"קומדיה לנוצרים וטרגדיה ליהודים": הסודות של בוקרשט

השנה היא 1947. כאשר הילד היהודי ברנרד ("בבה") דוידסקו מודיע לאחיו הגדול ליאו שבדעתו להגר לבדו מרומניה לפלשתינה, האח נוזף בו: "לא צריכים משקל נוצה כמוך בפלשתינה" (עמ' 191). האח, שהיה שבוי אף הוא בחלום הציוני אך ויתר עליו, מזהיר את "בבה" מפני הנסיעה באומרו: "יש סכנה לעוד טרגדיה כמו זאת של אקסודוס… תפרוץ מלחמה עם הערבים!".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: ערבית בקטנה – ערבית מדוברת מזווית אחרת
– "תרנגולות מסתובבות חופשי ברחוב, לא ברור מהיכן הגיעו"
– ויקטור אורבן: איסור השחיטה – "מתקפה" על חופש הדת

ליאו אף מבהיר לאחיו שהוא לא מתאים להיות חקלאי בקיבוץ, כפי שזה חלם. בבה מתוודה באוזני אחיו: "אני רוצה לברוח … מהבית שלנו, מהחצר שלנו, מהרחוב שלנו" – דווקא כל אותם מקומות, שמחברו של "רחוב הניצחון", הרומן האוטוביוגרפי הנוגע ללב של דב הניג, כותב עליהם ממרחק השנים בגעגועים טמירים, שיש בהם לטעמי ערך ספרותי רב בזכות תהליך הזיקוק שבעזרתו מעובדת הנוסטלגיה. "מעולם לא שכחתי את המבואה (של הבית בבוקרשט; י"א)… היא הייתה תמיד, ועודנה, נוכחת בחלומותי… זכרה אינו מנחם… להפך, הוא מייסר אותי… נמצא עמוק בלב חרדותי" (19).

לכאורה פלא הוא כיצד אדם בגילו של הניג, 89, מצליח לכתוב ספר איכותי שכזה, לפחות ברובו, שהוא ניצחון על גילו; רומן שהיה מועמד לפרס בינלאומי (סטניסלס). אך אולי זו לא הפתעה כה גדולה בהתחשב בכך שהניג מוכר לחובבי הקולנוע כעורך מיומן, שערך בין השאר להיטים קולנועיים ישראליים כמו "מבצע יונתן", "קזבלן", "הבית ברחוב שלוש" ו"אני אוהב אותך רוזה", ולאחר מכן הצליח כעורך צלולואיד גם בתעשיית הסרטים בהוליווד, והיה אף מועמד לפרס האוסקר בעריכה על הסרט "הנמלט".

בוזז עקבות הילדות

הניג כתב רומן חניכה בעל סממנים אוטוביוגרפיים על ילד ציוני ברומניה, המחליט להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל זמן קצר לפני הקמת המדינה, תוך שהוא מתגבר על קשיים רבים. "רחוב הניצחון" לא נכתב במקור בעברית או ברומנית אלא דווקא בשפה הצרפתית (לצרפתים אולי הדהד שם הספר את שער הניצחון), אך התרגום של ניר רצ'קובסקי מצליח להעבירו היטב. ספרו של הניג רואה אור בעברית חודשים אחדים לאחר צאתו לאור של "להתראות פליני", הרומן האוטוביוגרפי של רירי סילביה מנור, משוררת ורופאה ישראלית ילידת רומניה. לאור העובדה שמנור צעירה אך במעט מהניג חששתי ששני הספרים ימחזרו זה את זה, אך הם שונים זה מזה הן בתוכנם הן בסגנונם. מנור מתרכזת בספרה בימי הקומוניזם ברומניה, ואילו הניג, שעלה ארצה 13 שנה לפניה, מתאר את ימי מלחמת העולם השנייה ברומניה וראשית העידן הקומוניסטי.

כוחו של "רחוב הניצחון" הוא בתיאור המדוקדק, כמעט פרוסטי, של החיים בחצר גדולה בבוקרשט, שבה מתגוררים בצוותא בעיקר יהודים אך גם נוצרים, ההופכים בהמשך את עורם לאנטישמים. התיאורים הססגוניים של החיים בחצר הזכירו לי במידת מה את "החצר של מומו הגדולה" של יהודית הנדל, רומן העוסק בחצר סגורה בחיפה. גם כאן מדובר בחצר סגורה, שמדי יום ראשון מתכנסים בה כל דייריה כדי להתפלמס על החיים, על המצב ועל המלחמה העולמית.

"רק אחרי שמריה, המשרתת של בית תאודורסקו, סיימה להזות מים קרים על השבילים ועל האספלט הרותח של המדרכות, היו הדלתות נפתחות לאטן ומזמינות אל תוך הבתים את ניחוחות האדמה שצוננה והתרעננה. ואז, מיד אחר כך, כמו שחקני תיאטרון, שבהישמע שלוש מכות המקל על רצפת הבמה אצים ותופסים את מקומותיהם לפני עליית המסך, יצאו האנשים לפתח ביתם, התיישבו על כיסאות קש או על כיסאות נוח, והחצר התמלאה חיים כמו יריד" (23). וגם הספרות מתמלאת חיים בזכות תיאורים כאלה.

במיטבו, הרומן של הניג הוא גרסה רומנית ל"בעקבות הזמן האבוד", הן בתיאור של דיירי החצר והן במובן שמדובר בזמן אבוד תרתי משמע. "בית ילדותי אינו קיים עוד" (עמ' 9), כותב הניג. השכונה שאותה הוא מתאר נהרסה מזמן בצו הרודן צ'אושסקו, "הבוזז של מיטב העקבות מימי ילדותי" (10). כיוון שלא נותר לחצר זכר, הניג מנסה להחיותה בכתיבתו. בסוגיה זו, ורק בה, פתיחת ספרו של הניג משיקה במעט לזו של מנור, כיוון ששניהם מנסים לשחזר בית ותקופה ברומניה שכבר לא קיימים אלא רק בזיכרונותיהם של יוצרים בני הגיל השלישי, המנסים לחזור לימי הגיל הראשון.

פרשן פוליטי קטן

הניג מיטיב לתאר לא רק את החצר, אלא גם את דמויותיה וסודותיה. הסודות הכמוסים של משפחתו, אלה שילד לא אמור לכאורה לדעת, והסודות של השכנים. "בחצר שלנו, אורך חייו של סוד היה כאורך הזמן הנדרש ללחישה לעבור מפה לאוזן" (34). השכנים, גם הפשוטים ביותר, מתוארים באופן שעושה חשק להמשיך בקריאה. למשל הקשישה הרכלנית עם החתול העוין, והשכנים האנטישמים המתרועעים עם היהודים אך בסתר ליבם מחכים שהיטלר יגמור למענם את העבודה. וכמו זיקיות המחליפות צבעים, בתום המלחמה הם שוב מאירים להם פנים, ואחת מהן אף נזכרת לפתע שהיא תמיד התנגדה להיטלר.

ברנרד־בבה הוא ילד ידען וחביב על כולם. הוא חובב היסטוריה וחובב פוליטיקה ובקי בה באופן מעורר התפעלות. הוא חורש את כל העיתונים שאביו, סטורי טלר משובח בפני עצמו, מביא הביתה, ויודע לנתח את כל מבוכי השלטון הפשיסטי ברומניה בראשות הגנרל אנטונסקו, וגם את מהלכי המלחמה בחזיתות. בקיאותו כה גדולה, עד שמבוגרים לא מהססים להתייעץ איתו בענייני השעה, והוא יודע להשיב על כל שאלותיהם ולבטיהם, אך נזהר בדבריו כשבשיחה נוכחים גם השכנים הנוצרים. את משנה הזהירות הופך בבה לאמנות בפני עצמה, ומתגלה כלוליין מחשבתי ולשוני. לא פעם הוא שוזר בדבריו את הווישפול ת'ינקינג שלו, שהנאצים יובסו יחד עם הצבא הרומני שהתגייס לשורותיהם, כחלק מההסכם בין היטלר לשליט הבובה הרומני הפשיסטי אנטונסקו.

היהודים ברומניה הילכו על חבל דק מאוד והיו תלויים בשרירות לבו של אנטונסקו, שאשתו המשיכה לקנות פרוות יקרות בחנות היוקרתית של אוארבאך היהודי, שישב בפתח חנותו "כמו מלך המתרווח בכיסאו". אוארבאך היה מעסיקו של ג'ורג', אביו של בבה, שהועסק שם כמוכר. אנטונסקו משחק משחק כפול עם היהודים, אך במידה מסוימת גם עם היטלר. הצבא הרומני מגויס אמנם ביוני 1941 למאמץ המלחמתי של הנאצים בחזית המזרח ולקרבות נגד בריה"מ, אך היהודים ניצלים מהגורל של אחיהם במדינות רבות אחרות וכמעט אינם נשלחים למחנות ההשמדה. הם בני הערובה של הגנרל אנטונסקו, השומר לעצמו את הזכות "לדחות את גזר הדין, לפחות לעת עתה" (41).

היהודים משלמים מיסים מיוחדים, אך גם משלמים מעת לעת בחייהם. משמר הברזל רוצח מאות מהם במקרה אחד, ובמקרה אחר נרצחים 13 אלף יהודים בעיר יאסי, בטענת הכזב שהם סימנו מטרות להפצצה עבור טייסים רוסים. מאידך גיסא, יהודי בוקרשט אינם נדרשים לתפור טלאי צהוב לבגדיהם, והם רשאים כביכול להמשיך בחייהם תחת הגבלות מסוימות, שחלקן הן מגבלת הפחד שגורלם יהיה כמו זה של יהודי יאסי. יהודי עיר הבירה חוששים ממה שממתין להם מעבר לפינה, ואת החשש הזה מיטיב הניג להעביר. הם מתחככים עם חיילי הוורמכט ברחובות, ואלה נועצים בהם מבטים המעידים שהם משחרים לטרף. בנוסף, היהודים סובלים מהערות וכרזות אנטישמיות המשוות אותם ל"עכברושים".

באחד המקרים, בבה ואחיו ליאו צופים ב"יהודי זיס", סרטו האנטישמי של הבמאי הגרמני פייט הרלן, ורק באורח נס מצליחים להיחלץ בלי פגע מהאולם, שאליו נכנסו כמו לגוב האריות. עם זאת, מבהיר הניג מפי גיבורו, "יכולנו לחיות חיים רגילים, פחות או יותר, ולקוות שנשרוד" (36). כשהשניים צופים ב"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, שואל בבה את אחיו מדוע המומחים טוענים שהצגה זו היא קומדיה, וליאו משיב באירוניה: "קומדיה לנוצרים וטרגדיה ליהודים" (118).

הקומוניסטים גרועים כקודמיהם

עם פירוק השותפות בין אנטונסקו להיטלר לאחר התבוסה בחזית המזרחית, שעלתה גם בחייהם של 150 אלף חיילים רומנים, יהודי רומניה מגלים תקווה זהירה שמצבם ישתפר. גם בבה מייחל לשינוי לטובה, אך תקוותיו מתבדות עם עליית הקומוניסטים לשלטון. הוא ומשפחתו סובלים מרעב, והקומוניסטים מתגלים כגרועים כמו קודמיהם. בבה מחליט להגר באופן בלתי לגלי לארץ ישראל על גבי ספינת מעפילים חבוטה, וזאת למרות החשש מפני הישנות טביעה של ספינה נוספת, כמו בתקדים סטרומה.

לאחר מאמץ רב, דווקא אחיו ליאו, שהתנגד בתחילה לעלייתו, מצליח לשכנע את הוריהם להתיר לאחיו הקטן לצאת להפלגה. אך הקשיים אינם מסתיימים. שתי הספינות, שעל סיפונן 15 אלף מעפילים יהודים מרומניה, נתפסות בידי הבריטים ומובלות למחנות המעצר בקפריסין המתוארים כגולאג לכל דבר. גיבור הרומן עובר שם סבל רב. הניג מזכיר שמחנות המעצר בקפריסין "נבנו לפי דגם מחנות הריכוז הנאציים, בידי יותר מאלף שבויי מלחמה גרמנים שהובאו ממצרים" (245).

חודשיים לפני הקמת המדינה מתירים הבריטים לקבוצה של כמה עשרות נערים יהודים להיכנס באופן חוקי לארץ ישראל. הם לא מתקבלים במטחי כבוד אלא בירי של הערבים. מלחמת העצמאות מתקרבת, כפי שניבא האח ליאו, אך בבה מרגיש שהוא הגשים את חלומו.

הרומן נכתב בגוף ראשון. הניג שוזר יפה בין סיפורו האישי לסיפורם של היהודים החיים תחת איום וסיפור התקופה בכללותה. מבחינה זו, ספרו הוא רומן המצליח לשלב בין העולמות, ומי שיקרא אותו יקבל שיעור בהיסטוריה של יהודי רומניה ושל המדינה ומלחמת העולם השנייה. ניכר על הניג שכתיבת הרומן מהווה עבורו הגשמת חלום ישן. הוא משקיע בו את כל כישורי הכתיבה והתיאור הטובים שלו. אפשר להצטער על כך שלצד עריכת הסרטים, הוא לא כתב יותר ספרים.