קשה להפריז בדרמה הציבורית שמופיעה כבר בעמוד השני של החיבור העיוני־הלכתי החדש מתוצרת בית המדרש "למעשה". תחת הכותרת "מעורבים זה בזה" נכתב המשפט הבא: "זוגיות מעורבת של דתיים וחילונים אינה רק אפשרית, אלא גם רצויה – לכתחילה, לא בדיעבד".
המחבר הוא יניב רותם, בן 36, בוגר בית המדרש להכשרת רבנים של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא נולד לאבא מהנדס ואמא גננת, גדל במצפה הושעיה ועבר את המסלול הדתי הלאומי המוכר – ישיבה תיכונית, מכינה קדם צבאית בעצמונה, גיוס לגדס"ר נחל. במקצועו הוא מאייר ומעצב, בעל תואר ראשון ושני בבצלאל. במהלך התואר השני הוציא את הספר "הלך", שמתעסק בשאלות של זהות דתית, ותוך כדי עבודה על הספר הכיר את שירלי, כיום אשתו, שמגיעה מבית חילוני למהדרין, בת קיבוץ שובל של השומר הצעיר. "הרגשתי שזה תחום שאני רוצה להעמיק בו", הוא מספר, "שאני רוצה להגיע להכרעות שאני עושה בחיים – הלכתיות חינוכיות וזהותיות – מתוך ידע ומתוך היכרות עם עולם ההלכה וההגות היהודית".
הרצון הזה הוביל אותו ללימודים ברבנות הישראלית, תוכנית שמכשירה רבנים מקשת רחבה של החברה הישראלית. "בשלוש שנות לימודיי שם הרחבתי את ההיכרות שלי עם עולם ההלכה וההגות, מרחב המניפה של היהדות, ובשנה השלישית רציתי להרחיב את העיסוק עוד יותר והגעתי לבית המדרש של הרב עידו פכטר, 'למעשה', שעוסק בהלכה ישראלית. באותה שנה למדתי בשני בתי המדרש במקביל".
המדינה מכירה בך כרב?
"הרבנות הראשית בנתה סט מבחנים שצריך לעבור כדי להיקרא רב מטעמה, אבל יש המון הסמכות והמון רבנים מכל מיני מוסדות. למשל, רבנים שמוסמכים בארצות הברית לא צריכים לעבור הסמכה בארץ, ובכל זאת כשהם מגיעים ארצה קוראים להם רבנים. מי שהקים את תוכניות ההסמכה האלה הם רבנים שהוסמכו על ידי המדינה, הם מסמיכים את הדור הבא, כשהמוטו המרכזי הוא 'נותנים רשות זה לזה'. כלומר, נותנים מענה לציבורים שזקוקים לרבנות מאירת פנים מתוך הקהילות. הציבור מסמיך אותנו".
אתה פוסק הלכה?
"כשכתבתי את החיבור הזה אצל הרב עידו פכטר, פרסמתי בקבוצות פייסבוק של דתיים וחילונים חלקים ממנו, ושאלות שהייתי צריך לקבל עליהן תשובה מהשטח. אנשים שם פנו אליי בשאלות הלכתיות, ומצאתי את עצמי לא בהכרח פוסק הלכה, אבל כן עוזר למי ששאל אותי למצוא תשובה דרך הפניה לספרים רלוונטיים, לאנשים שמבינים בהלכה יותר ממני או מנסה ללבן יחד עם השואל את הסוגיה באופן שיוכל לסייע לו. אני לא רואה את עצמי כפוסק הלכה, ואני לא פוסק הלכה. אני כן מגיע עם כמה וכמה שנות לימוד והיכרות עם העולם הזה, שלהרבה אנשים אין. אני כן רואה בעצמי מתווך, מלווה ומסייע לאנשים שמחפשים תשובות ולא מוצאים פתרון בחיים הזוגיים הדתיים-חילוניים שלהם".
///
את בית המדרש "למעשה" מוביל כאמור הרב עידו פכטר, שללא ספק נמצא בקצה המודרני ביותר של האורתודוקסיה המודרנית בישראל. לפני כארבע שנים הוא הוציא ספר בשם "יהדות על הרצף" שעורר מהומה בעולם ההלכה הציוני דתי, וזכה לביקורות אפילו מרבנים שנחשבים למודרניים בעצמם, כמו הרב אברהם סתיו. בהקדמה לחיבור של רותם כותב הרב פכטר בין השאר: "עלינו לכרות ברית יהודית עכשווית עם כל מי ששותף לבניית הישראליות – דתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים. ההלכה צריכה ללכד אותנו, לא להפריד בינינו – והנישואים הם הצעד הראשון".
בציונות הדתית הקלאסית שבה גדלת הגישה הרווחת לגבי זוגיות דתית-חילונית היא שלא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה. בחיבור שלך אתה טוען שזוגיות כזו היא לכתחילה. בהיותך דתי שהתחתן עם חילונית, קצת נשמע שירית חץ ואז סימנת את המטרה.
"אתחיל ואומר שזהו לא עניין פשוט ואני לא מקל בו ראש. זו אינה משוכה קלילה. יחד עם זאת, אני חושב שנכון לעודד סוגים רבים של מעורבות וערבוב בתוך העם היהודי. מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, צמחונים וקרניבורים – וגם דתיים וחילונים. נכון שנצא ממרחבי ההשתייכות שלנו ונפגוש מרחבים חדשים, הדבר מייצר אינטימיות שלא יכולה להיווצר בקשרי עבודה, צבא או חברים. כשמשפחה אחת נפגשת עם אחרת באופן אינטימי ויומיומי, כשיש למשל נכדים משותפים, זה בהכרח מחייב אותן לראות באנשים מהמרחב האחר בני אדם שגורלנו נקשר בגורלם. זה מייצר תרופה וזהו צעד משמעותי לחיבורים עמוקים בחברה הישראלית".
"אני מקבל הרבה פעמים את ההערה הזאת, שזוגיות היא גם ככה דבר לא פשוט אז למה להכניס לתוכו עוד קומה של מורכבות דתית-חילונית, ואני חושב שזה לא חייב להיות ככה. בזוגיות שלי למשל, חוץ מהמתח הדתי-חילוני, בשאר המתחים אנחנו מאוד דומים. לא חסרות דוגמאות על זוגות של שני דתיים או שני חילונים שלא מסתדרים אחד עם השני מכל מיני סיבות. אם הייתי מתחתן עם אישה שלוקחת את הערכים האקולוגיים בצורה מאוד רצינית ואסור שיהיה פלסטיק בבית ועל כל דבר צריך לחשוב באופן ירוק, יכול להיות שהיה לי מאוד קשה".
"אני לא רוצה להיות שולחן ערוך מעודכן, ולא קודקס של כך תעשה בכל רגע נתון. אני חושב שצריך להשאיר הרבה אוטונומיה ויכולת ההחלטה אצל הזוגות עצמם"
הדוגמה שנתת מתחום הפרוגרס טובה בעיניי, כי גם זה הפך לדת. כולל דברים שהם לא בהכרח הגיוניים.
"יכול להיות. כשאני נכנס לזוגיות אני שואל את עצמי האם זו זוגיות שאני יכול להתמודד איתה ויכול לחיות איתה. בזוגיות שלי אני מאוד שמח על ההתמודדות הדתית-חילונית שלנו, כי היא מציבה לי כל הזמן מראה על מה שחשוב לי באמת ולא רק את מה שגדלתי עליו ומה שהתרגלתי אליו. הדיון ביני לבין אשתי הוא לא רק אתגר ומתח שצריך להתגבר עליהם, אלא משהו שמגדיל אותי והופך אותי לאדם דתי יותר, מאמין יותר וקשוב יותר לפרקטיקות שאני מקיים. וגם אם אני מחליט להשיל פרקטיקה כלשהי, דברים שההורים שלי היו עושים ואני לא, אני עושה את זה לא מתוך עצלות, ביטול או זלזול, אלא כי יחד עם אשתי הגענו למסקנה שזה מה שמתאים לתא המשפחתי שלנו.
"אם אחד מבני הזוג רודף אחרי מותגים, למשל, לבן הזוג השני יכולה להיות עם זה התמודדות מאוד קשה שאינה קשורה בכלל לדת. יש אתגרים שקופים בחברה שלנו שלא מקדישים להם מספיק חשיבות. באתגר הדתי-חילוני מאוד ברור ובולט מי הולך עם כיפה ומי לא, זה מונח על השולחן באופן חיצוני ולכן זה משהו שאנשים נזהרים ממנו או חוששים ממנו. אבל יש הרבה פערים בלתי נראים שאנחנו נוטים להתעלם מהם. למשל, אחד מבני הזוג שנותן מקום מאוד גבוה לקריירה על פני הבית, זהו גם אתגר שיכול להוביל להרבה מתחים, ושניהם יכולים להיות חילונים או דתיים. שוב, אני לא מתחמק מהקושי, רק אומר שכל זוג הוא זוג מעורב, ירצה או לא ירצה. לכל זוג יהיה מתח בנושא מסוים, אחרת אנחנו מתחתנים עם שיבוטים של עצמנו וזה משעמם. אני בחרתי את המתח הזה, ואני לא רק מתמודד אתו אלא גם מרוויח ממנו. מהצד השני אני משוחרר ממתחים אחרים, כי בת הזוג שלי ואני מתאימים מבחינת מתחים אחרים. ובל נשכח את העניין הלאומי. אם דתיים ימשיכו להתחתן רק עם דתיים, חילונים רק עם חילונים, אשכנזים עם אשכנזים וכולי – לא באמת נהיה עם אחד, אלא איים בתוך ים שנפגשים לעיתים רחוקות מדי".
יש הבדל בין אשכנזי שמתחתן עם מזרחית וההפך או קרניבור עם צמחונית, לעומת דתי וחילונית. הדת נוגעת כמעט בכל רגע במהלך היום ובכל מה שאתה עושה, שלא לדבר על ההשפעה על חיי הילדים.
"אגיד משהו שאינו מבוסס מחקרית. אני לא סוציולוג, אבל כן התבוננתי הרבה על זוגות מעורבים כשכתבתי את החיבור הזה בפורומים, קבוצות ווטסאפ וכו'. אני רוצה להציע שהמתחים והאתגרים בקרב זוגות דתיים-חילוניים מחולקים לשלוש קטגוריות. קטגוריה ראשונה היא מתחים שלא קשורים בהלכה אלא בדינמיקה הזוגית. בזוגיות שבה צד אחד לא רואה את הצד השני כשותף, אלא כמי שחתם איתו על חוזה של תן וקח, מה שנראה כאתגר הלכתי בעצם יושב על מצע אחר לגמרי, זוגי וטיפולי.
"הקטגוריה השנייה היא מתחים שכן קשורים להלכה, אבל הם פתירים. הרבה אנשים שלא עוסקים בהלכה ולא מכירים את העומקים שלה, נתקלים באתגר הלכתי וחווים אותו כבעיה למרות שאפשר לפתור אותו בדרך כזו או אחרת, עם יותר גמישות או פחות גמישות. לפעמים אין בכלל אתגר הלכתי, אלא תפיסה מוטעית לגבי הסוגיה שהם ניגשים אליה, למשל ערבוב בין מנהג לבין מצווה, דאורייתא ודרבנן, דברים שאפשר לפתור אם לומדים או שואלים רב או מדברים על הסוגיה עם מישהו שמבין. הקטגוריה השלישית היא מתחים שקשורים להלכה ואינם פתירים. אני כאמור לא פוסק הלכה, אבל החיבור הזה לכל הפחות מנסה לעזור או לצמצם את המתחים בשני שליש מהאתגרים, שהם שתי הקטגוריות הראשונות. נכון שההלכה מקיפה את האדם מהרגע שהוא קם ועד שהוא הולך לישון, ועדיין אני טוען ששני־שליש מהמתחים על רקע זוגיות דתית-חילונית הם לא קשורים להלכה, או פתירים".
///
כדי לנסות ולפרק את המוקש החברתי שעומד בלב החיבור בין דתיים וחילונים, רותם בונה בחיבור שכתב שלושה סוגים של תודעות הלכתיות שלדבריו רצוי וכדאי להכירן ולעשות בהן שימוש כשצריך. השלוש הן: הלכה כציווי, הלכה כתיקון, והלכה כתרבות.
"הלכה כציווי", מסביר רותם, "אומרת שאנחנו מקיימים מצוות כי ככה ציוונו הבורא. למה? ככה. המקום שלנו אינו לשאול שאלות ולא לברר, לא להציע הצעות משלנו. אנחנו עושים כי ככה כתוב. הלכה כתיקון אומרת שאנחנו מקיימים מצוות כדי לתקן את הגוף ואת הנפש. להפוך את העולם לטוב יותר כדי שהקיום שלי בעולם יהיה ראוי יותר ומכוון למקום עליון יותר. יש מעליי ציווי א־לוהי שהוא גדול ממני, אבל הוא מכוון אותי לחיים שבהם אני מנסה לתקן ולא לקלקל. הלכה כתרבות הרבה יותר פתוחה לפרשנות, היא רואה את ההלכה כהשראה ולא כחיוב ולכן היא הרבה יותר מאפשרת מהשתיים הקודמות. אני מרגיש שהרבה פעמים כשיש בין בני זוג מתחים סביב העניין הדתי או ההלכתי, כל אחד מהם יכול לצקת לאתגר הזה עולם ערכים אחר שיאפשר לו להתמודד עם הסיטואציה".
באיזה אופן?
"אישה דתייה ואיש חילוני רוצים להתחתן. היא רוצה שהוא יחבוש כיפה בחופה והוא לא מוכן. אפשר לאמץ במקרה כזה אחת משלוש התודעות – אם מתייחסים לכיפה כמשהו תרבותי, כחלק מהפולקלור היהודי, אז העובדה שאתה חובש עכשיו כיפה לא אומרת שכולם יחשבו שאתה דתי ושהחזירו אותך בתשובה. מעבר לזה, אם אשתך מבקשת שתחבוש כיפה, די בכך כדי שהדבר יהיה מספיק חשוב לך. גם בנושא תפילה או קריאת פרשת שבוע, אפשר להגיד שזו הדתה, ואפשר להסתכל על ההיבטים המסורתיים והתרבותיים ולא להיבהל. אנחנו רואים שאנשים חילונים חוגגים מיוזמתם את ליל הסדר, מדליקים נרות חנוכה ועושים כל מיני פרקטיקות יהודיות, וזה לא אומר שהם עכשיו דתיים. כמובן המסד הראשון לכך הוא רצון משותף ואמיתי. אם אנחנו מגיעים לזוגיות מעורבת קפוצים ולא מוכנים להשתנות במילימטר, מחייבים את עצמנו לא לעשות שום דבר שאנחנו לא שלמים איתו, זה יהפוך את הזוגיות המעורבת למשהו מאוד מאתגר, על סף הבלתי אפשרי".
ליניב ושירלי רותם יש ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים, ועוד ילדה אחת בדרך. אני מציין את הפרט הזה כי בחיבור שלו רותם לא נוגע בנושא שהוא אולי הבעייתי והנפיץ ביותר בזוגיות דתית-חילונית, חינוך הילדים. יניב שינה את שם משפחתו לאחר נישואיו לשירלי – מטורם לרותם, וכך כלל בו גם את שם משפחתה של שירלי, רון.
"תפקידה של ההלכה הוא ליצור גשר ולא לשמש מכשול בין איש לאשתו או בין בני זוג למשפחות המקור שלהם. ברור שצריך לבוא לדבר הזה עם יכולת הכלה, ובמקום ויתור להשתמש בביטוי סולם ערכים"
"לא כתבתי את החיבור כמי שיש לו תשובות לכל האתגרים", הוא אומר, "זה לא מדריך עם תשובות לכל מצב. החיבור הזה עוסק יותר בזוגיות ואכן פחות בחינוך הילדים, יכול להיות שזה באמת יהיה החיבור הבא. המטרה שלי בחיבור הנוכחי היא להתחיל את השיחה, שרבנים יהיו מודעים ויוכלו להתייחס, שאנשי חינוך וטיפול יוכלו להצטרף ולתת בסיס עקרוני ורעיוני לאתגרים שזוגיות כזו מעלה. אני לא רוצה להיות שולחן ערוך מעודכן, ולא קודקס של כך תעשה בכל רגע נתון. אני חושב שצריך להשאיר הרבה אוטונומיה ויכולת החלטה אצל הזוגות עצמם, ובנוסף התשובות משתנות לפי המציאות המשתנה.
"לירושלמים, למשל, יש יותר מוסדות שמתאימים לילדים של זוגות דתיים-חילוניים, ובפתח־תקווה יש הרבה פחות. ניסיון לתת תשובה רלוונטית שתהיה נכונה לכולם נדון מראש לכישלון. ואחרי שאמרתי את זה, אני רוצה לומר שמי שנכנס לזוגיות כזו יודע לאיזו מורכבות הוא נכנס. יכול להיות שיש אדם שיגיד שזה מורכב לו מדי והוא לא רוצה להיכנס לזה – וזו כמובן זכותו המלאה, כמו שאני לא הייתי נכנס מראש למורכבויות אחרות בזוגיות. אם בני הזוג חלוקים בנושא החינוך, והילדים נשלחים לאחד משני הקטבים – חילוני או דתי – הצד שהילד לא נשלח לזרם שלו צריך לגלות התמסרות ועניין בעולם התוכן של הילד ולהשלים את מה שהוא לא מקבל בבית הספר. זה מאפשר להורה להיות עוד יותר נוכח בחייו ובחינוכו של הילד, במקום לשלוח אותו לבית ספר במין שגר־ושכח. מצד שני, אני לא רוצה לעשות לזה אידיאליזציה, בחינת 'איזה נפלא יהיה אם הבת שלי תלך לחינוך חילוני ואני אצטרך בבית להיות נוכח ומעורב ולהשלים לה את הדברים הדתיים'. זה לא קל, אבל אפשר להתבונן על העניין כמיטה חולה שלא כדאי להיכנס אליה, ואפשר להתייחס אליו כמתנה שיכולה להכניס אינטימיות, שיחה וקשר שאולי היו נמנעים מבני זוג דתיים ששולחים לחינוך דתי, והילד כבר מקבל בבית הספר את כל מה שהוא צריך אז אין לי מה להוסיף לו".
"כשאני נכנס לזוגיות אני שואל את עצמי האם זו זוגיות שאני יכול להתמודד איתה ויכול לחיות איתה. בזוגיות שלי אני מאוד שמח על ההתמודדות הדתית-חילונית שלנו, כי היא מציבה לי כל הזמן מראה על מה שחשוב לי באמת"
אתה מצייר בחיבור שלך תנאי מעבדה שאולי מתקיימים בשנתיים־שלוש הראשונות של הנישואים. בסוף, החיים מורכבים, והמשפחה של בן הזוג החילוני לא קונה את הסט הכשר שהבטיחו שיקנו, וכל הדיבורים היפים על "תמימות שנייה", ליבון וחידוד נבלעים בתוך החיים עצמם שבהם צריך לקבל החלטה, שבה רוב הזמן הצד החילוני צריך לוותר כדי לשמור על החיים הזוגיים.
"אני מאמין שתפקידה של ההלכה הוא ליצור גשר ולא לשמש מכשול בין איש לאשתו או בין בני זוג למשפחות המקור שלהם. ברור שצריך לבוא לדבר הזה עם יכולת הכלה, ובמקום ויתור להשתמש בביטוי סולם ערכים. דיברת על משפחה, אז הנה דוגמה מהמשפחות שלנו. אם אני מתארח במטבח של ההורים של אשתי והוא לא כשר, אבל בסולם הערכים שלי שלום בית, לכידות משפחתית והקשר שלי איתם חשובים, אז מה שיש יניח את הדעת, כי על כף המאזניים יש ערכים אחרים שחשובים לא פחות. יש אנשים שוויתור על הערכים שלהם, דתיים או חילוניים, הוא בלתי אפשרי, וברור שלהם יהיה קשה. אבל יהיה להם קשה גם באתגרים אחרים, כי זה עניין של אופי. הרבה פעמים הפתרונות ההלכתיים, או החלון לאיזשהו אופק של פתרון, הוא מפגש של הלכה עם מציאות קונקרטית. ההורים של אשתי לא מערבבים בשר וחלב, ובשבתות שבהן אנחנו מתארחים אצלם הם מכינים את כל האוכל לפני שבת. יש פלטה ומיחם, וכל האוכל שמוגש לשולחן עובר חימום על הפלטה. יכול להיות שסט הכלים שלהם והסכו"ם אינם כשרים על פי ההלכה המחמירה או היבשה, אבל אני, מתוך שקלול הערכים שלי, מחליט כן לאכול שם.
"באותו קיבוץ בדיוק גרים גם הדודים של שירלי. הם לא אוכלים כשר באופן מופגן, וברור לי שהמטבח שלהם אינו כשר בעליל ולא אוכַל שם. כלומר, זה לא שאני מכריע שמותר לי לאכול בבתים של חילונים או ששלום בית חשוב לי יותר מכשרות, אלא כשאני נפגש עם סיטואציה, אני מכריע ביחס למה שעומד לנגד עיניי. זה מה שקורה כל הזמן במתח בין ספרי הלכה לפסקי הלכה. הנה, לכאורה יש פה אותו מצב – שני בתים חילוניים באותו קיבוץ – אבל באחד מהם אני אוכל ובשני לא, כלומר אני מכריע לפי כל מערך השיקולים שעומדים בפניי".
נושא נפיץ נוסף שרותם מזכיר בחיבורו אך נמנע מלפרט בו יותר מדי הוא טהרת המשפחה. כשאני מבקש ממנו להרחיב על כך הוא מסרב, ומבקש שאסתפק במה שכתוב בחיבור עצמו. הנה המשפט שבעיניי מסכם את התייחסותו הקצרה לנושא: "כמו בכל נושא הלכתי אחר, לא הכול שחור ולבן ויש שבילי עפר צדדיים שאפשר להלך בהם. הם אינם סלולים, אך הם קיימים, אם יש רצון ומוכנות מצד שני בני הזוג להתמסר לברית ולקשר הזוגי".
נכון, זה נשמע כמו כתב חידה שקצת חושש לומר את הדברים כהווייתם. אבל לזכותו של רותם ייאמר כי החיבור שכתב הוא פורץ דרך, אמיץ, וכזה שגם בלי התייחסות נרחבת לנושא טהרת המשפחה, יש בו הרבה נקודות שיכולות לעורר שיח חדש ומעניין בציבוריות הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט.
