כאן היה לנו את גורבנקו, אבל עדיין סביבה היו לא מעט כישרונות מוכחים עם תוצאות והישגים ברמות הגבוהות ביותר. אני מבין את תחושת האכזבה אבל בשורה התחתונה עדיין הכפלנו מטוקיו את מספר השחיינים שהעפילו לחצי הגמר וזה בהחלט מעיד על התקדמות ותהליך של שיפור. אין לי ספק בכלל שלפניי לא מעט עבודה עם הרבה אתגרים, אני לא קוסם, אבל אני מגיע אופטימי לתפקיד כדי לייצב את הספינה".
אתה מרוצה מהקריירה המקצועית שלך?
"בהחלט. הפספוס היחיד מבחינתי הוא שאף פעם לא העפלתי לגמר אליפות עולם. הייתי קרוב כמה פעמים, אחרי משבר הקורונה היו אפילו כמה אליפויות בזמן קצר כי לוחות הזמנים השתבשו, אבל לצערי לא הגעתי לשיאי במעמדים האלה".
מה דעתך על התנאים שמקבל היום שחיין בישראל?
"כרגע מצבנו בארץ טוב מאוד, אם זה מבחינת המלגות שמקבלים מהוועד האולימפי והמעטפת המצוינת שמקבל כל שחיין ברגע שהוא חלק מהנבחרת. ברור שאי אפשר להשוות אותנו למקום כמו ארצות הברית, שם יש אלפי בריכות של 50 מטרים עם מערכת תרבותית ספורטיבית מאוד משומנת ומדובר במעצמה עם תחרויות בלי סוף, אבל אחת המטרות שלי עכשיו היא ליצור במרכז למצוינות שלנו אלטרנטיבה למי שרוצה להישאר ולהתאמן בארץ עם התנאים הטובים ביותר".
עד כמה פוליטיקה מעורבת בעשייה מאחוריי הקלעים?
"יש פוליטיקה בכל דבר. אני שנים בעולם הספורט, מכיר את הנפשות הפועלות ולאורך הזמן למדתי לא מעט על הנעשה מאחורי הקלעים ואני מאמין שאוכל לתרום מהניסיון שלי, בטח כשרק הרגע סיימתי קריירה ספורטיבית ואני יודע מה צריך לשפר עבור הספורטאי עצמו ומה עובד טוב וכדאי שיישאר".
והמלחמה משפיעה על הפעילות?
"היא משפיעה בכל דבר, אם זה בתקציבים או בקיצוצים. עכשיו מאחורי הקלעים אני מגלה את העלויות של הדברים, יש הרבה ענייני אבטחה ומקומות שאי אפשר לטוס אליהם ואף מדינה לא התמודדה עם מי שאנחנו עוברים, מה שהופך את ההצלחה של המשלחת הישראלית בפריז אפילו לגדולה יותר".
"לשחייה הגעתי ממש במקרה כי גרנו בסמוך לחוף הים ואמא שלי חששה שחלילה אטבע ובגיל 6 היא לקחה אותי פעם בשבוע לשיעורי ציפה. אני זוכר שלא ידעתי לשחות"
יעקב טומרקין, 32, נשוי למור ואב לשלוש בנות בגילים 6, 4 ושנתיים, והם גרים בגני־תקווה. הוא נולד בצ'ליאבינסק, עיר רוסית מדרום־מזרח להרי אורל על נהר המיאס ועלה עם אמו לישראל כשהיה בן שנה וגדל איתה כבן יחיד באשדוד. "הייתי ילד אנרגטי, שובב מאוד, שנמצא כל היום בחוץ. התאמנתי בג'ודו ובכדורסל והייתי חלק מנבחרת בית הספר בכדורגל. לשחייה הגעתי ממש במקרה כי גרנו בסמוך לחוף הים ואמא שלי חששה שחלילה אטבע, ובגיל 6 היא לקחה אותי פעם בשבוע לשיעורי ציפה. אני זוכר שלא ידעתי לשחות והיו מחזיקים אותי במהלך השיעור עם היד שלא אטבע", הוא נזכר, "אני חושב שהסיבה הראשונה שהשאירה אותי בשחייה היא חברתית, כי כל החברים הטובים שלי היו שם ובספורט זה תמיד מתחיל מאיפה שקודם כול כיף לך".
שנתיים לאחר שהחל לשחות בחוג הפך העיסוק לדומיננטי יותר עבור טומרקין ששחה עבור מועדון השחייה מכבי אשדוד. "התאמנתי כבר שלוש פעמים בשבוע התחלתי להתחרות ולבלוט בתחרויות ובגיל 10 כבר קבעתי את השיא הארצי הראשון שלי".
הרגע המכונן בקריירה של טומרקין היה בגיל 13 כאשר פגש את המאמן הלאומי, ליאוניד קאופמן, "הוא ניגש אליי באחת התחרויות והציע לי להצטרף לאקדמיה בווינגייט שבה הוא שימש בזמנו כאחד המאמנים. בשלב הזה לא הייתה לי שום שאיפה להפוך למקצוען או להגיע לאולימפיאדה, אבל בהמשך פנו אל האגודה שלי, הלכתי לאימון ניסיון ומשם הדברים החלו להתגלגל", הוא נזכר, "בגיל 14 עזבתי את הבית לאקדמיה, מהלך לא פשוט עבורי ועבור אמא שלי, אבל היא מגיעה ממנטליות רוסית ואחרי סדרת בדיקות ושיחות היא הבינה את הפוטנציאל שטמון במעבר כזה ואני חושב שזו הייתה החלטה טובה אף שמדובר היה בהקרבה גדולה. זה לא פשוט לעזוב את הבית, האוכל, החברים עם נסיעות של שני אוטובוסים עם החלפה בתחנה המרכזית בתל־אביב בלילה, לא בדיוק חוויה נעימה לילד צעיר. בהתחלה אמא שלי ליוותה אותי אבל מהר מאוד כבר עשיתי את זה לבד והיום כשאני אבא אני מבין שזה באמת היה קצת מפחיד לנער בגילי". המעבר של טומרקין לאקדמיה למצוינות שינתה את חייו ברגע. "זו הייתה חוויה כי עד אז יצאתי מהבית רק לטיולים שנתיים ולתחרויות ופתאום הייתי בשגרה שונה לחלוטין עם החברים בבית ספר אחר, קיבלנו מעטפת מצוינת וזה היה מאוד מעניין וכיף לפגוש בני נוער עם אותה גישה, שפה ומטרות ורכשתי שם חברים לחיים", הוא מספר, "באותן שנים הייתי מאוד גבוה וצנום ובלטתי ברמה הארצית אבל לא הצלחתי לפרוץ ברמה הבינלאומית. בגילי 16-17 היו לי שנתיים שפשוט לא הצלחתי להתקדם, שחיתי טוב באימונים ואז לפני תחרויות נכנסתי ללחץ וחרדה עד כדי כך שהיו יוצאים לי פצעים בגוף. היו לי רגעי משבר ורגעים שרציתי לעזוב, אבל למזלי הייתה לי מערכת סביבי שתמכה בי מאוד ולמרות הקשיים תמיד האמנתי בעצמי וידעתי שזמנים טובים יגיעו וכל מה שצריך זה להחזיק מעמד ולהמשיך לעבוד קשה".
ובאמת בגיל 18 עשה טומרקין קפיצה מקצועית יוצאת דופן עם זכייה במדליית זהב במשחה ל־100 מטרים גב באליפות אירופה לנוער, פינלנד 2010 בנוסף למדליית ארד במרחק הכפול יחד והפך לישראלי השלישי שזוכה בתואר אירופי לנוער. בהמשך אותה שנה הוא זכה בשתי מדליות כסף, ב־100 ו־200 מטרים גב במשחקים האולימפיים לנוער בסינגפור, בנוסף לשלל הישגים בתחרויות נוספות ושבירת שיאים. "הגעתי הכי רחוק שאפשר בגילים האלה ולמדתי שצריך לדעת גם להתמודד עם הצלחה, משימה שהיא אפילו קשה יותר מחוסר הצלחה כי הציפיות ממך אחרות ומדובר כבר בלחץ אחר", הוא מספר, "הייתי כבר חלק מהוועד האולימפי, קיבלתי מעטפת מקצועית ברמה עולמית וצריך היה לספק את הסחורה ולשמור על יציבות ברמה הגבוהה ביותר". עם הלחץ הזה הגיע טומרקין למשחקי לונדון ושם כאמור הצליח לקבוע את תוצאת השיא עד כה לשחיין ישראלי באולימפיאדה – מקום שביעי בגמר. "במקרה שלי תמיד אהבתי להיות חלק מתחרות גדולה עם קהל גדול ביציעים והרבה עניין מסביב, זה היה מתניע אותי הרבה יותר מאיזו תחרות קטנה ומנומנמת בשום מקום", מנתח טומרקין, "אולימפיאדה זו הבמה הכי גדולה עבור ספורטאי בכל קנה מידה וזו הייתה חוויה אירופית מושלמת. הגעתי כשאני לא מועמד לגמר אבל במוקדמות השוויתי את השיא האישי שלי, הפתעתי עם עצם העלייה ובגמר פשוט היה לי כיף. מעבר לבריכה הנהדרת נהניתי מאוד מהחוויה הכללית, עם כפר אולימפי וספורטאים מכל העולם. לא אשכח לעולם איך בחדר האוכל עמדתי בתור למקדונלד'ס עם קובי בראיינט, ג'יימס הארדן ולברון ג'יימס".
טומרקין המשיך להפגין דומיננטיות במים ולמשחקי ריו 2016, הגיע כסגן אלוף אירופה ב־200 מטר גב וסיים את התחרות במקום ה־15 ב־200 מטר גב ו־27 ב־100 מטר כשהוא לא מצליח לשחזר את הישג השיא שלו. הוא המשיך גם למשחקי טוקיו שנדחו בשנה בשל התפרצות נגיף הקורונה. "אני מאלה שהדחייה של טוקיו פגעה בהם. הייתי כבר בן 27, בכושר שיא אחרי תחרויות טובות והייתי אמור להגיע במועד המקורי בשיא הקריירה שלי", הוא נזכר, "מטבעי אני קצת אדיש ועולמי לא קרס, אבל מבחינה הישגית אין ספק שזה פגע בי. אני לא אשכח שהוציאו אותנו מבריכה בגלל הקורונה, יום אחרי הודיעו על הדחייה ואחרי יומיים נולדה לי הילדה השנייה ועברתי 48 שעות של רכבת הרים מטורפת".
בנוסף לתפקיד החדש שלו טומרקין הוא גם ראש תחום לימודי השחייה בבית ספר למאמנים בווינגייט ויושב ראש ועד הספורטאים האולימפיים. "זה תפקיד התנדבותי ונבחרתי לקמפיין נוסף לקראת לוס־אנג'לס כשהמהות שלו היא להיות הקול של הספורטאים בוועדות השונות בוועד האולימפי, לדאוג לתנאים שלהם ולענייני מנהלה. אנחנו תשעה ספורטאים שם והעשייה מאוד חשובה, אפילו ברמת ההתנדבויות שאנחנו עושים כאשר הרבה מאוד ספורטאים שמחים לתרום לקהילה ומרגישים שזה ממלא ועוזר להם גם מקצועית. אחת מהן היא העברת פעילויות ספורט לילדים בבית חולים מאיר בכפר סבא, ואני מקבל פניות מספורטאים שלנו שחיים במקומות אחרים, שמודיעים שיגיעו לחופשה בקרוב ומבקשים שנשבץ אותם בזמן שהם בארץ".
עד כמה האבהות שינתה אותך?
"היא גרמה לי להסתכל על הדברים בפרופורציות. אם הייתי הולך לאימון כשאחת הילדות הייתה חולה והיא נשארת עם אשתי, בסיטואציה שהיא לא קלה, ידעתי שאני מגיע לאימון כדי לתת עבודה לא סתם להחתים כרטיס וזו הבנה שקיבלתי רק אחרי שהפכתי לאבא".
מה זה בשבילך יום כיף?
"קודם כול הייתי שמח לישון כל היום ולהשלים קצת שעות שינה. אני חזק מאוד בפאדל טניס עכשיו, גולש מדי פעם עם קבוצה של חברים ספורטאים וגם שוחה לפעמים, למרות שעדיין מוזר לי להיכנס למים רק בשבילי, כשאין לי איזו מטרה ספציפית לפניי. אני מאוד אוהב את הים, את הגלים והשקט שלו וביום חופשי פשוט אלך לשבת שם".
