אם לומר את האמת, אין לי זיכרונות רומנטיים מבית הכנסת של ילדותי. לא גדלתי על בית הכנסת זהרי חמה, לא ראיתי משכימי קום מתפללים מוקדם עם תה חלוט, ורק משבגרתי נודע לי על שירת הבקשות שמתחילה בשעות הלילה הקטנות של שבתות החורף ובוקעת רקיעים. מבחינתי בית הכנסת שימש תמיד מקום מפגש חברתי, מרכז היישוב. שם עומדים בתפילת ליל שבת אחרי ניגוני קרליבך ומשלימים פערים מהשבוע החולף עם החבר'ה, שם נרקמות להן אהבות ראשוניות במבטים חטופים לעזרת הנשים, ושם גם מקיימים את הקידוש המפורסם של שמחת תורה. אני יוצא לשמוע קצת מהאנשים שאחראים על הקידוש, על העליות לתורה ועל השאלה הגדולה מי יהיה חתן בראשית כדי ללמוד קצת על החוויות שלהם מהתפקיד, ההתמודדויות והשמחות הקטנות. ואולי מבין השורות, להבין משהו חדש על המקום שמכיל קהילה, רוח והרבה עלוני שבת – בית הכנסת.
רפאל קושלנד (כוכב השחר): "קשה מאוד לתמרן את כל עניין העליות כך שאנשים לא ייפגעו, יש בקהילה יותר ממאה אנשים. צריך כל הזמן לזכור מי עלה לאחרונה ואת מי כדאי לכבד שוב"
דוד טל (91) היה עד לאחרונה גבאי בית הכנסת של יסוד־המעלה, כמעט ארבעים שנה. "אבי היה מבאי בית הכנסת, ומשהוא נפטר הפכתי אני להיות המתמיד", הוא מספר, ומכוון לימים הרחוקים שבהם המושבה הקסומה ששוכנת על גדות אגם החולה הייתה נתונה לאיום מתמיד של הפגזות. במלחמת העצמאות תש"ח זה באמת קרה: בית הכנסת נפגע בהפצצה ונהרס כליל, ולאחר שנתיים תושבי המקום בנו אותו מחדש. דוד עצמו מגיע ממשפחה חקלאית, דור רביעי במושבה. "ב־1985 נתבקשתי להיות גבאי בית הכנסת, ולקחתי את התפקיד במלוא המרץ. באותה תקופה היינו רק גרעין קטן של מתפללים, אבל כינסתי את כולם ועל ההתחלה שיפצנו את בית הכנסת, החלפנו ריהוט ומושבים, מזגנים, וילונות ועוד".
לעומתו, רפאל קושלנד (62), תושב היישוב כוכב־השחר שבבנימין, מעולם לא התמודד עם קשיי הקמה. הוא מכהן כגבאי בבית הכנסת המרכזי של היישוב, וכשנכנס לתפקיד, המקום היה בנוי לתפארה והקהילה כבר תפקדה. הקשיים שלו נוגעים בנושאים אחרים: לשיטתו, עיקר תפקידו של הגבאי הוא לדאוג שכולם יהיו מרוצים. "קשה מאוד לתמרן את כל עניין העליות כך שאנשים לא ייפגעו", הוא מספר, "יש בקהילה יותר ממאה אנשים. צריך כל הזמן לזכור מי עלה לאחרונה ואת מי כדאי לכבד שוב בעלייה לתורה או בחזנות. בימים הנוראים המלאכה הזו מסובכת במיוחד. אני גם לא מתבייש לומר שעשינו טעויות לאורך הדרך. למשל כשרצינו לגוון, לפעמים זה בא על חשבון האיכות של התפילות".
אשרת שהם (קהילת הקהל בירושלים): "שיבוץ התפילות לימים נוראים הוא שיחה יותר דיסקרטית מהשיחות בקבינט לפני יציאה למבצע. זו שיחה שמלווה בהתמודדות גדולה, להימנע מרכילות ומנגד לדאוג שהתפילות יהיו הכי טובות שיש"
אני שואל אותו על היישומים שקיימים היום שתפקידם לעזור לגבאי בכל חישובי העליות לתורה, אך הוא מנפנף אותי בביטול. "גם אם הזיכרון של האפליקציה יהיה מעולה, והיא באמת תדאג להעלות את כולם בכמות שווה, היא לעולם לא תדע מי לא נמצא בשבת או סתם הלך לתפילה אחרת. אין לה דרך להתחשב בזה".
"יש לי סיפור אחד שהולך איתי עד היום", מספר קושלנד, "פעם אחת באמצע ההעלאות לתורה, מגיע אליי מישהו ולוחש לי באוזן שאחד המתפללים הקבועים בבית הכנסת שלנו הכניס השבוע את בתו תחת החופה. ניגשתי אליו להעלות אותו, והוא נענה בשמחה". נו, סיפור רגיל, פדיחה שנמנעה ברגע האחרון. אבל זה לא הסוף: "העלייה שלו עוברת, הוא יורד מהבמה וחוזר למקום שלו, ואני בתוך כל המחשבות שיש לי בראש, שכחתי לעשות לו את ה'מי־שבירך' לאבי הכלה". באותו רגע הלב של קושלנד מתכווץ. בקהילה שלו, כמו בעוד רבות, אנשים קנאים לעניין. למזלו, התושייה שלו לא נתנה לו מנוח: "הלכתי למקום של הבחור בבית הכנסת. דפקתי על הסטנדר בקול. שקט השתרר בבית הכנסת, אנשים לא הבינו מה קורה. הודעתי לקהל שאני מתנצל שלא עשיתי לו את ה'מי שבירך' שהיה צריך, ועשיתי לו על המקום".
מדברי קושלנד נשמע שענווה היא ככל הנראה אחת התכונות הנדרשות לתפקיד. ואשרת שהם (53), גבאית קהילת "הקהל" בשכונת בקעה בירושלים, מוסיפה את הקול הנשי ומביאה ממד נוסף וחשוב בכל הקשור בגבאות: הרגישות.
"הגבאות אומנם כוללת תפקיד טכני, אבל חייבים גם להתנהל כל הזמן ברגישות", היא מדגישה. "הגבאי חשוף להרבה פרטים על מי שצריך לקבל עלייה ועל כל מיני דברים אישיים שקורים לאנשים. אני תמיד אומרת ששיבוץ התפילות לימים נוראים הוא שיחה יותר דיסקרטית מהשיחות בקבינט לפני יציאה למבצע. זו שיחה שמלווה בהתמודדות גדולה, להימנע מרכילות או לשון הרע, ומנגד לדאוג שבסופו של יום, תפילות הימים הנוראים יהיו הכי טובות שיש ומגוונות ככל הניתן".
אולי תופתעו לגלות עד היכן מגעת רגישות הגבאי. שהם נושאת איתה סיפור מטלטל שעיצב עבורה את דמות הגבאית הנשית, אך לא לגמרי בלב שלם: "בשנים הראשונות של בית הכנסת גלעד שליט עוד היה בשבי", היא מספרת. "הייתי צריכה לקרוא בראש השנה תפילה לשלום הנעדרים. באותה תקופה הבן שלי היה בצבא, וכשהתחלתי להקריא את התפילה החלו לעלות לי דמעות. החזקתי את עצמי ואמרתי את התפילה בגרון חנוק. התביישתי בזה מאוד. אמרתי לבן זוגי שאני מתביישת מכל המצב, אבל הוא חיזק אותי ואמר לי שלהפך – הבאתי לתפילה את מה שרק אמא של חייל יכולה להביא".
אליעד שטרן (צה"ל): "הייתי סוחב למניין גם כאלה שהיו אחרי לילה ללא שינה. לפעמים הרכבתי מניין מחבר'ה שיש לכל אחד מהם רבע שעה פנויה, והן לא חופפות"
"אצלנו מוכרים גם את העליות לתורה וגם את החזנות", מספר יוסי עמיר (72), גבאי במושב אלישיב שבעמק חפר. "יש בתי כנסת שבהם צריך לריב עם אנשים כדי שיעלו חזן, אבל אצלנו אנשים רבים על התפקידים. מכוח זה אנחנו מקבלים תקציבים גדולים מהמועצה הדתית, כי אנחנו חוסכים בהוצאות על חזנים. אבל זה לא תמיד קל, יש תמיד חשש ממי שיקנה את החזנות – במיוחד בימים הנוראים. פעם קרה שעלו דיבורים לא נעימים על מישהו שעלה להיות שליח ציבור, למשל שהוא מסתובב בלי כיפה. הגעתי לבית שלו ואמרתי לו בנועם שזה לא לעניין. הוא קיבל את הטענות, אבל זה לא היה קל.
עמיר הוא גבאי של קהילה תימנית, והוא מספר שלעיתים המנהגים שלהם נראים קצת משונים לזרים. "למשל, אנחנו מאוד מקפידים שרק מתפלל אחד יאמר קדיש, וחלק מתפקידו של הגבאי הוא להחליט מי זה יהיה. ילדים מתחת לגיל בר מצווה גם עולים אצלנו לתורה וקוראים בעצמם. ככה אנחנו מרגילים אותם לא לפחד מהקריאה בתורה. מדהים כמה שזה עובד".
לא כולם גבאים בבתי כנסת שגרתיים. כשאני מדבר עם אליעד שטרן (25), הצעיר שבחבורה, על תפקיד הגבאות, הוא נבוך לרגע. כנראה בעתיד הוא עוד יקבל את התפקיד בבית כנסת קבוע, אך עד כה הוא בעיקר ביצע את התפקיד בצורה לא פורמלית. הוא כיהן בעבר כגבאי בסניף בני עקיבא שבו הדריך, ואז גם בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר שלו. אך מעל הכול, הוא שימש גבאי בצבא.
"הגבאות בצבא נדרשת לעמוד מול שתי חזיתות", הוא מספר. "שירַתי במחלקת בני"ש (בני ישיבות, ג"ג) והיה לי בסיס טבעי למניינים, אבל כשתפסנו קו וכל אחד עלה למשימות בחלקים שונים של היממה, פתאום נהיה מסובך מאוד לארגן תפילות. אפילו כשיש לך מחלקה של דתיים. בחזית אחת אתה צריך לעמוד בקשר עם המפקדים בכל יום מחדש: מתי הנץ מחר בבוקר, כמה זמן נצטרך מחר בהתאם לאורך התפילה ואם יש קריאה בתורה איך נוכל להשיג ספר. אולי בזכות זה אחרי השירות שלי גם המפקדים החילונים ביותר שלנו ידעו איך לחבוט ערבות ולרקוד בשמחת תורה. בכל אופן, גם אחרי שהצלחנו לתאם, הייתי עובר בין כל הדתיים בבסיס בניסיון להביא אנשים להשלים מניין סחבתי גם כאלה שהיו אחרי לילה ללא שינה. לפעמים הייתי נדרש להרכיב את המניין מחבר'ה שיש לכל אחד מהם רבע שעה פנויה, והן לא חופפות".
יוסי עמיר (אלישיב): "אנחנו מאוד מקפידים שרק מתפלל אחד יאמר קדיש, וחלק מתפקידו של הגבאי הוא להחליט מי זה יהיה"
"ואפילו יותר מזה", מוסיף שטרן, "נדמה לי שמה שקשה בגבאות בצבא זה לארגן מניינים לאנשים שרגילים להיות לקוחות. כולנו רגילים שיש מבחר תפילות, יש מי שדואג להכול בגדול, רק תגיע. בצבא צריך לעשות את הסוויץ' מלקוח לשותף. בעיניי זה הבדל תפיסתי: כיוון שבכלל לא מובן מאליו שתהיה תפילה, נשאלת השאלה האם אני לקוח שמבקר לרגע ובא להעביר את הכרטיס שאני נדרש להעביר שלוש פעמים ביום או שאני מבין שכולנו שותפים שצריכים להקדיש זמן ומאמץ כדי שזה יקרה".
כששטרן מדבר, אי אפשר שלא להבחין שהוא נכנס לעניין, קצת כאילו הוא רוצה לגייס אותי עכשיו למניין. "התפקיד לא עוזב אותי", הוא מאשר, "עד היום כשאני עושה מילואים, אני עושה מילואים גם בגבאות".
באמת נראה שיש משהו בתפקיד הזה שדורש גם יותר מקורטוב של כריזמה. אצל יצחק ינוקא (64), הגבאי הבלתי מעורער של בית הכנסת "אוהל שמעון ואסתר" באפרת, זה באמת היה אחד המניעים לקבלת התפקיד. "בילדותי היו לי חלומות להיות ראש ממשלה. פעם אחת יזמתי עצומה גדולה, החתמתי מאות אנשים והגשתי אותה בעצמי למנחם בגין. כשחזרתי לישיבה התיכונית שלי, כל חדר האוכל לקח כוסות וסכו"ם ודפק על השולחנות בצעקות 'ינוקא ראש הממשלה!'", הוא נזכר בערגה בימי נעוריו. "כשהתבגרתי קצת ובחנתי את הדברים ברצינות הלכתי להתייעץ עם רבנים, והם אמרו לי 'אתה לא צריך להיות פוליטיקאי. תפקידך להיות גבאי פשוט שמחלק תה, קפה ובוטנים למתפללים'. אז כך עשיתי. במקצועי אני סמנכ"ל השיווק של חברת סובארו, היום שלי עמוס מקצה לקצה ואת הצורך שלי בניהול אני לגמרי ממלא ביום־יום, אבל אם במקרה יש חוסר, אני משלים קצת מהצד".
כל עוד לא מדובר בבית כנסת ממש קטן, גבאים אינם עובדים לבד. אני מתעניין עם ינוקא איך בדיוק עובדת חלוקת התפקידים אצלם בבית הכנסת. "כל החוכמה היא לפזר אחריות", הוא מסביר. "אני אוהב להיות בפרונט. להעלות לתורה, להנחות את האירועים, זה ממש אצלי בדם".
אצל ינוקא, מדובר במוסד שהוא הרבה מעבר לבית כנסת. זה המתנ"ס התורני של אפרת. כשבמועצה הדתית רוצים לקיים איזה טקס הוקרה, כשמרצה מעניין מגיע לאזור, כשיש הופעה מיוחדת עם היבטים דתיים, וגם בחג הקרוב כשכל תנועות הנוער ירצו להתאחד לבית כנסת אחד, הכתובת היא בית הכנסת אוהל שמעון ואסתר. ינוקא מאחד את הכול: את בני הנוער הוא מכניס לאווירה עם סלטות וריקודים יוצאי דופן, למבוגרים הוא מגיש ומנחה את הערבים עם בדיחות קבועות והרבה חַיּוּת. בעניין חלוקת האחריות הוא מוסיף: "החוכמה היא למנות אחראים, לפזר סמכויות; יש לנו גזבר, אחר אחראי על הווילונות והפרוכות, יש מי שאחראי על ניקיון ולוגיסטיקה. העניין הוא לגרום לכל אחד להרגיש שותף. עכשיו גם מצטרפים אלינו הרבה צעירים ואני דואג שתהיה כמה שיותר מעורבות".
בעבר עיני העניים היו נשואות אל הגבאים. גם האורחים היו יושבים לאורך כל התפילה וכוססים את ציפורניהם בדאגה, האם ימצא להם הגבאי מקום חמים ונעים לאכול בו, משפחה שתוכל לארח אותם לסעודה. היום אנחנו חיים בעולם של שפע ביחס לימים שבהם עגלונים ופריצים היו מצויים, אבל עדיין יש בתפקיד הזה של הגבאי גם נגיעות מעולם הקולינריה והאירוח. בחג הקרוב ימלא ריח הקיגל את בתי הכנסת, ובין העלאה לתורה וריקודים עם הספר, יידרשו גבאי בית הכנסת שלכם גם לחלק הרינג וקצת שתייה חריפה למבוגרים.
יצחק ינוקא (אפרת): "חשוב שתמיד יהיה בבית הכנסת מה לאכול. יש אצלנו אנשים שבאים לערבית האחרונה ביום עם מאנץ' של לילה, איך שהם נכנסים הם מתחילים לחפש בארונות אם יש פיצוחים לנשנש"
שהם מתארת קצת את המגע עם עולם האוכל: "אנחנו משתדלים להיות בסטנדרט ירושלמי, לא מוגזם במיוחד. יש לנו בחור חרדי שמספק את הקיגל הירושלמי, את הדג המלוח וגם את ההרינג. הוא בקשר איתי כל השנים", היא מוסיפה ממרום 17 וחצי שנות גבאות (היא מקפידה על החצי). "אבל אני לא בטוחה שהוא יודע בדיוק לאיזה מניין הוא מספק את האוכל שלו, ומה קורה שם בתפילות. באחת הפעמים הוא אמר לי 'בשביל התפילה שלך – אביא לך אפילו סיר חמין גדול מהרגיל, על חשבון הבית", היא צוחקת. "יש אצלנו בבית כנסת גם 'קידוש קלאב', אבל אנחנו בקהילה אנשים פשוטים".
ה"קידוש קלאב", למי שלא מתמצא במושגים (ואולי שכח את הכתבה המסעירה בנושא בעיתון זה ממש), זו קבוצת אנשים שעושה בתדירות קבועה קידוש אחרי התפילה. תוכלו לצפות בהם מתחילים לזלוג החוצה מבית הכנסת כבר אחרי קדושה של מוסף אל עבר מקום ההתקבצות. לרוב הקידוש שלהם ממומן היטב. הוא כולל סוגי ויסקי יוקרתיים וקרקרים איכותיים לצד חמוצים כמובן. תופעת הקידוש קלאב היא אימתם של הגבאים, או לפחות של אלה ששמים להם למטרה לאחד את הקהילה ולכנס את כולם לקידוש גדול בדשא של בית הכנסת.
ייתכן שזה גם הסיפור בבית הכנסת של קושלנד. "ניסיתי ליזום בעבר שבכל שבת מברכים יתקיים קידוש גדול לאחר התפילה", הוא מספר. "כדי שזה יתניע, ככה אמרתי לעצמי בהתחלה, אצטרך לדאוג שיתבצעו שלושה קידושים רצופים. כשאנשים כבר יבינו את הקונספט זה ימשיך מכוח האינרציה". או לפחות כך הוא חשב. "את הקידוש הראשון מימנתי מהכיס שלי. עשיתי משלוח של שני סירי קיגל ענקיים מאחד היישובים הסמוכים, דאגתי לשתייה ולהכול, ואנשים נהנו מאוד. לקידוש השני פנה אליי מישהו שרצה לתרום, ומאוד שמחתי. הקידוש השלישי כבר לא קרה. לא כל היוזמות מצליחות".
דוד טל (יסוד־המעלה): "ב־1985 נתבקשתי להיות גבאי בית הכנסת, ולקחתי את התפקיד במלוא המרץ. באותה תקופה היינו רק גרעין קטן, אבל כינסתי את כולם ושיפצנו את בית הכנסת"
"לי חשוב תמיד שיהיה בבית הכנסת מה לאכול. יש אצלנו אנשים שבאים לתפילת ערבית האחרונה בימות החול עם מאנץ' של לילה, איך שהם נכנסים הם מתחילים לחפש בארונות אם יש פיצוחים לנשנש", מספר ינוקא בשמחה גדולה. הוא אמון על מלאכת מילוי הארונות הללו, וזה סיפוק גדול עבורו. "את הקידושים הגדולים אני עושה עם צוות שלם, מזמינים סירי קיגל מפנקים מאחד היישובים בגוש, לא נדליף פה את המידע, ודואגים שכל אחד יאכל ככל הניתן. אני מאמין שבית הכנסת צועד על קיבתו, ויש בכך חשיבות גדולה להשקיע בכל הנושא הקולינרי".
לסיום אני מבקש מהם שיספרו לי כל אחד בתורו מה החלום שלו.
"הלוואי שהתפילה שלנו לא תהיה רק כרטיס שאנחנו מחתימים אלא אירוע שאנחנו שוהים בו ובמה שהוא דורש. כשבן אדם מאמין בזה ומתפנה לחיות ככה – הגבאות הרבה יותר בדמו. זה לא יהיה סתם תפקיד טכני שאנשים תופסים כסנג'ור, זו תהיה שליחות", מאחל שטרן.
"שתהיה יותר אחדות בעם", מוסיף ינוקא, "לשם כך יש לנו את בתי הכנסת. אני מארגן מפגש אחדות אצלנו באפרת עכשיו עם קבוצה מחיפה. זו העבודה שלנו, לאחד".
"אני חולמת על ימים שבהם יהיו יותר גבאיות", אומרת שהם בחיוך.
"הלוואי שכולם יתאחדו, ואיש לרעהו יאמר חזק", אומר עמיר, "שכל אחד יכבד את המסורות של האחר".
"הלוואי שאף אחד לא נפגע מהתקופה שלי בגבאות ושכולם יצאו מבסוטים", מקווה קושלנד.
דוד טל מסכם: "הלוואי שיהיה שלום בארץ. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". אמן ואמן.
