את המאה העשרים ניתן לכנות כ"עידן הטוטליטרי". במישור הפוליטי היה זה עידן של שלטון אידיאולוגי שהקנה לנציגים של רעיונות ותנועות מסוימות, סמכויות נרחבות כלפי כל אדם פרטי. אלה הגיעו לממדים מפלצתיים בשלטון הנאצי בגרמניה ובשלטון הסטליניסטי במזרח אירופה, וכן אצל המשטרים הפשיסטיים באיטליה וספרד. אבל גם כלפי המשטרים הדמוקרטיים של אותה תקופה מופנית בימינו ביקורת רבה על כך ש"טובת הכלל" או "טובת החברה" נחשבו לערכים עליונים שאזרחים נדרשו לשלם עבורם מחיר, לעיתים קשה, ולהיפגע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סדנה: מנגינת הנפש
– התחלואה ממשיכה לטפס: ישראל נכנסת לסגר הדוק
– דעה: הטעות הגדולה של נפתלי בנט
כך למשל סופג היום שלטון מפא"י בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, ביקורת קשה על השתלטותו ושיטותיו. תהליך דומה מתרחש בשוודיה, שבה נמתחת ביקורת על המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ששלטה במדינה במשך עשורים רבים במאה הקודמת. השמאל הליברלי מואשם בהתנשאות ובניסיון להשליט ערכים הנחשבים בעיניו נאורים, על אנשים רבים שאינם שותפים להם. קולות אלו מוכרים לנו היטב גם כאן בארץ.
במישור הרעיוני אפשר לכנות טוטליטריים – במובן של "כוללים הכול" – את החלומות על שינוי וחידוש החברה לאור הישגי המדע, הקידמה הרעיונית והתרבותית, שחרור האישה ושחרור העמים המשועבדים מכוחות פיאודליים או קולוניאליים. כל פעילות חברתית־ציבורית הונחה על שולחן הניתוחים, והמשימה הייתה להיפטר מסדרים ישנים. "בניית הארץ" בגרסה של התנועות הסוציאל־דמוקרטיות במערב אירופה, משמעה תפיסה חברתית שכללה הכול: מבנה המשפחה ותפקיד האישה, ארכיטקטורה, תכנון ערים, חינוך והשכלה, צדק חלוקתי ותכנון כלכלי המיטיב עם האדם העובד.
כל אלה ועוד נכללו במונחים של מודרניזציה, צדק והריסת עולם הערכים הבורגני הישן, בהשראת קבוצת ההוגים והחוקרים המכונים "אסכולת פרנקפורט". למרות תפיסה אנטי־סובייטית ואנטי־בולשביקית ברורה, רעיונות אלה, שהתבססו על אתוס סוציאל־ליברלי עמוק, הביאו לטוטליטריות פוליטית, ולא בכדי בסוף המאה נדחו האידיאולוגיות הכוללניות מהבמה והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.
עם זאת, ללא אותו רגש הומניטרי וליברלי עמוק שפעם בלב הפעילים, ספק אם מדינות המערב, ומדינת ישראל בתוכן, היו מגיעות להישגיהן המרשימים בתחום תנאי החיים הבסיסיים של רוב שכבות האוכלוסייה. ההיסטוריה של המאה הקודמת, עד שנות השבעים שלה, מלאה בדמויות שהניפו בכנות ובהתלהבות את נס השחרור והקדמה, מתוך מניעים אנושיים ומוסריים חזקים.
בשורות הבאות אתאר דמות אחת מתוך גלריית האישים שעמדו מאחורי בנייתה של מדינת הרווחה בשוודיה, שבה התקיים אותו מתח בין עמדות מוסריות־ליברליות ובין תפיסה טוטליטרית. לאישיותה ופועלה יש משמעות לא מעטה גם בהיסטוריה היהודית, כפי שאתאר להלן.
חינוך הציבור
בהיסטוריוגרפיה של הקמת מדינת הרווחה השוודית מיוחסת חשיבות איקונית לאלווה מירדאל (1902־1986), סוציולוגית ופוליטיקאית שוודית בולטת, וכלת פרס נובל לשלום. יחד עם בעלה גונאר – גם הוא חתן פרס נובל, לכלכלה – היא השפיעה רבות על מדיניות הרווחה, מוסדות החינוך מהגיל הרך ועד סיום חינוך החובה, עקרונות "הכלכלה המתוכננת" וזכויותיהן של נשים. כמעט ללא השכלה גבוהה פורמלית, היא נחשבה לבעלת סמכות בתחומים רבים, והרצאותיה וכתביה זכו לתשומת לב ולהערכה רבה בקרב חוגי השמאל החברתי. בצד השני של המתרס, אצל השמרנים והנוצרים הדתיים, עוררו דבריה לא פעם לעג וביקורת חריפה. עיתונאי נוצרי שהקשיב לאחת מהרצאותיה, שהתקיימה באולם המרכזי של אוניברסיטת אופסלה, העיר בציניות: "מעל הכניסה לאולם מתנוסס המשפט 'גדולה היא חשיבה חופשית, וחשיבה נכונה גדולה יותר'. כרגיל, גברת מירדאל בחרה באפשרות הראשונה".
אי אפשר להמעיט בתרומתה של אלווה מירדאל לזכותן של נשים נשואות לצאת לעבודה, להקמת מערכת ציבורית של גני ילדים ופעוטונים, לעיצוב שיטות ההוראה בבתי הספר, ולמערכת הסעד השוודית המפורסמת. הצד השני של המטבע הוא הביקורת המאשימה אותה בפוליטיזציה של החינוך והכפפתו למניעים אידיאולוגיים ולמשימה של "חינוך הציבור", במקום לעקרונות ליברליים ופלורליסטיים.
אבל הביקורת הנוקבת ביותר מופנית אליה בגין תמיכתה בעיקור, לעיתים בכפייה, של נשים אשר "פגיעתן בטיב החברה" נובעת מגורמים תורשתיים. היא לא המציאה רעיון זה, שנתמך כמעט מקיר לקיר בפרלמנט השוודי, אבל התבטאה לטובתו במונחים שבאוזניים מודרניות נשמעים מחרידים, בסמנם את אלה שאינם ראויים להוליד ילדים. תוכנית העיקור השוודית התקיימה משנות השלושים ועד שנות השבעים. יותר מ־60 אלף נשים עברו ניתוח עיקור ברמה זו או אחרת של הסכמה, או בכפייה. לעיתים נעשה הניתוח יחד עם הפלה, נוהג רפואי שהעלה את הסיכון לאישה באופן משמעותי. כל זה, נאמר אז, נעשה למען טובת הכלל: כדי להגן על העם השוודי האיכותי מהשפעתם של גורמים תורשתיים מזהמים.
חלק ממבקריה של מירדאל מאשימים אותה גם בהתנגדות למהגרים על רקע שיקולים "גנטיים" דומים, אף שהתבטאויותיה בתחום זה ניתנות גם לפרשנות אחרת, מקילה יותר. מבקריה מייחסים לה ולבעלה גישה מתנשאת וטוטליטרית כלפי בעלי דעות אחרות וכלפי האזרחים בכלל. בשנות השישים והשבעים ייצגה מירדאל את שוודיה במגעים הבינלאומיים על הגבלת ההפצה של הנשק הגרעיני, ובגין פועלה זה זכתה לפרס נובל לשלום בשנת 1982.
מירדאל הונעה בעיקר מאתוס הומניטרי חזק. היא הייתה חברה בהתארגנויות רבות בתחומי חברה שונים ובארגוני נשים, ובהם בסניף השוודי של "איגוד הנשים הבינלאומי לשלום וחירות", שפעל למען פירוק נשק וקידום חברתי, לצד שוויון מלא לנשים. רבות מחברות ארגון זה התגייסו גם לתמיכה בפליטים יהודים שהגיעו לשוודיה הניטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, ונטלו חלק במאבק נגד האנטישמיות בשוודיה.
ב־1943 הצטרפה מירדאל באופן פעיל לארגונים שקמו כדי להעניק סיוע הומניטרי לעמי אירופה אחרי המלחמה, ותפסה מקום מרכזי בפעילות זו. בין היתר הייתה חברה בוועדה ממשלתית שהוקמה כדי לרכז ולתאם את פעילות הארגונים ההומניטריים למען קורבנות המלחמה, כנציגה של ארגון אחר שהיא הייתה ממקימיו ושמטרתו הייתה שיקום הדמוקרטיה האירופית.
ראשונה לתמוך בקליטת היהודים
כשבועיים לפני סוף המלחמה הביא הצלב האדום השוודי כ־11 אלף ניצולי שואה לשוודיה לקבלת טיפול שיקומי. כמעט כולם היו נשים, ורבות מהן הגיעו ממחנה הריכוז לנשים ראוונסבריק, מצפון לברלין. המוסדות השוודיים, כמו גם העיתונות ודעת הקהל, ראו במבצע הומניטרי זה תרומה חשובה של שוודיה למען הקורבנות, במסגרת המאמץ הבינלאומי להחזיר את מיליוני העקורים מאדמת גרמניה אל מדינותיהם.
מירדאל נשלחה לבקר באחד מתוך כמאה מחנות פליטים שבהם שוכנו הניצולות, והזדעזעה ממצבן הירוד של הנשים ומעדויותיהן על מה שעברו. אחרי הביקור פרסמה מאמר ובו קריאה נרגשת לציבור השוודי להעניק להן עזרה, מעבר למגורים, מזון, הלבשה בסיסית וטיפול רפואי שהמדינה סיפקה. לניצולות אלה, היא כתבה, לא די ביחס הרגיל הניתן לפליטים; הן זקוקות לשיקום פיזי ומנטלי.
בעקבות הביקור היא גם שינתה את דעתה בעניין ההגירה. היא הבינה שהיהודיות הפולניות ורבות אחרות אינן יכולות לחזור למקום המוצא שלהן, ולכן הטיפול בהן צריך להכין אותן להסתגלות בחברה השוודית. היחס השלילי הקודם כלפי מהגרים נדחה הצידה, לטובת היערכות לקליטת הניצולות בשוק העבודה ובחברה בכלל. היא הייתה בין הראשונים, אם לא הראשונה בקרב מוסדות השלטון, שהביעה נכונות לקלוט את הניצולים לצמיתות. לממשלת שוודיה לקח חודשים רבים להגיע למסקנה זו, וגם זה רק אחרי לחץ מארגונים יהודיים, מקומיים ובינלאומיים. לדעת הקהל זה לקח עוד יותר זמן.
הביקור במחנה הפליטים נמשך יומיים, שבהם היא למדה את הרקע הנוראי למצבן הירוד של הניצולות, ועמדה על הצרכים המיוחדים שלהן. בדו"חות ששלחה לוועדה הממשלתית ולארגונים אחרים לאחר הביקור היא העלתה סדרה של הצעות: המזון צריך להיות מותאם לצרכים ולהרגלים הקודמים של הניצולות ולכללי התזונה המודרנית, תעסוקת פנאי והכשרה מקצועית הכרחיים כדי להפיג את הדיכאון ולהחזירן לתפקוד נורמטיבי, עובדות סוציאליות חייבות לפעול לטיפול בבעיות אישיות ולעידוד תעסוקת פנאי, חובה להעניק טיפול רפואי משלים כמו רפואת שיניים ומתן משקפיים, ויש להקים מערכת של השכלה וחינוך כדי להשלים את מה שחיסרו בשנות המלחמה ולספק היכרות ראשונית עם התרבות השוודית.
במסגרת זו היא הציעה להוציא לאור עבור הניצולים עיתון רב־לשוני ובו חדשות, מאמרים על שוודיה ועל תולדות המלחמה, וחומר עיתונאי על חיים רגילים, אופנה ותרבות. כעבור חודשיים היא מונתה כעורכת ראשית לעיתון כזה שהופיע במשך כשנה כל שבועיים, והתאחד עם עיתון דומה שהוציאה הקהילה היהודית.
מירדאל שמה לב לבעיה בוערת נוספת, שהפעילים השוודים לא ראו: בקרב הניצולות הלא־יהודיות, במיוחד אלה מפולין, רווחה אנטישמיות בוטה ולעיתים אף אלימה. עם הזמן רבו הדיווחים על תקריות אנטישמיות בקרב הניצולים והניצולות, אבל לרוב הם התפרשו כסכסוך אתני הדדי. מירדאל הייתה הראשונה אולי בקרב הפעילים הלא־יהודים שראתה בכך ביטוי לאנטישמיות פולנית קלאסית שיש להדבירה, לדעתה באמצעות חינוך והסברה. היא דרשה לתרגם לפולנית חוברת בשם "מדוע מאשימים את היהודים", ולהפיץ אותה בקרב הניצולות. מדובר בחוברת שראתה אור כמה שנים קודם לכן על ידי איחוד הנשים לשלום וחירות, וחוברה בידי פובליציסט יהודי ציוני מקומי. התרגום הופיע בהמשכים בעיתון שהיא ערכה.
העדויות הראשונות מהתופת
הצעותיה של מירדאל התקבלו כמעט במלואן בקרב המוסדות שהיו אחראים לטיפול בפליטים. בזכותה מונו עובדות סוציאליות, המזון עבר התאמה, הממשלה מימנה טיפולי שיניים ומתן משקפיים, מתנדבים התארגנו על פי הצעתה לאיסוף מתנות אישיות כדי להחזיר לניצולות את רגשי הכבוד לרכוש הזולת, ונשים רבות עברו הכשרה במקצועות שהיו נדרשים לשוק השוודי. חודשיים לאחר תום המלחמה, כאשר קרוב לעשרת אלפי ניצולים וניצולות נוספים הובאו לשוודיה מברגן־בלזן, הם כבר פגשו מנגנון קליטה שיקומי מיומן ומנוסה.
בזכות אתוס הומניטרי עמוק, כושר מנהיגות וראייה פקוחה, תרמה מירדאל באופן משמעותי לרווחתם ולשיקומם של ניצולי שואה רבים שהגיעו לשוודיה. מבקרים מטעם אונרר"א, הארגון הבינלאומי מטעם האו"ם לטיפול במיליוני העקורים על אדמת אירופה, ציינו בספטמבר 1945 שסימני התעוקה בקרב הניצולים שהגיעו לשוודיה זניחים לעומת מחנות עקורים ממקומות אחרים ביבשת.
אחת מהצעותיה של מירדאל בעקבות מפגשה עם הניצולות איננה נוגעת ישירות לפעילות השיקומית. היא הציעה תוכנית מחקר מקיפה, שתתבסס על ריאיונות עם ניצולים סמוך לאחר שחרורם, הן כדי לתעד את פשעי הגרמנים וליצור תשתית עובדתית למשפטים נגד פושעי מלחמה, והן כדי ליצור בסיס למחקר על הטיפול המתאים באנשים שעברו טראומות קשות ביותר. פעילי הארגון למען שיקום הדמוקרטיה האירופית ביצעו על פי יוזמתה מאות ראיונות בקרב הניצולים בשוודיה. לאחר שהתברר כי אין מימון למחקר, פורסמו סיכומי הראיונות בספר בשוודית בשם "הנידונים למוות מעידים". הספר פורסם כבר ב־1945, וזהו אולי הספר הראשון אשר מתעד ריאיונות עם ניצולי המחנות. חבל שלמרות ערכו ההיסטורי הרב לא השכיל יד ושם לתרגם אותו לעברית או לאנגלית.
אלפים מבין הניצולים שהגיעו לשוודיה עלו לארץ עוד בשנות הארבעים, אלפים אחרים היגרו למדינות אחרות, ואלפים השתקעו בשוודיה לצמיתות. רובם הצטרפו לקהילות היהודיות המקומיות או הקימו קהילות במקומות שבהן טרם היו כאלה, וכך תרמה קליטתם לתחילת צמיחתה של שוודיה רב־תרבותית ופלורליסטית. מירדאל, ההומניטרית הטוטליטרית, אולי לא התכוונה לכך, אבל היא בהחלט תרמה לתהליך הזה.
