בשנת 2018 הוצגה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק תערוכה רטרוספקטיבית של הציירת השוודית הילמַה אָף־קְלִינט (1944-1862). התערוכה זכתה להצלחה מסחררת, ולפי הדיווחים בעיתונות משכה אליה את הקהל הגדול ביותר אי־פעם בתולדות המוזיאון. שנה אחר כך הציג גם מוזיאון תל־אביב תערוכה מעבודותיה בשם "עידן חדש", וגם היא משכה אליה קהל רב. תערוכות של יצירותיה שהתקיימו במוזיאונים נחשבים בעולם חשפו לראשונה לעיני הציבור אמנית נשכחת ויוצאת דופן, שציוריה נעלמו מעיני הציבור למשך כשמונים שנה.
ציוריה המופשטים והמסתוריים של הילמה אף קלינט נוצרו החל מסוף המאה ה־19 והקדימו בהרבה את זמנה. הם אף קדמו ליצירותיהם המופשטות והגיאומטריות של אמנים מפורסמים כגון קנדינסקי, מונדריאן וקזימיר מָלֶאביץ', הנחשבים לאבות הסגנון המופשט. חשיפתם המחודשת של הציורים עוררה התרגשות רבה בקרב אוצרים, היסטוריונים ופרשני אמנות, גם משום שחייבה אותם לבחון מחדש את תפיסותיהם בנוגע לתרומתן של נשים ציירות ושל "אמנות נשית" להופעת הציור המודרני.
ההתרגשות סביב התערוכה במוזיאון גוגנהיים סחפה גם קבוצה של סופרות, עיתונאיות וחוקרות אמנות ידועות מארה"ב, שבדיה ואנגליה. הן התלהבו במיוחד מן העובדה שיצירותיה החשובות ביותר של אף קלינט נוצרו במסגרת קבוצת נשים שכינתה עצמה De Fem ("החמישייה" בפלמית). הקבוצה פעלה שנים רבות וכללה חמש חברות קבועות, שהיו שותפות לחוויותיה המיסטיות ולהשקפותיה הספיריטואליסטיות של הילמה, וגם לתהליכי היצירה שלה.
בעקבות התערוכות נוצרה קבוצה דומה של כותבות – סופרות ועיתונאיות – שהחליטו לחקור את חייה ויצירתה של הילמה ולכתוב רומן היסטורי שיעסוק בה, בחברותיה וביצירותיה. גם קבוצה זו כללה תחילה חמש חברות, אך לאחר מותה של אחת מהן ופרישתה של אחרת נותרו רק שלוש. למרבה הצער לא התפרסם תיעוד של תהליך העבודה בשלישייה על הספר. אולם מקריאת הפרטים הביוגרפיים של שלוש המחברות נראה שאליסון ריצ'מן, סופרת מוכרת של רומנים היסטוריים רבי מכר, וסופיה לונדברג, עיתונאית ואשת תקשורת, תרמו את עיקר התחקיר ההיסטורי־חברתי שקדם לכתיבה ואת הכתיבה עצמה; ואילו עיקר תרומתה של מ"ג רוז היה בידע ובמעורבות שלה בחוגים העוסקים במיסטיקה ובתורות אזוטריות־רוחניות הנפוצות במערב. גם היא, בדומה לחברות "דֶה פֶם", "מאמינה שמסתורין וקסם על־טבעי מקיפים אותנו אך אינם זוכים לתשומת הלב הראויה להם. ודרושה ספרות פופולרית שתבליט את המסתורין והמופלא שבעולמנו ותעורר את התפעלותנו מהם…", כדברי אליסון ריצ'מן במקום אחר.
עמודי ענק מצויירים
הספר בנוי משני רבדים: הרובד המרכזי והראשון מבחינה כרונולוגית כולל את סיפורן של חברות קבוצת "דה פם". הוא מתרחש בשוודיה (בעיקר בסטוקהולם בשנים 1907-1896, ובמקומות אחרים במדינה עד שנות הארבעים). חברות הקבוצה הן הגיבורה הראשית הילמה אף קלינט, חברתה אנה קאסל, וכן קורנליה סדרברג, אחותה מתילדה נילסן וסיגריד הדמן. בחלק הזה של הספר משולבים בגופן שונה מכתבים מדומיינים, קטעי יומן וכדומה, שתורמים להפיכת סיפור העבר לעל־זמני ולאישי יותר.
מבין חמש חברות הקבוצה, הילמה, אנה וקורנליה הן אמניות, ציירות, ואילו מתילדה וסיגריד מממשות את האופי המיסטי־ספיריטואליסטי של הקבוצה, כאשר שתיהן משמשות כ"מדיומים" שמתקשרים עבור חברות הקבוצה עם רוחות המתים האהובים ובעיקר עם ה"חוצנים" – הרוחות ומקורות ההשראה העל־טבעיים, שימצאו את ביטויים ביצירתן האמנותית של שלוש הציירות. בשלב מסוים הרוחות האלה מדריכות את הילמה בחזונה לבנות מקדש בעל מבנה ספירלי, ולהציב אותו על עמודי ענק מכוסים בציורים. המקדש עצמו לא בא לידי מימוש, אולם הציורים שנוצרו עבורו, ושמשתרעים על יריעות קנבס עצומות ממדים, הם היצירות החשובות והחדשניות ביותר שיצרו הילמה וחברותיה.
בין הילמה לאנה קיים גם קשר רגשי, והספר רומז ליותר מזה. אהבת נשים, שהייתה בבחינת טאבו בשוודיה באותה תקופה, עוררה את דמיונם וחשדם של הגברים, וכל התחברות ופעילות עצמאית וסגורה של נשים הייתה נתונה לבקרה קפדנית. זו גם הסיבה שאף ששלוש מן החברות בקבוצה היו נשואות או קיימו קשרי זוגיות עם גברים, מעל הקבוצה ריחף איום תמידי, והוא שגרם לבסוף לפירוקה.
הרובד השני של העלילה מתרחש בהווה, כשישים שנה לאחר מותה של הילמה אף קלינט בתאונה. במרכזו נמצאת דמותו הבדיונית של אוצֵר אמנות במוזיאון גוגנהיים בניו יורק בשם אֶבֶּן אליוט. ההתרחשות ברובד זה עוסקת בעיקר ביוזמה של אבן להציג במוזיאון תערוכה מיצירותיה של הילמה (שאכן יצאה לפועל, כפי שצוין). דמויותיהם הבדיוניות של אבן ושל בְּלֵיית לַרְקין, חוקרת האמנות המופשטת ואהובתו־לפרקים, מאזנות את האופי הנשי האינטנסיבי וההיסטרי־מיסטי במקצת של ההתרחשויות בחלקים העוסקים בקבוצת "דה פם". הן גם מאפשרות לשלב בסיפור רשמים של מי שמתבונן בציורים של הילמה.
קיסרית ומשרתות
לצד שיתוף הקוראים בהתרשמויות העזות מהציורים, מביא אבן אליוט לידי ביטוי גם תהיות אמיתיות שעלו בעולם האמנות בעקבות התגלותן של היצירות לאחר עשרות שנות הסתרה. כחלק מההכנות לתערוכה בגוגנהיים – שאמורה להיות התערוכה פורצת הדרך של עבודותיה החשובות של הילמה וה"ציורים למקדש" – עורך אבן אליוט תחקיר על הציירת, על נסיבות היצירה של הציורים ובכלל על מעמדה של הילמה בהיסטוריה של האמנות.
בשיחה עם חברתו בליית לרקין הוא אומר: "אני עוד מנסה לעכל שהיא יצרה את הציורים המופשטים והמתוחכמים האלה כבר ב־1906 (ובכך הקדימה את וסילי קנדינסקי). השיח על אודותיה מועט כל כך. איך זה ייתכן?". בליית מספקת את התשובה המתבקשת: "בסביבות 1920 הילמה הפסיקה להציג את הציורים שלה… אף אחד לא הבין מה היא רוצה לומר בהם והיא החליטה לשמור אותם לעצמה עד שהעולם יתקדם…". הילמה גנזה את הציורים, ובצוואתה קבעה שארכיון העבודות יישאר חתום עד עשרים שנה לאחר מותה. בשנות השישים הציע היורש שלה, אחיינה, את האוסף למוזיאון, אבל "הם לא גילו עניין".
גם סימני השאלה האמיתיים שהעלו מומחים בנוגע למעורבותן הפעילה ושותפותן של האמניות האחרות בקבוצה בתהליך היצירה של העבודות, שולבו על ידי המחברות בתחקיר של אבֶּן לקראת התערוכה. אבן מגיע לסטוקהולם ומראיין אחדים מצאצאי משפחתה של הילמה וממשפחות האמניות האחרות בקבוצה. כשהוא מתעניין האם האמניות ב"דה פם" עזרו לה במשהו כשציירה את הציורים הענקיים עבור המקדש, הוא נתקל בהתחמקות: "מר אף־קלינט הביט במיס אולסון. עבר ביניהם מסר כלשהו שלא הצלחתי לפענח. היא ענתה במקומו…". התשובות שאבן מקבל נעשות יותר ויותר לקוניות וריקות מתוכן, וברור שישנם סודות שהם מסתירים ממנו. גם מחברות הספר מתחבטות בתעלומות אלו.
בניגוד לציירי הרנסנס – תקופה שבה לכל צייר מפורסם היו כמה שוליות שצבעו את הרקע לתמונה או את הקיר לפרסקאות וציירו גם את האביזרים הקטנים, האגרטלים ודמויות המשנה שממלאים את התמונה הענקית – כיום האותנטיות של חתימת האמן, הייחודיות והאקסקלוסיביות של מגע ידו ומשיכות מכחולו בציור הם בעלי חשיבות עליונה בקביעת ערכו של ציור.
משום כך, כדי להתמודד עם שאלת האותנטיות של ציוריה הקולקטיביים של הילמה אף קלינט, נעזרות מחברות הספר בדמיונן. הן מתארות את תהליך היצירה של "ציורי המקדש": כיצד הילמה מנצחת על העבודה בעוד חברותיה מכינות את הצבעים, צובעות את הרקע לפי הנחיותיה, מדביקות את חלקי הציורים לתמונה שלמה על גבי הקנבס וכדומה. וכיצד הילמה היא שמציירת את הצורות המופשטות, רבות הצבעים, שממלאות את שטח התמונה. בגרסה המדומיינת – כאשר אנה קאסל, אמנית מיומנת בפני עצמה, מוסיפה צורה פה ושם, היא עושה זאת באישורה של הילמה. וכשמגיע הזמן לחתום על העבודות, החברות של הילמה הן שמטילות עליה לחתום: "אנחנו רק עזרנו לחזון שלך", מתעקשת אנה, וסיגריד אומרת "אני לא ציירתי כלום".
בראייתן של מחברות הספר, הילמה "לא רצתה קרדיט לעצמה בלבד. היא רק רצתה שחזון הרוחות יוגשם… היא החשיבה אותם כשלה, אבל ביקשה לחלוק" את החזון המצויר עם חברותיה ועם הכלל. לכן היא משיבה לחברותיה: "לא, זה לא צודק. הקנבסים האלה הם חלק ממשהו גדול בהרבה מאיתנו… מיקום רחב יותר…". ובכל זאת, יש כנראה בקבוצה מי שחושבת שהיא משתמשת בהן, מעבידה אותן כמשרתות, ללא קרדיט. המתיחויות שנחבאו אולי מתחת לפני השטח, באות לידי ביטוי בקטע שמתאר את סיום העבודה על שני הציורים האחרונים: "הילמה עמדה כמו קיסרית מעל הקנבס המחובר… צירוף הריבועים שקורנליה יצרה, צבועים בכחול, צהוב וטֶרָקוטָה… היא לקחה צבע פסטל… והחלה… למתוח את הקו המתפתל עד שהוא נסגר. 'דֶה פֶם' הגיעה אל הסוף…".
באופן הזה מניחות המחברות לקורא להבין כי החברות בקבוצה היו שותפות, אבל הילמה הייתה הציר המרכזי, בעלת החזון, היוזמת והיוצרת של התמונות. בין אם זו הייתה המציאות ובין אם לא, זה הפתרון שבחרו בו הכותבות, וגם המוזיאונים. נראה כי הרושם העז שעושים הצילומים מן התערוכות מיצירותיה של הילמה אף קלינט מייתר, בסופו של דבר, את המחלוקות בשאלת האותנטיות, ומשאיר עבורנו, המתבוננים, את ההנאה הצרופה מן העוצמה האסתטית והאמנותית שיש בציורים האלה.
