באחד הסיפורים בקובץ, המספרת מודדת שמלה. בזמן המדידה, התופרת מדווחת לה כבדרך אגב שמישהו מת בים, ומבקשת ממנה להביט לים ולראות את כוחות ההצלה. "המת מושרה במי־מלח. אני לא רוצה למות! הזדעקתי אילמת בתוך השמלה שלי. השמלה צהובה וכחולה. ואני? מתה מרוב חום, לא מתה מִים כחול. אני אגלה סוד: השמלה שלי יפה ואני לא רוצה למות. ביום שישי תהיה השמלה בבית, ובשבת אלבש אותה. בלי מוות, רק ים כחול" ("המת בים של רובע אוּרקה").
הידיעה על הצעיר שמת בים של אוּרקה מטלטלת את המספרת, בת דמותה של המחברת, ומעמתת אותה עם חרדת המוות שלה ועם האבסורד הקיומי שמוטח בה במלוא עוזו: בעוד היא מתגנדרת ועסוקה במותרות, במדידת בגד לשבת, הצעיר מת. ידיעת האסון אינה מאפשרת לה לשוב למחשבות החולין שלה ולהתרכז בעצמה, ודוחקת בה להשוות בינה ובין הצעיר הזר בשלל מישורים ותחבולות פואטיות. כדי לעכל את האסון, היא טווה לו סיפור: "אני אספר סיפור: היה היה בחור עדיין צעיר שאהב לטבול בים. אז ביום רביעי אחד בבוקר הוא הלך לאורקה…".
בשנת 1976 נשאלה בריאיון קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה שנחשבת עד היום אחת הסופרות החשובות והמקוריות ביותר במאה העשרים, מדוע היא כותבת. ליספקטור ענתה בשאלה: למה אתה שותה מים? המראיין ענה שהוא שותה מים מפני שהוא צמא, וליספקטור השיבה: "זאת אומרת שאתה שותה מים כדי לא למות. כך גם אני; אני כותבת כדי להישאר בחיים". האנקדוטה הזאת ממחישה כיצד הכתיבה סייעה לליספקטור להתמודד עם ידיעת המוות החופפת על החיים: "למות צריך רק ממוות טבעי, אף פעם לא מתאונה, אף פעם לא מטביעה בים. אני מבקשת הגנה ליקיריי, שהם רבים. וההגנה, אני סמוכה ובטוחה, בוא תבוא", היא פירטה ישירות את משאלתה לקראת סוף הסיפור.
"הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא, חידה שפתרונה מרומז רק במבטו הנשקף כראי", כתבה פעם אגי משעול. חידת מותו של הזר שטבע באורקה נשארת בלתי מפוענחת בסיפור הארס־פואטי של ליספקטור.
פרוזה עליזה
לחלק מהסיפורים בקובץ יש קו עלילה נהיר ודמויות מרכזיות, ואילו כמה מקטעי הפרוזה הם הרהורים פילוסופיים־אקזיסטנציאליים. מעין ז'אנר שהוא בעת ובעונה אחת גם בדיון וגם לא־בדיון, ועונה למונח "פרוזה עליזה" שטווה חוקר התרבות דוד גורביץ' (על משקל הפרדוקס של "המדע העליז" הניטשיאני). טשטוש ההבחנה הישנה בין "תיאוריה" ל"יצירה" מוצדק, ומוכיח שאין צורך בהבחנות הללו ושאפשר להתרשם מיצירתה המקורית של ליספקטור בין שהיא כותבת כתיבה עיתונאית (למשל בקובץ הטורים העיתונאיים "לומדת לחיות", שראה אור השנה בעברית בהוצאת כרמל) ובין בפרוזה שלה.
את הקובץ "היכן היית בלילה" פרסמה ליספקטור בשנת 1974, שלוש וחצי שנים לפני מותה ממחלת הסרטן, וניכר שהעיסוק בנושאים כמו פרידה, דעיכה והזדקנות העסיקו אותה. שני הסיפורים הראשונים בספר, "בעקבות כבוד עצמי" ו"יציאת הרכבת", הם סיפורים בעלי מבנה ברור יותר, המזכירים ברוחם את הסיפורים מספרה המוכר "קשרי משפחה, שעת הכוכב" (הספרייה החדשה, 1999).
בסיפור הראשון קובעת אישה בת שבעים להיפגש עם ידידים ליד איצטדיון כדי לשמוע הרצאה. האישה הולכת לאיבוד במסדרונותיו ואינה מצליחה למצוא את דלת היציאה. כשהיא פוגשת סוף־סוף את ידידיה, היא כבר תשושה מדי ומחליטה להסתלק ללא ההרצאה. הסיפור אינו חותר לקליימקס או לפתרון. שיאו הרגשי טמון בכך שהאישה בת השבעים רואה את עצמה בראי ומבינה לעומק את מהפכת הגיל ואת בגידת הגוף המזדקן. הכול משתקף אליה בפניה: "היא בחנה את עצמה בראי לראות אם הפכו פניה לחייתיות בהשפעת רגשותיה. אבל אלה היו פנים שלוות שכבר לפני זמן רב חדלו לשקף את רגשותיה. בכלל, פניה תמיד הביעו רק נימוס. וכעת הן בסך הכול מסכה של אישה בת 70…".
עונג ההיסחפות
אחת הרשימות הפילוסופיות הבולטות בקובץ היא "סקירה יבשה של סוסים", שבה מתעמקת ליספקטור במהות הסוסית: "צורת הסוס מייצגת את מיטבו של היצור האנושי. יש בתוכי סוס שמתבטא רק לעתים נדירות. אבל כשאני רואה סוס אחר, הסוס שבי מתגלה. צורתו מדברת". ברשימה אחרת, "הדיווח על הדָבָר", שאותה מגדירה ליספקטור כ"לא ספרות" ("המשחק שלי גלוי: אני אומרת מיד מה שיש לי לומר, ובלי ספרות. הדיווח הזה הוא האנטי־ספרות של הדבר") – תוהה ליספקטור על משמעותה של המילה האיטלקית Sveglia , שיש לה כמה פירושים דומים מבחינה סמנטית: התעורר, יקיצה, שעון מעורר.
כמו בחלק גדול מיצירתה, הדמויות בקובץ הן נשים מעט אבודות בגילים שונים. המחברת מתארת את תודעתן הקופצנית והאסוציאטיבית שמוסחת בקלות. ליספקטור מצליחה לבנות עולם פנימי מרתק, שההתרחשות בו הרפתקנית ומסעירה לא פחות מההתרחשות החיצונית בעולם. מעניין מאוד כיצד הייתה מתפתחת יצירתה כיום, לאור הפרעת הקשב הקולקטיבית שממנה סובלים כולנו.
שמו של הקובץ, "היכן היית בלילה", הבנוי ממשפט שאלה ללא סימן שאלה בסופו, כבר מעמיד בחזית את שאלת המיקום וההיעדרות. הסיפור הראשון על האישה המבוגרת שהולכת לאיבוד משמש כשער לקובץ הסיפורים כולו, ומקפל בתוכו הזמנה של הסופרת לאבד כיוון יחד איתה ולהיפטר מהאוריינטציה. נהניתי ללכת לאיבוד כשהיה לי עוגן של דמות שאיתה יכולתי להזדהות. הרשימות הפילוסופיות האקספרימנטליות, לעומת זאת, הותירו בי פחות חותם. אולי מפני שכתיבתה של ליספקטור הייתה אניגמטית מדי ומובנת פחות. אך בסיפורים שאיתם נסחפתי לאיבוד העונג היה מוחלט בזכות התובנות הרגשיות המעוררות השתאות שליספקטור מגישה בסיפוריה כלאחר יד, וגם בשל התרגום המדויק של מרים טבעון, המתרגמת הוותיקה של כתבי ליספקטור.
הסיפור השני בקובץ, "יציאת הרכבת", מתאר מפגש בין אישה צעירה העומדת להיפרד לעד מבן זוגה, ובין אישה זקנה הנוסעת אל ביתו של בנה, להישאר אצלו עד סוף חייה. שתי הנשים בצומת של פרידות בחייהן, שתיהן מטילות ספק בכול אך נותנות אמון רגעי זו בזו, במפגש ארעי ידידותי ברכבת. המפגש ביניהן הוא טריגר לעריכת חשבון נפש אצל כל אחת מהן, אך לא פחות מכך מצית מחשבות של הקורא על חייו שלו, וזה הלא ייעודה של הספרות במיטבה.
