אביטל: "גידלו אותנו שכשיגיע האביר על הסוס הלבן אפשר להתמסר ולנוח. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא קיים. אחרי שאת מתחתנת את צריכה להכיר את בן הזוג שלך בכל המובנים, וזה אתגר גדול ושונה מכל מה שאת מכירה, לישון עם מישהו במיטה, לחלוק שירותים. להתחיל הכול מההתחלה".
נעמי אורן: "מאוד כמהנו לזוגיות, זו לא הייתה סתם פנטזיה. הטיפול שעברתי, שהיה תהליך של התבגרות, אפשר לי לממש את החלום הזה. אחרי כל השנים האלו היינו בוגרים ומבושלים אז הבנו מה טיפשי ולא שווה להתעכב עליו"
הזוג קליין נשואים תשע שנים והורים לשלושה. הם הכירו בעבודה, בעזרת קולגות שלחשו לכל אחד בנפרד שכדאי לשים עליהם עין כבני זוג פוטנציאליים. הם התיידדו ומהר מאוד הפכו לחלק מחבורה של חמישה חברים שבילו ביחד כמו משפחה. מבחינת אביטל, החבר הטוב היה בכלל השותף של צביקה. אחרי חוויות משותפות משמעותיות נפל אצל שניהם האסימון שכדאי לתת לזה הזדמנות, ועדיין הדרך לדייט הראשון לא הייתה סלולה. עברה עוד תקופה ממושכת של עליות וירידות בקשר החברי, ובהרבה מודעות עצמית ואומץ הם הפכו לזוג.
אחת הנקודות הרגישות שהם זוכרים מהתקופה הראשונה של הנישואין הייתה כשהם ישבו בחניון של העבודה ודיברו על כסף. "לכל אחד היה הרכב שלו", מספר צביקה, "יום אחד ישבנו בחניון ואמרתי לה – 'תקשיבי, אנחנו לא עומדים בזה, חייבים למכור את הרכב שלך, זה בזבוז כסף'. זה גמר אותה". אביטל הרגישה שזה סוף העולם: "הרגשתי שזו העצמאות שלי. לא יכולתי להכיל את זה. אבל בסוף באמת מכרנו את הרכב ורק לפני שנתיים חזרנו לחיים עם שתי מכוניות. החיבור יחד כשכל אחד רגיל לחיים שלו בפני עצמו הוא מורכב. יש זוגות שחיים עם חשבונות נפרדים או כאלה שמגיעים עם נדל"ן משלהם ולא מאחדים נכסים".
צביקה: "בכלל הסיפור הכלכלי בהקשר הזה הוא מדהים. עד שאתה לא מתחתן, דירה ומשכנתא הם בכלל לא על הפרק. זה מטומטם. שנינו עבדנו מלא שנים, במשרות טובות, הרבה כסף עבר דרכנו ויכולנו לבוא כל אחד עם דירה".
היתרונות שזורים בחסרונות, המחירים שזורים בתועלות ואומנם אי אפשר לחיות בתוך המשחק של מה היה אילו, אבל קיים גם המבט שבוחן זוגות שמייצגים את המציאות האחרת. "אני רואה צעירים שכל הזמן יוצאים", אומר צביקה, "יש להם זיק בעיניים וצורך להגשים, ללכת, לצאת. בית קפה, הופעות, טיסות לחו"ל. לי כבר אין את הדחף לראות עולם". אביטל ממשיכה את אותו הקו, "תנו לי להיות במוצ"ש בבית. יצאנו כל מוצ"ש עד גיל שלושים פלוס. כרווקה לא יכולתי להישאר בבית עוד דקה אחרי שבת שלמה. אנחנו שייכים לדור שמאוד רוצה להגשים את עצמו ויש לי הרבה חברות שהתגרשו על הרקע הזה. אנשים שהתחתְנו בשנות העשרים והתגרשו בשלושים. אנחנו עשינו דילוג על השלב הזה. באנו מאוד מבושלים ומאוד מרוככים. אנחנו הרבה יותר ממוקדים. אין לנו זמן לבזבז על שאלות".
השיחות זורמות, ואיתן הזיכרונות של רגעי ההקלה, המבוכה והאתגר. אחרי שנים ארוכות של המתנה למשהו שיקרה, אחרי הרבה לבד, משהו קורה, מוצאים זה את זה, ואנשים שעיצבו את חייהם לבד במשך שנים ארוכות מתחילים ללמוד לחיות ביחד. המילים להתבשל ובשלות חוזרות על עצמן בדרכים שונות אצל כולם.
צורית (40) וחנניה (41) שוורץ הכירו לפני שלוש שנים בזמן הסגר הראשון. זו הייתה הצעה שעלתה כבר לפני 16 שנים, חזרה שוב שנה לפני שהכירו והפציעה פעם נוספת עם הקורונה, בתקופה שכל העולם השתנה. הדייט הראשון היה עוצמתי מאוד, ומשם הכול היסטוריה. הם התחתנו בקפסולות ואת שמחת הבת חגגו עם שישה אנשים בתקופת האומיקרון.
מבחינת צורית, לזוגיות אחרי רווקות ארוכה יש יתרונות רבים, "יש בה יציבות ובשלות אז אני לא עסוקה בלהוכיח את עצמי, וזה מאפשר לי לראות אותו ולהבין שיש פה סיפור של עוד מישהו. יש בינינו הפרדה בריאה, לכל אחד ישנו המקום שלו, בלי להתערבב אחד באחר. למשל, אני מבינה שאנחנו לא צריכים להיות אותו דבר ואני לא נעלבת אם הוא לא חושב כמוני. והיכן שאנחנו נפגשים או מתנגשים אלה מקומות מהממים. זה משהו שלא הבנתי פעם". חנניה מוסיף שהם לומדים, "יש פה גרף עלייה. בהתחלה הפגיעות הייתה גדולה והיו משברים שגרמו לנו להתרחק, אבל עבדנו על זה והיום אני פחות בורח מההתנגשות. להפך, אני סקרן למה אני אפגוש עכשיו, לאן ההתנגשות תצמיח אותנו".
כשסיפרתי לצורית וחנניה שהתחתנתי בגיל עשרים, חנניה אמר בחיוך שזוגות כאלה מדאיגים אותו הרבה יותר. "אומרים שזוג צעיר יוצר את הדבק, את מה שמחבר ביניהם בשלבים מוקדמים, ואילו כשמתחתנים מאוחר כבר כל אחד מגיע מוכן וקשה יותר להדביק את שני החלקים. אני חושב הפוך, אני לא מבין איך עושים את זה בגיל צעיר. זוגיות זה הדבר הכי עשיר, תובעני ומציף שיש. אין שנייה שאין בה חיכוך שיכול לעורר את הפגיעויות היסודיות שלנו, ואני עוד הגעתי לזוגיות אחרי הרבה שנים של עבודה פנימית. בעיניי השאלה היא איך בכלל אפשר להתחתן בגיל צעיר, כשאדם עוד מגבש את עצמו.
יכין זית: "רווקות מאוחרת לא בהכרח קשורה לנסיבות מסוימות. אנשים עסוקים ביצירת היכרויות וביציאה לדייטים אבל הבעיה היא לא שלא הכרת את האחת, אלא שיש תהליכים שצריכים לקרות"
"הבעיה היא לא שהקב"ה לא שומע לתפילות אלא שהוא כן שומע. כשאני התפללתי לזוגיות, ואני זוכר היטב תפילות כואבות מאוד, תפילותיי נענו. אתה רוצה זוגיות? סבבה, אז תמשיך להתבשל עוד קצת, חמוד. אני בהודיה על כל יום שזה נמשך בשביל לקבל ממנו משהו שבכלל לא דמיינתי, אבל תכלס זה הדבר שעליו התפללתי. אני מודה לקב"ה שגרר אותי עד גיל 39".
צורית רואה גם את החסרונות של הנישואין בגיל מאוחר. "אפשר להגיד שהמחיר שאנחנו משלמים הוא שכל אחד צריך לרכך את המטען שהצטבר לו במשך השנים. אצלי הבדידות יצרה למשל מטענים של נוקשות ועוד כל מיני מקומות שברור שאם הייתי מתחתנת מוקדם לא הייתי פוגשת בכזו רמה. עכשיו זה נמצא בינינו בזוגיות וחנניה הוא שותף שעוזר לי לרכך את הדבר הזה. בשלוש השנים שאנחנו ביחד אני הרבה יותר שמחה והרבה יותר טוב לי". היא פונה לחנניה באמירה שמפרקת לי את הלב, "תחשוב מה היה קורה אם לא הייתי צריכה לעבור את העצב שבלבד".
גם נעמי מתייחסת לשנות הבדידות: "אם היו אומרים לי שזה משהו שיקרה בגיל 35 הייתי יותר רגועה כל השנים קודם", היא מספרת. "ההמתנה וחוסר הוודאות באמת הטרידו. כולם פה התחתנו ואני הייתי צריכה להתרחק, להיות עצמאית. זה מה שצריך לעשות, לעודד אנשים לזוז ולא כל היום לשבת ולחכות".
נעמי מספרת על התקופה הראשונה של הזוגיות דווקא כזמן של ריחוף: "מאוד כמהנו לזוגיות, זו לא הייתה סתם פנטזיה. עברתי טיפול שהיה תהליך של התבגרות, ואפשר לי לממש את החלום הזה. אחרי כל השנים של הרווקות היינו בוגרים ומבושלים, אז הבנו מה טיפשי ולא שווה להתעכב עליו. אני לא זוכרת יותר מדי חריקות בהתחלה כי שום דבר לא היה דרמה. המעבר לנישואין היה מבחינתנו שדרוג שחיכינו לו מאוד. היינו שתי דמויות מעוצבות, וכל אחד כבר הגיע עם ה'אני המקצועי' שלו, ככה שגם כלכלית היה משהו מיושב".
גם הרבנית ד"ר מירב טובול־כהנא מספרת שההיכרות עם בעלה הובילה אותה ללמידה עצמית אינטנסיבית, "זה לא היה פשוט. הקשר הטרי דרש לעדכן את החלום, שנים ארוכות הייתה לי בראש תמונה ברורה של הפרופיל של האדם שאיתו אתחתן". מירב (50) נישאה לחיים־אריה בגיל 35. היא בת בכורה ונכדה בכורה שהתחתנה אחרי כל אחיה. היא חיה חיים מלאים ועמוקים והתרגלה לשמוע אמירות שהיא חכמה מדי ובררנית מדי. "לאורך שנות הרווקות שלי היו נשמות טובות שאמרו לי 'התייאשנו ממך' או שאמרו שאני כזו בררנית. התשובה שלי אז הייתה שברור שאני בררנית, זה החיים שלי. היום אני אומרת בזהירות שזו צריכה להיות בררנות מושכלת, לברור את העיקר מהטפל, לדעת לחשב מסלול מחדש כל כמה זמן, לדעת שבסוף את כנראה לא תתחתני עם החלום של גיל עשרים".
גם אצל מירב ההצעה לצאת עם חיים־אריה, שגדול ממנה בתשע שנים, הייתה על השולחן כבר שנים קודם. בגיל 35, כשההצעות התמעטו והיא מצאה את עצמה יושבת יותר זמן בבית בין דייט לדייט, היא החליטה להיענות כשהציעו לה את חיים־אריה שוב. "גיליתי שהמסע לא נגמר ביום החתונה. אני שואלת את עצמי האם יש משהו בגיל מבוגר שהופך אותנו ליותר נוקשים בעמדות שלנו. לא התחתנתי מוקדם אז אני לא יודעת להשוות, אבל אצלנו ברור שזה לא רק הגיל אלא גם האופי. אני סופר־דעתנית ויש פה תהליך ארוך של למידה איך להתנהל בתוך זוגיות ולא לשבור את הכלים. זו אומנות שאנחנו משתכללים בה. השריר של הגמישות מאוד קריטי ואצלי השריר הזה מאוד חלש. כשמכירים מישהי שמראש השריר הזה פחות פעיל אצלה בגיל 35, כשהיא אדון לעצמה ומחליטה ומתחשבת רק בעצמה, אז ברור שיהיה קשה יותר להפעיל אותו. אגב, לקח לי זמן להבין שזה אותו שריר שאני אמורה להפעיל גם מול הילדים, להבין שיש פה עוד אנשים שנדרש להתחשב בהם ושלא הכול מסתנכרן מול הצרכים שלי. כל מי שנמצא בזוגיות נדרש לעבודה הזו אבל לנו יש פחות ניסיון בפינוי מרחב למישהו אחר בקבלת החלטות".
צורית שוורץ: "הבדידות יצרה אצלי מטענים של נוקשות ועוד כל מיני מקומות שברור שאם הייתי מתחתנת מוקדם לא הייתי פוגשת בכזו רמה. עכשיו זה נמצא בינינו בזוגיות, וחנניה הוא שותף שעוזר לי לרכך את הדבר הזה"
יכין זית (41) נמצא בזוגיות ארבע וחצי שנים, מנחה מעגלי גברים רווקים, ומדבר על המעבר לחיים משותפים כרובד שמגלה לנו תהליכים סמויים מן העין. "זה בא לידי ביטוי בהרגלים היומיומיים, להתאים אותם זה לזה. אלו אתגרים שיש בזוגיות בכל שלב, אבל פה יש שני אנשים יותר מעוצבים וקשה להרכיב אותם לבית אחד. לזוגות אחרים תהיה יותר בעיה של נפרדות, להבין איפה אני נגמר ואת מתחילה, אצלנו זה משהו אחר. השונות והאחרות מאוד בולטות, מאוד נוכחות. אלו גם האתגרים וגם התועלות".
גם יכין הכיר את בת זוגו במסגרת העבודה וגם אצלם לקח תקופה ארוכה עד שהבשילו לקשר זוגי. כששאלתי מה השתנה ומה אפשר להיכרות להפוך לזוגיות הוא שיתף: "מהצד שלי צמחתי, עברתי תהליך שעם הזמן עזר לי להביא את עצמי לידי ביטוי, הפכתי לאדם שאפשר לסמוך עליו, וכשאתה גבר שאפשר לסמוך עליו תבוא האישה שתסמוך עליך". יכין מדגיש שהתהליך האישי והעבודה הפנימית הם פתח לזוגיות, "רווקות מאוחרת לא בהכרח קשורה לנסיבות מסוימות. אנשים עסוקים ביצירת היכרויות וביציאה לדייטים אבל הבעיה היא לא שלא הכרת את האחת, אלא שיש תהליכים שצריכים לקרות. יש פצעים פתוחים שכל עוד הם לא מקבלים ריפוי אי אפשר להתקדם. אני חושב שכל נושא הרווקות המאוחרת יושב על פצעים. זה לא שמי שמתחתן מוקדם חף מזה, פשוט אצלם זה בא לידי ביטוי באופנים אחרים. המעבר לזוגיות הזמין אותי לעשות תהליך של שינוי תודעתי מאוד עמוק, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאדם בחיים. זה בדרך כלל בא בעקבות כאבים. במובן מסוים התהליך עצמו הופך ליקר יותר מאשר התוצאה. במקרה שלי הזוגיות היא תוצאה של תהליך שהוא הדבר המרכזי. הרווקות היא האוצר מתחת לגשר, העניין הוא לא להיות לבד או להתחתן אלא היכולת להיות בזוג, להיות נוכח. הכאב של הרווקות הוא רק השער ללמוד להיות אתה".
לצד האתגרים בבניית הזוגיות, אי אפשר שלא להתייחס לפיל שבחדר, סוגיית הקמת המשפחה, פוריות והורות מאוחרת. לנושא הזה היבטים רבים ובלתי אפשרי לדבר על נישואין אחרי רווקות ארוכה בלי לדבר עליו. וכמספר האנשים מספר הסיפורים: נעמי, למשל, ילדה ארבעה ילדים בתוך ארבע שנים ואילו מירב נכנסה עם נישואיה למסע ארוך של טיפולי פוריות. "אחת ההפתעות שלי הייתה שאני לא משאירה את הרווקות מאחוריי אחרי החתונה". היא מספרת, "הרווקות מלווה אותנו בקשר הזוגי ובמסלול הפוריות. נכנסנו למסע פוריות מטורף, זו חוויה שברמה האישית טלטלה אותי יותר ממסע הרווקות. זה הפתיע אותי. יצר האמהות לא בער בי בזמן הרווקות. זה חסד השם שממש לא חשבתי על זה בזמן הרווקות, שלא הבנתי אז את ההשלכות על האמהות".
למירב שלושה ילדים, את הצעיר ילדה בגיל 47. "הוא היה העובר האחרון שחיכה בהקפאה ואמרנו שננסה בשביל לא להתחרט בגיל חמישים שהוא נשאר שם. החלק הקטן במסע הפוריות הוא שעברתי ארבע או חמש הפלות. אני תמיד צוחקת עם הילדים שאנחנו משפחה מרובת ילדים וחלקם נמצאים למעלה. החלק הגדול היה לגנוז את חלום המשפחה הגדולה. זהו. זו המשפחה שלי. אני כל הזמן שואלת את עצמי מתי סוגיית המשפחה הגדולה תפסיק להטריד אותי. אני עדיין מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ומיד סופרת כמה ילדים יש לכל אחד. בכל אופן, עכשיו כששלב הפוריות נסגר אני בתוך החוויה המהממת של לגדל כאלה ילדים של תפילות".
מירב ממשיכה ומדברת על משמעותה של ההורות המאוחרת. "יש שם דברים נפלאים – אני לא לחוצה על שום דבר, הילדים הולכים לישון מאוחר, הם מפונקים לגמרי וזה בסדר לנו. אבל יש גם מחירים, חתך הגילים של ההורים בגן השעשועים הוא הרבה יותר צעיר. זה נפלא, אבל חברים שלנו נמצאים כבר בשלבים אחרים. אפשר לדבר על הכוחות הפיזיים, קשה לרוץ אחרי הקטן בגינה, ובכלל, איפה ילדים קטנים משתלבים עם השלב המקצועי שאני נמצאת בו. חברות שלי פנויות עכשיו לנכדים ואנחנו רק חגגנו בת מצווה לגדולה". היא מסכמת, ואומרת שלצד הקושי הגדול יש שמחה עצומה והיא יודעת שבסופו של דבר מדובר בתקופה שצריך לחיות אותה עד הסוף.
נעמי מבינה בדיעבד כמה ארבע לידות צפופות הן לא דבר שברור מאליו: "רק בשלב מאוחר הבנו איזה נס קרה לנו. לא חשבתי על זה בתור רווקה, הייתי כל כך שקועה ברווקות ולא התחלתי לדמיין מבחוץ מה המשמעות של להגיע לגיל ארבעים רווקה, גם לא שאלתי את עצמי אם אביא ילד לבד. אנחנו מאוד אסירי תודה".
אבל הנתונים אינם מעודדים, ואביטל וצביקה משתפים שרבים מחבריהם נמצאים בתהליכי פוריות מסוגים שונים. בשנים האחרונות עולה המודעות לשימור פוריות, הליך שהופך לרווח יותר ויותר. חנניה מתאר את נקודת מבטו: "שנה לפני שהכרנו הציעו לי את צורית ולא רציתי, אני חייב לומר שממש הייתי סופר ביציות. כשהיו מציעים לי מישהי מיד הייתי מחשב כמה ילדים זה מאפשר. היום אני לא מבין את עצמי דאז. מה הקשר? זוגיות זו זוגיות. אם זו אמת זו אמת. החיים יצטרכו להסתדר. ברוך השם שלא היו בעיות והיום יש לנו בת".
ט"ו באב הוא תאריך שקורא לכולנו לעצור ולהיזכר במה שיש ובמה שאנחנו רוצים עוד להשיג. רגע של התבוננות על הדרך שכולנו עוברים ועל המטען שכל אחד ואחת מביאים איתם אל הקשר שישנו ואל זה שעוד עתיד להירקם. זה תאריך שמזכיר שמה שחשוב זה מה שקורה בין לבין ולא באירוע עצמו, להזכיר שהסיפור הוא לא חתונה, שמלה לבנה וכוס שנשברת אלא החיים עצמם, האפשרות להישען זה על זה ולאהוב יחד.
