לא בכל יום ספר עיון מדעי שמגיע לידי מעורר בי התרגשות. האסופה שלפנינו, מעשה עריכתם של אבי אלקיים (מחשבת ישראל, אוניברסיטת בר־אילן) ועודד מימון (מדעי ההנדסה, אוניברסיטת תל אביב), בהחלט הוציאה אותי מן הכלים. אילו כלים? כלי התודעה ה"רגילה" שבה אני מצוי ביומיום. לפנינו מקבץ מרהיב של מאמרים מאת חוקרים ממגוון תחומים – מדעי הרוח לגוניהם, מדעי הטבע ומדעי החברה – המציגים את מיטב מרכולתה של האסכולה שממנה הם מגיעים בשאלת המפתח על התודעה.
השאלה "מהי תודעה", בדומה לשאלה "מהם חיים" או "מהו העולם", מוגדרת בעצמה על ידי סוג התשובה שאליו מכוונים. אם התשובה מצויה בתחום הקוגניציה, הרי שבעצם השאלה היא כיצד אנו חושבים ובה בעת מודעים לכך שאנחנו חושבים, בתחום הרוח למעשה שואלים לְמה בדיוק מודע אדם מן השורה, ולאן המודעות שלו עוד יכולה להתפתח; ואם התשובה היא מתחום מדעי המוח, נשאל היכן ממוקמת האשליה (?) המכונה "מודעות עצמית" בין כל חלקי המכונה המופלאה המכונה מוח אנושי, ובאיזו מידה היא מצויה אצל יצורים אחרים, לא אנושיים.
עורכי הספר שלפנינו לא מסתירים את התרגשותם נוכח פרי עמלם. לשיטתם, אנו עומדים בפני מהפכה תודעתית, מהפכה שנייה ליתר דיוק. לטענתם, "אם מהפכת התודעה הראשונה שמה את הדגש במחקר האנליטי ובמדעי הקוגניציה והמוח, אולי הגיע הזמן למהפכת תודעה שנייה – תפיסה אינטגרטיבית יותר, מכלילה יותר של גישות לחקר התודעה, שתפיסות אנליטיות מוצאות בה מקום צד בצד עם תפיסות פנומנולוגיות, רוחניות ומיסטיות. זו התפיסה שהייתה נר לרגלנו באסופה הנוכחית" (עמ' 8).
הווה אומר, מהפכה בתפיסה מהי תודעה תתרחש כאשר החוקרים ישובו כביכול אל נורמות אנשי הרנסנס, "אנשי האשכולות" הבקיאים בכל מה שהיה ניתן לדעת עד ימיהם; ובנוסף, יאמצו הנחת יסוד מטפיסית כמעט, שלפיה ישנו חוט בלתי נראה המקשר בין כל הדיסציפלינות. משהו מעין "תיאוריית המיתרים" בפיזיקה, המנסה לקשר בין תורת הקוונטים ותורת היחסות. במובן זה, לא כל המאמרים באסופה זו מהווים חלק מן המהפכה כפי שהוצגה לעיל. חלקם הגדול בקיאים מאוד בתחום הידע שלהם, אך לא בשל זולתם. הדבר מחזיר את האחריות לכתפיו של הקורא, לרקום חיבורים בין גוף ידע זה לאחר ולראות באיזו מידה הוא יכול לחוש את הקשר הנסתר בין הדברים. מובן שלא ניתן לסקור אסופה כה רחבה, ואף לא את רובה. בדברים הבאים אגע בעניינים שמן הסתם חשתי קרוב אליהם יותר.
בגוף אני מבינה
האסופה שלפנינו חולקה לשבעה שערים על פי הדיסציפלינות המקובלות, על מנת שהקורא יוכל להתמצא בקלות בין שלושים ואחת מאמריה ולקבל גוף ידע שלם מאת כל דיסציפלינה. ברם, הקורא יכול בזמנו החופשי לסמן לעצמו נושאים החורזים קבוצות מאמרים, הנמצאים כל אחד במדור אחר.
אחד מן הנושאים האלו הוא סוגיית היחס בין הגוף והתודעה. לכאורה, התודעה נמצאת בראש. במוח מצויים הזיכרונות ואליו זורמים כל רשמי החושים, ושם גם מתרחשים תהליכי החשיבה. הגוף הוא רק ה"סַפָּק" של הרשמים, ומה שיש לנו בין האוזניים הוא מעבד המידע. ובכן, כמה מאמרים באסופה הביאו אותי לחשוב אחרת. מאמרו של יוחאי עתריה, "תודעה מגולמת בגוף", ניגש אל הנושא מנקודת מוצא פנומנולוגית. הוא מבקש לקעקע לחלוטין את הרעיון כאילו יש איזה "אני" השולט על הגוף.
לדעתו של עתריה זו אילוזיה המביאה את המחקר ל"תהומות" לא רצויים. שהרי שעה שאני מקליד את רעיונותיי על גבי המסך, אין "אני" השולט על האצבעות והמחשבות – הכול יחידה אחת אורגנית. או כשאני רוצה להיזכר במספר הקודן שלי ברכב ואני מגלה שאני עושה את התנועה עם האצבעות. ה"מערכת המרכזית" של התודעה למעשה רק מפריעה לזיכרון, ואילו האצבעות "זוכרות" יותר טוב. "השאלה העקרונית היא אם כן האם פעילות קוגניטיבית אכן מתרחשת גם מחוץ למוח האדם ואם כן עד כמה היא גולשת החוצה?" (עמ' 269). המחבר משתמש במסקנות שונות של חוקרים, הן מתחומי הקוגניציה והן מתחום הבינה המלאכותית, על מנת להפריך את התיאוריה ה"אורתודוקסית" (כלשונו) הממקמת את התודעה במוח כמערכת שליטה מרכזית של הגוף.
"התודעה הגולשת החוצה", שבאה לידי ביטוי במאמר בעל הנחות יסוד מטריאליסטיות, היא כמובן הנחת יסוד במאמרים רבים העוסקים במיסטיקה, כגון זה של אבי אלקיים העוסק בקבלה, או של ויליאם צ'יטיק העוסק במיסטיקה הצוּפית. אך ממאמרה של דפנא לוין, העוסק בפסיכולוגיה טרנס־פרסונלית, למדתי שזוהי גם הנחת המוצא של פסיכולוגים כגון אברהם מאסלו, שראו במיצוי השלם של התודעה והאנושיות חיבור לרבדים הגדולים בהרבה מתודעת האדם הסגורה.
לקדמונים היה ברור שהנשמה "אופפת" את האדם ולא נמצאת בתוכו; ואילו אנו, המושפעים מהחשיבה המערבית, התרגלנו לחשוב שהכול נמצא בפנים, וביתר דיוק – במוח. והנה עתה באים מחקרים המבקשים במובן זה להחזיר עטרה ליושנה. אגב, במאמרו של רפי מלאך, חוקר מוח, עולות גם השערות בדבר "תודעה קולקטיבית" (עמ' 384). במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים במדע, נראה שהגבול החד לכאורה בין מיסטיקה ומדע הולך ומיטשטש.
כאן ועכשיו
שער המאמרים שהותיר אותי פעור פה היה זה העוסק במדעי המוח. לכאורה, מה יכולים מדעי המוח לתרום לשאלת התודעה, כל שכן לשאלה מהי תודעה בריאה או חיונית יותר מאשר תודעה קלוקלת ("המוח החולה", כינה זאת פעם רוזנצוייג). שהרי אלו שאלות שיסודן אצל הפילוסופים הגדולים והוגי הדתות לדורותיהם. ואילו במדעי המוח עדיין אנו רחוקים מרחק שנות אור מההבנה כיצד קבוצת נוירונים מגדירה "תפוח ירוק", וכל שכן את המושג המופשט "ירוק", ובוודאי שאיננו יודעים כיצד קבוצת נוירונים יכולה להגדיר מהי מחשבה או מחשבה "בריאה" (ראו במאמרו של רפאל מלאך, המיטיב להנגיש את הסוגיה המורכבת לקורא שאינו מן התחום).
ובכן, מסתבר שעם שאר רוח ניתן לעשות המון. מאמרה של אביבה ברקוביץ' הוא דוגמה מאלפת לשילוב בין דיסציפלינות – מדעי המוח, פסיכולוגיה ומדעי הרוח. דתות המזרח לימדו, במספר גדול של וריאציות, שעל האדם להיות נוכח ב"כאן ועכשיו" שלו. אם זה במדיטציה ואם בתרגול טאי צ'י וכיוצא באלה. אל הפסיכולוגיה המערבית הדבר התגלגל בדמות ה"מיינדפולנס", הכובש בסערה את עולם הטיפול. פסיכולוגים רבים הראו שתרגול מיינדפולנס עשוי להפחית חרדות ומחשבות טורדניות. חוקרי המוח מעניקים כעת לחוויות אלו גם בסיס נוירו־פסיכולוגי. אנסה להסביר את הדברים בצורה פשוטה.
לכל אדם יש, לפחות, שתי חוויות אני (באנגלית זה קל יותר – me / I). מצד אחד יש מצב שבו אני חווה את עצמי לכל אורך ציר הזמן שלי – זיכרונות ילדות, כל מה שאני מספר על עצמי בהווה וכל השאיפות שלי לעתיד (והחרדות שלי ממנו). מצד שני, יש מצב שבו אני חווה את עצמי פשוט בפעולה – קורא, אוכל, רץ, נושם (במדיטציה) ועוד. במצב זה, כל החלק הביוגרפי־נרטיבי נמצא במנוחה מסוימת. האדם המערבי מאוד מחבב את ה"אני" הראשון, ואילו המזרח הרחוק מכוון אותנו בלא הרף להיות נוכח ב"אני" השני. מחקרי מוח הראו שאכן מתרגלי מיינדפולנס נוכחים יותר ב"כאן ועכשיו", אפילו במצבי מנוחה (דהיינו גם כשלא נדרש קשב מיוחד). כלומר, הם פחות נוטים "ללעוס" מחשבות על אודות עצמם, להיות נתונים בחרדה מפני העתיד ולטחון שוב ושוב זיכרונות מן העבר. כשהם נחים, הם באמת נחים (ראו עמ' 356). יתרה מכך, גם כשהם מבצעים מטלות הדורשות קשב רב, הם עושים זאת בצורה יעילה יותר כיוון שהאני הנרטיבי שלהם לא מכביד על המערכת.
הרוצים ללמוד עוד על אודות הנוכחות ב"כאן ועכשיו" בפילוסופיה המזרחית והמערבית יוכלו לעשות כן בשער האסופה האחרון, המוקדש ל"גישות רוחניות בנות זמננו". דניאל מישורי מתאר מספר גישות לכך בתורות המזרח – יוגה, טאי צ'י, מדיטציה ועוד. במאמרו של אילן עמית מוצגת יפה הפילוסופיה של גורדייף, אחד מן המורים הרוחניים הנחשבים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, המבקשת למצות את הידע מן המזרח ולשלב אותו באופן עמוק ומרוכז יותר, במה שהוא כינה "הדרך הרביעית". באסופה מובא גם מאמר של אוהד נהרין, הכוריאוגרף הידוע של להקת בת־שבע, שבו הוא פורס את משנת שיטת הגא־גא שהמציא. אם לחבר בין המושגים שלמדתי ממאמרה של ברקוביץ' הנזכר, הרי שנהרין ביקש להביא את הרקדן למצב שבו הוא מתנתק מן האני הנרטיבי, ורק נוכח בגופו ובחלל שבו הוא נמצא. מסיבה זו אין מראות בסטודיו של נהרין, שלא לפגוע בנוכחות. דווקא חוסר הפרספקטיבה על העצמי היא שמחלצת ממנו את המיטב, המתבטא בין השאר ביצירתיות שלו בתנועה.
גורדון היה מרוצה
לסיום, אזכיר מחקר מעניין וחשוב ביותר בעיניי. לייה נאור, במאמרה "הטבע: מרחב להרחבת התודעה, לצמיחה אישית ולטרנספורמציה", ציינה שמחקרים רבים כיום מצביעים על הפרעה – שבאופן אינטואיטיבי ידעתי על קיומה אך חסרו לי כלים ושפה לבטאה – בשם "הפרעת חסך טבע" (nature deficit disorder), המתארת את "החסך שיש היום לאדם המודרני בהיעדר קשר עם הטבע".
מאות מחקרים מלמדים שהטבע "מעצים חשיבה יצירתית, פעילות פיזית, התפעלות וחיבור לחושים, לגוף, לרגש ולאינסטינקט". בשפת מדעי המוח, ניתן כבר לקבוע שהקרבה לטבע מעוררת לחיים את אזור קליפת המוח הקדם־חזיתית. אזור זה, ה"רדום" בהעדר קשר לטבע, מביא לתחושות של דיכאון, חרדה ולחץ. המפגש עם הטבע מביא אפוא להרחבת התודעה: לא רק קליטה דרך החושים עם עיבוד קוגניטיבי בלבד, אלא היחשפות רב ממדית דרך חוויה, קוגניציה, רגש ורוח, וממילא לחשיבה יצירתית וגמישות מחשבתית. יש לי תחושה שא"ד גורדון היה מחכך ידיו בסיפוק נוכח המחקרים הללו. מי שמכיר את החלוקה שערך בין "הכרה" ל"חוויה" (מילה שהוא חידש) ודאי שמח לראות כיצד מושגים אלו מקבלים עתה לבוש מדעי, ויתרה מזו: כיצד הקריאה הגדולה שלו "לחזור לטבע" איננה רק פריווילגיה של צעירים רומנטיקנים, אלא כבר פיקוח נפש ממש.
לפנינו אסופה מרשימה בהיקפה ובגיוון שבה. תשואות חן לעורכים על "התודעה הפתוחה" שהפגינו בבחירת הכותבים וכן על ליטוש המאמרים והנגשתם לציבור הרחב. ברכות גם להוצאת אִדרא – הוצאה צעירה הכובשת לה אט אט מקום של כבוד בקרב הוצאות ספרי העיון, ובפרט בתחום מדעי היהדות והרוח.
כאמור בתחילת הרשימה, התשובה לכותרת הספר "מהי תודעה" קשורה באופן הדוק להצבת השאלה. המרתק הוא שהמעיין באסופה זו ומצליב את התשובות השונות – על אף שניתנו על בסיס שאלות אחרות לגמרי – עשוי להגיע לתשובה חדשה משל עצמו, וממילא לשאול את השאלה מחדש, שהיא עצמה מביאה להתרחבות התודעה.
מהי תודעה
מדעים | פילוסופיה | מיסטיקה
עורכים: אבי אלקיים ועודד מימון
אִדרא, תשע"ח, 811 עמ'
