"עמדתי לצאת מהבסיס ביום שישי בצהריים, וידעתי שאגיע הביתה רק סמוך לשבת. לא היה לי איך לעשות קניות, אז ביקשתי מחברים נשואים שגרים בסביבה לקנות בשבילי תבנית אחת של בשר טחון. אלה אנשים שקרובים אליי ביום־יום, סייעתי להם פעמים רבות, ומעולם לא ביקשתי מהם דבר. התקשרתי לארבעה חברים, וקיבלתי תירוצים מתירוצים שונים – 'זה לא מסתדר', 'לא כל כך נוח לנו'. לבסוף הבנתי שאף אחד לא מוכן לעשות את זה למעני. זו הייתה כאפה כואבת במיוחד, תחושה של עליבות נוראית: לא ביקשתי שיבשלו לי, שינקו לי, שיזמינו אותי לארוחת ערב. רציתי רק שיקנו לי מוצר אחד כדי שאוכל לבשל לעצמי לשבת. מבחינתי זה היה רגע חשוף ופגיע מאוד, כי אני לא בן־אדם מסכן", כך מספרת איילה (שם בדוי), רווקה שמשרתת במילואים כקצינת נפגעים.
"חליתי בזמן שהייתי בעזה", מספר נעם (שם בדוי), רווק שמשרת בגולני, "כשהבינו שיש לי חום אמרו לי לנסוע הביתה כדי שלא אדביק את האחרים. התגובה המיידית שלי הייתה שאני לא רוצה לחזור, אני רוצה להישאר עם החבר'ה. החובש לא חשב ככה ושחרר אותי. במוצאי שבת הרגשתי קצת יותר טוב, ומיד חשבתי להתארגן וביום ראשון בבוקר לחזור לעזה, אף שידעתי שביום שני בערב היחידה שלי כבר יוצאת. העדפתי את זה על פני השעמום בבית, כי איתם אני מרגיש חלק ממשהו".
הסיפורים הרבים של מילואימניקים שהתפרסמו מאז תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל" עוסקים בדרך כלל במציאות הקשה של הניתוק מבת הזוג ומהילדים ובחוויה המשמחת של השיבה הביתה. אבל יש גם אחרים שהתגייסו, הניחו בצד את שגרת חייהם, נרתמו להעניק למדינה את כל שביכולתם, יצאו לעזה או לחזיתות אחרות – ובבית שהותירו מאחור ממתינה להם רק דממה מעיקה. ככל שהמערכה הולכת ומתארכת, כך כאב הבדידות שלהם נעשה כבד מנשוא, כבד מכדי להתעלם ממנו. לצידו צומחת גם הבושה לבקש קצת חמלה.
אביחי אברהם: "אתה מרגיש שנתקעת במקום בזמן שכולם סביבך התקדמו. אני גר לבד, אז אני מגיע מהמילואים לבית ריק, וזו תחושה קשה. הבדידות נוכחת מאוד, ואתה שואל את עצמך לאן זה הולך"
"כל חוקי המשחק משתנים. בשגרה אתה מצליח 'לכסות' את הרווקות, ואילו בעיתות כאלה הבדידות מכפילה את עצמה", איילה מתארת. "כולם עוברים משהו בתקופה הזאת, אין משפחה ואין אדם בישראל שלא חווים את המלחמה, ולכן יש צמצום במשאבים הכלליים – היכולת לחבק, לראות ולהכיל את האחר.
"בתחילת המלחמה הייתה התגייסות כללית, ואז הרגשתי שחושבים עליי, אבל זה הסתיים מהר מאוד. היום, בשלב הזה של המלחמה, אני מרגישה את החיסרון יותר מתמיד. כי בית הוא עוגן, ולי אומנם יש עוגן בדמות הורים ואחים, אבל כשאני חוזרת לבית שלי אני מוצאת את עצמי בחזית נוספת – חזית של שקט, של ריק.
"ואני לא מדברת על החוסר בחיבוק פיזי. אני מדברת על לדעת שיש מישהו בבית שמחכה לי, שהוא בשבילי ואני בשבילו. מישהו שיביט בי במבט אוהב וטוב ויגיד שהייתי חסרה. ברגע שעומדים לחזור מהבסיס הביתה, את מבינה שאת היחידה שלא מחכה לזה. האחרים שולחים בקבוצות תמונות עם המשפחות שלהם, תמונות של המטעמים שהכינו כדי לפנק אותם, מספרים כמה הם שמחים להיות בבית – ולך אין מה לשתף".
ואיך זה משפיע בפועל על בועת השגרה שיש לך כשאת יוצאת הביתה מהמילואים?
"תמיד הייתי אדם עצמאי מאוד שלא זקוק לאף אחד, וגם טיפוס חברותי מאוד – אחת שאוהבת לבשל ולארח ולקיים אצלה אירועים. אבל כשאני חוזרת היום הביתה, אני לא עושה כלום אפילו בשביל עצמי. לא בא לי, אני עייפה. להכין לעצמי ארוחת ערב זו מעמסה בשבילי.
"בצבא אני עמוסה בעשייה, מרגישה שאני מחזיקה את העולם. לכן כשאני מגיעה הביתה אחרי שבוע, הייתי רוצה להרגיש שבינתיים המטלות היום־יומיות שלי טופלו, ולא נערמו להן עד שאחזור. אבל בכל פעם מחדש אני נתקלת באותו ייאוש. כי אם אני לא אלך לעשות קניות, ואם אני לא אבשל, ואם אני לא אדאג לעצמי לחברה בשבת – לא יהיה לי כלום. ובחופשות שאני מקבלת מהצבא אני חייבת ללכת לעבוד, כי גם ההכנסה שלי היא על אחריותי".
איילה מדגישה שהיא אינה מבקשת תשומת לב יוצאת דופן, היא אינה מאמינה באסכולה הרואה ברווקים מסכנים שזקוקים לרחמים. ועם זה, היא מאמינה שהגברים והנשים בסטטוס הזה משתייכים ל"קבוצת סיכון" בפני עצמה. "מתוקף תפקידי, אני יודעת לדברר לעצמי את החוויה של הלחץ ושל החשיפה הגבוהה לכאב במילואים. אני יודעת לעשות לעצמי את התהליך המנטלי־טיפולי. אבל בסופו של דבר, זה תוקף גם אותי. גם אם אני יודעת להרים לעצמי ארוחת שבת, אני עדיין צריכה לעשות זה לבד. ובתוך הלבד הזה, כל דבר הוא מאבק.
"שלא יובן אחרת – יש לי משפחה מדהימה ויש גם חברים מקסימים, אבל זה לא קשור למספר החברים או לכמה אתה אהוב. בסופו של דבר אתה חוזר הביתה מהמילואים, עברת דברים שאנשים יתקשו להבין, ואין לך למי לספר. יש מעבר בין מציאות אינטנסיבית מאוד ברמה שהעולם לא מכיר, לבין בית שבו הכול עומד מלכת. ואת בודדה מאוד גם בחוויה הזאת, כי מתוך מאה אנשים שחוזרים הביתה מהמילואים, אפשר לספור על כף יד אחת את אלה שחוזרים לבית ריק".
באחת השבתות האלה, איילה מספרת, היא נסעה אל חברים. "ישבנו שם, וכל אחד עשה משהו, אפילו לא דיברנו בינינו, אני בכלל קראתי ספר – אבל פתאום הסתכלתי עליהם ואמרתי להם שהבנתי: עצם הנוכחות של אדם אחר יכולה להיות מרפאת ומרגיעה. לפעמים אתה לא צריך אפילו שמישהו ידבר אליך. זה בדברים הקטנים, לא צריך משהו גרנדיוזי".
המילואימניקים שעמם אני משוחחת מתארים בכנות מבוישת כיצד משא הבדידות הולך ומכביד ככל שמתארכת השהות בשטח. "החיים לבד מורכבים, במיוחד לאדם שכבר היה בזוגיות ממושכת", מספר דוד. "מצד אחד יש המון עצמאות ותחושה של שחרור, ומצד שני, היחד חסר. אחרי יום עבודה קשה, לא כל שכן אחרי ימים ארוכים במילואים בתקופה של מלחמה, אתה מחפש איזשהו אור. זה יכול להיות אור פשוטו כמשמעו, כלומר לא להגיע לבית חשוך – את זה למשל אפשר לפתור בעזרת תאורה חכמה שמופעלת מרחוק", הוא מוסיף בנימה מבודחת.
"יש גם היבטים פרקטיים, כמו כביסה, קניות והמרוץ אחר ארוחות השבת, אבל זה חלק מהשגרה. כשאתה חוזר ממילואים זה קשה יותר, אבל עדיין זו השגרה. הבעיה היא שאחרי שנכנסת ופרקת את הציוד, אתה מתיישב על הספה ומבין שעכשיו זה רק אתה וארבעת הקירות. יש תקשורת עם חברים בוואטסאפ, אבל זה לא כמו לשבת עם בן־אדם, לחלוק איתו את החוויות ולקבל ממנו אמפתיה וכוחות ליום המחר".
דוד עובד במקום חיוני ולכן בשבועות הראשונים למלחמה הוא היה בפעילות מסביב לשעון. "ביום הראשון עבדתי 25 שעות רצוף, קיבלתי החלטות, ואחר כך כשחזרתי הביתה והגיע שלב העיבוד של מה שעבר עליי ביממה האחרונה, פשוט בהיתי בקיר. הרגשתי שיש לי כל כך הרבה מה להגיד, אבל אין לי עם מי לחלוק את זה. לא היה מישהו שיחבק, שיכיל, או אפילו שישתף דווקא בחוויות שלו ויסיח את דעתי. אתה יכול לדבר עם חברים, אבל זה לא אותו שיח כמו עם אדם שיש לך אינטימיות איתו. זה עומק שונה".
נעם, שכאמור משרת בעזה, מוצא קשר ישיר בין אופי הפעילות בחזית ובין הצורך בעוגן ביתי. "בתחילת המלחמה הייתי בצפון. זה היה מפחיד יותר, אבל מבחינת 'תנאי החופשה' היה שם הרבה יותר קליל. לכן גם כשהגעתי הביתה, הרגשתי שאני יכול להניח בצד את המלחמה. עכשיו אנחנו בקו עזה, וזה קשוח מאוד. ראשית, מבחינת החוויה ההיגיינית: חם, חול, מזיעים, מתקלחים מבקבוק מים מינרליים. ושנית, מבחינת הפעילות עצמה: סוחבים משקל רב, והלחימה אינטנסיבית הרבה יותר. כשאתה חוזר משם הביתה, אתה מת לחיבוק מבחינה חברתית, וקשה לך ליצור את זה בעצמך. צריך מישהו שימשוך אותך לחיבוק הזה – מישהו שיתעניין בך, שירצה לצאת איתך להתרעננות. אבל אם אתה לא שולח הודעה לחבר, איש אינו מודע לכך שחזרת מעזה.
נעם: "אני יכול לחזור הביתה, להוריד את המדים, להיכנס למיטה ולישון עד למחרת. אני מתעורר לאט־לאט. אין לי לאן למהר, אין בשביל מה להתעורר. כשיש חברים ויש חברה זה מלהיב, אבל אם אין, גם אין כוח לכלום"
"אז אני יושב בבית שלי במרכז הארץ, שולח הודעה לחברים – והם מצפים ממני להגיע אליהם, לירושלים למשל. התחושה היא שכדי להיות איתם אני צריך להשתלב בחיי היום־יום שלהם, כי שם חיי השגרה, ואילו השגרה שלי נעצרה ב־7 באוקטובר. בשבילם מפגש כזה הוא לא אירוע שחייבים לקיים, הם נפגשים מפגשים ספונטניים כשבא להם. מבחינתי לארגן מפגש תמיד היה 'הפקה', גם בימים רגילים, אז ברור שאם קיבלתי יציאה פתאומית מהמילואים, זה לא יקרה".
אז מה כן קורה, אם לא הצלחת לארגן מפגש עם חברים?
"אני יכול לחזור הביתה, להוריד את המדים, להיכנס למיטה ולישון עד למחרת. אני מתעורר לאט־לאט. אין לי לאן למהר, אין בשביל מה להתעורר. אני מנסה ליהנות מהתחושה של להסתובב בלי נעליים צבאיות, מטפח את הצמחים בגינה ההידרופונית שלי, וזהו בעצם. בעיקר הרבה בטלה, עד החזרה לעזה. כשיש חברים ויש חברה זה מלהיב, אבל אם אין, גם אין כוח לכלום".
יש מבחינתו כמה נקודות אור – שלושה אנשים שמגלים אמפתיה ומרככים את תחושת הבדידות: "יש זוג חברים נשואים שמתעניינים בשלומי ומזמינים אותי לשבתות כשאני חוזר מהמילואים. מדי פעם הם גם שולחים לי הודעה פשוטה בסגנון 'רק בודקים דופק'. ויש עוד מישהי מהלימודים, דווקא לא דתייה ואפילו לא קרובה לגיל שלי, בת 27. היא שולחת לי מדי פעם הודעות, שואלת אם הכול בסדר. בזמן הלימודים לא חשבתי שנהיה חברים טובים, אבל איכשהו היא היחידה ששומרת איתי על קשר. אבל חוץ מהם – לשבת עם חברים, לקבל חיבוק, זה לא קורה לצערי".
אביחי אברהם, 39, משרת כלוחם ביחידת הגמ"ר בבית־ אל. "זו קבוצה של כשישים חיילים, שרובם נשואים תושבי המקום", הוא מספר. "רק שלושה מאיתנו רווקים ולא גרים ביישוב, ולא כולם מכירים אותך ואת הקושי שלך – לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם באמת לא מבינים. כששמרתי פעם עם אחד החיילים הנשואים, אשתו והילדים הפתיעו אותו לרגל יום ההולדת שלו והגיעו לעמדה עם בלונים, עוגה וציורים. בשלב מסוים תפסתי קצת מרחק מהם, כדי שהמשפחה תוכל לחגוג ביחד. ברגע הזה התחדד לי שבשבילי איש לא יעשה את זה. גם אני חגגתי יום הולדת בזמן המלחמה, וזה עבר בלי ציון מיוחד. את כל היום הזה ביליתי בעמדות שמירה.
"הקרב האמיתי עם עצמי היה באירוע אחר. באחת היציאות לסופ"ש, ישנתי על הספה בבית של ההורים. בחור בן 40 כמעט שישן על הספה אצל ההורים, זה לא נעים. התחושה היא שחזרת אחורה בחיים". גם כשהוא חוזר לביתו, אביחי אומר, המציאות חובטת בו מכיוון אחר. "אתה מרגיש שנתקעת במקום בזמן שכולם סביבך התקדמו. אני גר לבד, אז אני מגיע מהמילואים לבית ריק, וזו תחושה קשה. הבדידות נוכחת מאוד, ואתה שואל את עצמך לאן זה הולך".
בשלבים הראשונים של המלחמה, הוא מספר, הייתה דווקא תחושה של מעטפת אוהדת שמקבלת את פניו בכל מקום. "להסתובב ברחוב על מדים היה וואו. הייתי יושב בדייטים, ואנשים היו ניגשים ומשלמים עליי. זה קרה לי יותר מפעם אחת, וזה מעניק תחושת משמעות. מה שעוד הקל עליי בתחילת המלחמה היה קבוצת וטסאפ שנקראת 'נעבור את זה יחד'. מעין קבוצת תמיכה לזמן המלחמה שבה היינו מתקשקשים, מריצים בדיחות ואפילו נפגשים לסיורים".
חוץ מהתעצמות תחושת הבדידות, השירות במילואים משפיע על הדייטים ועל חיפוש הזוגיות?
"המלחמה ממקדת מאוד. אתה פוגש כל כך הרבה חורבן, מכיר חיילים שנופלים וחוזה בבתים שמתפרקים. ואתה אומר לעצמך – עכשיו קריטי לבנות. זה בוער בך. אתה רוצה להפסיק עם הקשקושים שהדייטים מביאים, כמו משחקי אגו, דאווינים ושואו, ולהתמקד בעיקר".
רחלי הומינר מכירה היטב את סיפורי הבדידות של רווקים דתיים. מתוקף היותה המייסדת של אתר ההיכרויות "הבאר", רבים משתפים אותה בחוויות אלה. הומינר היא גם זו שהקימה את קבוצת הווטסאפ "נעבור את זה יחד". לפני כשבועיים, היא מספרת, נחשפה לסיפור כאוב במיוחד. "יש לי קשר טוב עם בחור מקסים, לוחם ביחידה מובחרת שגויס בתחילת המלחמה. הוא גר בשכירות בדירה בירושלים. אבא שלו נפטר לפני הרבה שנים, אמא שלו מבוגרת, והאחים מפוזרים בכל הארץ. אחרי תקופה ארוכה מאוד בעזה הוא חזר הביתה לסוף השבוע, ולמחרת דיברתי איתו ושאלתי אותו מה שלומו. הוא ענה: 'הכול התנפץ לי בפנים'.
"אותו בחור הגיע הביתה לדירה חשוכה ושקטה, וגילה שהעציצים נבלו, וכל האוכל במקרר נרקב. הוא לא עשה כלום חוץ מללכת לישון. למחרת בבוקר הוא קם וחטף ארוחת יחיד בבית הקפה השכונתי. חשוב להדגיש – אין לו בעיה כלכלית, זה לא העניין. אבל כשחייל נשוי חוזר הביתה, אשתו והילדים מחכים לו, ויש בלונים וארוחה חמה, וכולם שמחים שהוא בא. חייל פנוי שחוזר מהלחימה לא פוגש את כל זה. אם הייתה מחכה לו עוגה פשוטה אחת, ההרגשה שלו הייתה אחרת".
"הוא חזר לדירה שלו בירושלים אחרי שלושה חודשי לחימה בעזה. שריריו תפוסים, עייף ומותש", כך כתבה הומינר בפייסבוק. "חזר לדירה ריקה, ללא אוכל, בלי שלט מאיר פנים בכניסה, ככה נכנס בדממה מוחלטת. רווק בן 31, לוחם מהמם. והוא לא היחיד!". בהמשך ביקשה הומינר מהקוראים לאתר את החיילים הרווקים והגרושים בסביבתם, ולפנק אותם בעוגה, במרק וגם בשלט נחמד – "לא כי הם מסכנים, אלא בזכות זה שהם גיבורים". הפוסט זכה לכמעט 4,000 שיתופים ברשת הפייסבוק לבדה, והועתק ושותף בקבוצות וטסאפ רבות.
איילה: "עברת דברים שקשה להבין, ואין למי לספר. יש מעבר בין מציאות אינטנסיבית, לבין בית שבו הכול עומד מלכת. ואת בודדה גם בחוויה הזאת, כי מתוך מאה אנשים שחוזרים הביתה מהמילואים, אפשר לספור על כף יד אחת את אלה שחוזרים לבית ריק"
"אנחנו חושבים שחיילים רווקים חוזרים לבית ההורים שלהם, אבל כשמדובר במילואימניקים בני 35-30 הם חוזרים לדירה ריקה בירושלים או בתל־אביב", היא אומרת. "לא יכולתי לשתוק כנגד זה. כתבתי כדי להעלות את המודעות ולקרוא לכל ראשי היישובים ומנהלי הקהילות לתת דעתם לנושא. לא צפיתי את גודל ההצלחה: אמהות ביקשו את הכתובת של החייל הזה כדי להגיע אליו עם חלות של יום שישי, סירים של קוסקוס, מפרום ושניצל. הפוסט שלי רץ בקבוצות סגורות של רכזי זהות יהודית בכל הארץ. התקשרו אליי ממתנ"סים ומעיריות ושאלו אותי מה אני מציעה לעשות בנושא. עם ישראל הביא את הלב הטוב שלו, וממש רצה לעזור לחיילים. אנשים ביקשו לסייע, מישהו פנה אליי ואמר שהוא מעוניין לתרום חבילות לכל המילואימניקים הפנויים. קיבלתי תגובות גם מחו"ל. היום אני מבינה שהסיפור הזה נגע, טלטל ושינה את הפרספקטיבה של אנשים שלא חשבו על הנושא לפני כן".
יש קהילות שכבר שוקדות על מתן מענה מסודר גם למילואימניקים שאינם נשואים. "כשהתחילה המלחמה היו כמעט 300 מגויסים מהיישוב. כך נולד הצורך ברכזת שתטפל בהם ובמשפחות שלהם בתחומים רבים", מספרת יעל ברזיס, רכזת משפחות המגויסים ביישוב תקוע. "עם הזמן הצטמצם מספר המילואימניקים המשרתים, ולא היה עוד צורך בתפקיד הזה. לפני שבוע בערך הוחלט לחזור ולהפעיל את המשרה, בנפח קטן יחסית, כי שוב יש מגויסים אבל הרבה פחות. כשפתחנו את התפקיד מחדש, התקשרה אליי חברה ואמרה שצריך לשים לב לרווקים ביישוב, ויש לנו לא מעט כאלה.
"בעקבות ההערה הזאת הבנו שכאשר יש מילואימניקים רווקים שלא גרים עם ההורים שלהם, אנחנו לא יודעים למשל מתי הם חוזרים הביתה. אפילו לא חיפשנו אותם עד אז. לפני יומיים שלחנו טופס כללי בקבוצות הוואטסאפ, וכתבנו שנשמח לדעת על מילואימניקים כאלה. מאז כבר קיבלתי כמה פניות. אחרי שנמפה אותם ונבדוק מה הצרכים, נדע גם איך לענות עליהם".
מה יכול להיכלל במענה הייחודי לאוכלוסייה הזאת?
"יש לדוגמה רעיון של 'משפחה מאמצת' – שתדע אם מילואימניק מסוים חוזר לשבת, תזמין אותו אליה לארוחות, תשלח איזה עציץ או עוגה וכדומה. אני ממש מקווה שנצליח לעמוד במשימה.
"ברור לנו שהצרכים יהיו שונים משל מילואימניקים נשואים. לא מדובר בעזרה כמו פעילויות לילדים או בישול ארוחת ערב משפחתית. המחשבה כאן היא על החייל עצמו, לא על בת הזוג שלו. כשהוא חוזר, אנחנו רוצים לוודא שזה לא יהיה לבית ריק, ולתחושה של 'הלכתי, חזרתי וזה לא נגע באף אחד'. אנחנו רוצים להביע את ההוקרה של היישוב כלפיו, ולכן נדאג לתשומת הלב הראויה. הלוואי שזה יצליח".
כשאני שואלת את איילה איזה מסר היא הייתה רוצה להעביר לציבור בעקבות החוויה שלה, היא משיבה: "אם יש לכם חברים רווקים שמשרתים עכשיו, תראו חמלה גם כלפיהם, לא רק כלפי נשות המילואים. אני הרי אחזור הביתה אל הריק שלי, ואצא שוב למשימות הבאות שלי מתוך הריק. ההבדל נעוץ בנוכחות. זה בסופו של דבר מה שתופס את הרווק שאין לו כוח לצאת מהבית, ואפילו לא יכול להרים את עצמו ולהכין ארוחת שבת. ביחד הרבה יותר קל".
