בלי דרמה: הספר של מרסל פרוסט מלא פרופורציות בין פנים לחוץ

הכרכים הקדומים הוגדרו וכונסו רבות תחת הכותרת "הזיכרון" או "הזיכרון האנושי". כלומר, הזיכרון הוא למעשה הגיבור, הדמות הראשית; הוא יושב במושב הנהג של התודעה ושל הדובר ביצירה, שהוא פרוסט עצמו, שאומנם מבין כי הוא בהווה, אך כל העת מסיט את ההגה אל העבר הממשי והמדומה וכן אל העתיד, כי לכאורה כל שבריר של רגע מקודד בתוכו את כל הזמנים והאפשרויות.

כך הוא כותב למשל, בעמ' 144: "השכחה מאיינת חלק גדול מהדברים שאמרה באוזניי. לפי שהזיכרון אינו עותק של המאורעות השונים מחיינו, המונח לעינינו תמיד, הוא דומה יותר לריק, שלרגעים יאפשר לנו הדהוד עכשווי להציל, להחיות ממנו, זיכרונות מתים; אך יש עוד אלף עובדות פעוטות שלא טבעו בתוך המציאות המדומה של הזיכרון, ולעולם לא נוכל לשחזר ולתקף אותן".

במילים פשוטות, פרוסט כותב כדי לזכור ולהיזכר, בלי להבדיל בין עיקר וטפל, שימושי ולא שימושי, בעצם בלי להחיל על הטקסט כל חוש דרמטי. פרוסט לא עושה שום מניפולציה על הקורא. הוא לא יוצר מתח, בניגוד, למשל, לוויליאם פוקנר (שגם הוא משויך כמותו לז'אנר "זרם התודעה, כמו גם ג'יימס ג'ויס, סמואל בקט, וירג'יניה וולף ועוד), שהפרופורציות אצלו בין הפנים והחוץ כמעט תמיד היו חופפות.

עם זאת, חשוב לזכור – וזה גם אחד הקשיים לקרוא את פרוסט, כיום במיוחד – שזיכרון אינו צורה של תקשורת, אלא אינטראקציה אינטימית של אדם עם עצמו. הזיכרון הוא ישות סובייקטיבית במהותה. בתוך מסגרת ספרותית, זו בהחלט יכולה להיות ישות עוצמתית בעלת כוח דרמטי, כמו למשל ברומן "תחושה של סוף" מאת ג'וליאן בארנס, שבו הזיכרון הוא מה שנהוג לכנות "האירוע המכונן" – כוח הדחף של העלילה. אבל אצל פרוסט הוא כרוך במעשה הכתיבה עצמה. לזכור, להיזכר ולהזכיר, מתוך הבנה שהזיכרון מתעתע, אבל גם מתוך הבנה שאין בכלל קורא מהעבר השני, או שמא ישנו קורא אחד בלבד, והוא זה שמביט אליו מהראי.

האהבה מרוממת ומפרקת

אי אפשר לערער על הגאונות של פרוסט. הברק מכה אותך כל כמה עמודים, לפעמים פעמיים באותו עמוד. רגעים של פיוטיות וכישרון מותירים אותך פעור פה, ואתה אומר לעצמך שעבור רגעים אלו קיימת הספרות. מי שאוהב לסמן בעט בספריו, ימצא בסוף הקריאה את העותק מקושקש לעילא. עם זאת, אפשר לשים לב שבכרך זה פרוסט עוסק בתמות שהוא עוסק בהן גם בכרכים אחרים, כמו הזיכרון וההתנהגות האנושית, אך כאן מתחדד בעיקר עיסוקו בנושא האהבה והקנאה הכרוכה בה. זה בעצם כן השיגור של היצירה: אהבתו של מרסל לאלברטין וקנאתו האובססיבית.

"בהיעדר טיולים עם אלברטין, המקרים שנקרו לי בהרהורי לבדי, המציאו לי לעיתים נתחים קטנים מן הממשות, המושכים אליהם, כמגנט, מקצת לא נודע מאותו רגע הופך מכאיב. גם אם יחיה אדם תחת פעמון זכוכית, או כדומה לו, האסוציאציות, הזיכרונות, ממשיכים בנגינתם" (עמ' 26).

האהבה מגדירה ומבטלת אותו כאחד, מרוממת ומפרקת, מבריאה ומחליאה. הופכת אותו לעלה נידף, ליצור חסר חוליות. וכדרכו הוא טוטאלי בכל רגע. מצד הרגש, אין לו שום בעיה לפרט את עצמו ברגעיו המביכים ביותר בלי שום סינון. מאידך, מצד השכל, הוא מנסה כל העת להציב את הדברים בפרספקטיבה רעיונית רחבה יותר, לנסות להבין מה עובר עליו ולשייך אותו לקונטקסט נרחב יותר. כך הזיכרון מהווה לעיתים מעין כוכב שביט פסיכותרפויטי.

"באהבה, כמו בחיים הרגילים", הוא כותב למשל בעמ' 85, "אין לחשוש רק מן העתיד, אלא גם מן העבר המתמחש לדידנו לעיתים קרובות רק לאחר העתיד, ואיננו מדברים רק על העבר שאנו מתוודעים אליו לאחר מעשה, אלא על זה שנצרנו זה זמן בתוכנו, ואשר לפתע פתאום לומדים אנו לקרוא".

עוד דוגמה: "אתה חש כלפי אדם שמעשיו הם מושא קנאתך; אתה מרגיש שאילו מנה לך את כולם, אולי על נקלה היית מחלים מלאהוב. לשווא תוסווה הקנאה במיומנות בידי זה החווה אותה, היא תתגלה עד מהרה בידי זו המגרה אותה שתשכיל להשתמש בה בתורה. היא מנסה לרמות בקשר למה שמאמלל אותנו, והיא מוליכה שולל" (עמ' 61).

איך קוראים בפרוסט

לא פעם קשה להיסחף עם פרוסט באותה טוטאליות. יש תחושה שהולכים לאיבוד, שהוא תמיד מקדים אותך בכמה צעדים, שהוא רואה תמונה גדולה ועשירה יותר, שמי שכלוא כאן הוא בעצם הקורא. דווקא מקומות אלה הם רגעי האתגר שצריכים להזכיר מה בכל זאת משותף לכל סופרי זרם התודעה: אין כאן סיפור אלא כניסה אמיתית לתוך תודעתו של אדם אחר, על כל מופעיה הגדולים והעלובים, המרשימים והטריוויאליים. כך, כנראה, זה מרגיש מבפנים. מדי פעם אתה תוהה מהן בכלל הקואורדינטות של זמן ומקום; כלומר, היכן נמצאת באופן פיזי הדמות הדוברת? מהי בכלל הסיטואציה? האם ישנה פעולה ממשית כלשהי?

אלברטין יצאה להסתובב עם חברתה פרנסואז, ומרסל נתקף אימה וקנאות. מדי פעם ישנן תזכורות, כמו למשל "פרנסואז הביאה לי את הפיגרו", או "הבחנתי שהחלבנית הקטנה עדיין כאן". אך התזכורות הללו עלולות גם לבלבל. אם פרנסואז מסתובבת עם אלברטין היא מן הסתם אינה יכולה להביא לו את העיתון, אלא אם כן נתנה לו אותו לפני כן, או אז נשאלת השאלה מדוע בכלל האזכור חשוב, הרי לעיתון אין שום משמעות המשכית. לכן, במובן מה, וכדי לא להסתבך, כדי לקרוא את פרוסט צריך להצטייד קודם בנקודת הסתכלות אחרת. על הספרות ועל פעולת הקריאה בכלל.

הרי ברור לכל בר דעת שבכל כרך (וכרך זה כאמור אינו יוצא מן הכלל) ישנם לא מעט רגעים המאתגרים את מערכת העצבים ההיקפית ואת הקשב: תיאורים משמימים, כמו על אודות אוצר המילים של מרת דה־גרמנט או טעמם של מרסל ואלברטין בכל הנוגע לגלידות. תיאורים שגורמים לך לחשוב שמדובר בדמויות המשמימות ביותר שעולם הספרות ידע, או במילותיו של פרוסט עצמו: "זה מעניין, אבל, בוא נגיד, כמו נכתב בשתי ידיים שמאליות". זה אכן טפל, ארוך לעילא, משמים ומלא פרטים טריוויאליים חסרי רלוונטיות. כך גם דמותו של מרסל עצמו.

לצד הפיוטיות והתבונה ויכולת המבע וההתבוננות, יש בכתיבתו לא מעט רגעים של אינפנטיליות רגשית לא מודעת לעצמה, שגורמת לך לתהות אם לא מדובר בעצם בילד שלא יודע דבר על הקיום, אך פוסק ביהירות הגדרות מכאן ומכאן על העולם ועל בני האדם. במילים אחרות, לקרוא את פרוסט זה כמו לכרות ברית שאומרת כך: אצלח את הרגעים הללו, כי על כל שני עמודים של תיאור דמות לא חשובה כמו מורל, יבוא רגע מפצה ומענג שכמו ישכיח אותו וירומם את כל ההוויה. רוצה לומר, קריאה ביצירתו של פרוסט היא משוואה של מינונים, ציפיות ופרופורציות. והיא אינה דומה לשום דבר אחר.

הכלואה: בעקבות הזמן האבוד