סוד הדממה: המיינדפולנס פורץ לתודעה

הסוציולוג הישראלי שמואל נח אייזנשטדט נשאל לאחר פרישתו מן האוניברסיטה מה מניע אותו לקום כל בוקר ולהמשיך לחקור. הוא השיב: "כי אחרת זה משעמם, מה אני אעשה? אסתכל על הפופיק שלי? אינני בודהה!". תשובה מחויכת זו ממחישה היטב את האופן שבו המערב רואה את עצמו וכיצד הוא תופס את המזרח: המערב הוא סקרן, תאב ידע, נמרץ, ויודע שהתשובות לשאלות נמצאות אי־שם בחוץ; לעומתו המזרח מצומצם, פסיבי וחסר מעוף.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בגלל 3.80 שקלים: שלוש שנות משפט
– עלילה לא מהסרטים: לוחם מוסד נגד הגרעין האיראני
– חשבתם שהאישום של גונן בן-יצחק מגוחך? בואו להר הבית

אף שרבים במערב עדיין רואים כך את הדברים, נראה שכיום כמעט הושלם תהליך שהחל לפני כמאתיים שנה, עם הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר ואחרים. במהלך התקופה הזו גילה המערב את חוכמת המזרח הרחוק, והכיר בכך שאמנם המערב הגיע להישגים כבירים, אך חסר לו הדבר החשוב ביותר לחיים כאן על פני האדמה – אוויר לנשימה. המערב אינו יודע את סוד הדממה, ה"שאנטי", התחושה שאין מה לחפש מחוץ לגבולות הגוף. הביטוי הבשל לתהליך ארוך זה הוא המיתוג מחדש שעברה המדיטציה הבודהיסטית במערב: "מיינדפולנס" – התהליך הפסיכולוגי של יצירת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן הווה.

כאשר התחלתי לפני כעשור וחצי לתרגל ויפאסנה, שהיא מדיטציית שתיקה בת כשבוע ויותר, המילה מיינדפולנס לא הייתה מוכרת לי ונדמה לי שטרם נשמעה אז בארץ. חוויתי על תודעתי את הרווחים הישירים של תרגול קשה ומפרך זה: רוגע, סדר במחשבות, חשיפת תהליכים תת־מודעים שהניעו אותי לאו דווקא לכיוון שבו תכננתי ללכת, והעיקר – ניתוק הקשר האינסטינקטיבי בין מקרה ותגובה. בשנים האחרונות הוויפאסנה הבודהיסטית הכתה שורשים בארץ, בארה"ב ובאירופה, ללא מיסיונרים, יח"צנים ותקציבים שמנים שיקדמו אותה. אנשים התמסרו מרצון לתרגולים קשים ומפרכים, מכיוון ששמעו על תוצאותיהם.

הפריצה המשמעותית של הפרקטיקה הבודהיסטית אל לב ליבו של הקונצנזוס המערבי התחוללה כאשר פרופסור לרפואה בשם ג'ון קבט־זין, יהודי אמריקני שתרגל מדיטציות בודהיסטיות רבות, החליט "לנקות" מן הפרקטיקה המזרחית כל היבט רוחני או אלילי, ופשוט לחקור אותה אמפירית – על חולים בבית חולים, אל מול קבוצת ביקורת, כמקובל. הוא הוכיח שתרגול מיינדפולנס בן שבוע מסייע לאנשים להחלים טוב יותר. בעקבות כך הקים מרפאת מיינדפולנס ראשונה בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, ומאז השיטה נוסתה וזכתה להצלחה בכל תחום שניתן להעלות על הדעת: שיקום אסירים, הפרעות התנהגות, חרדה, דיכאון ועוד. נראה שחכמי הודו הקדמונים נגעו בעניין יסודי מאוד בהוויה האנושית, שיש בו לתת מזור לרוב בעיות האדם.

הרצון להיטיב

אסופת מאמרים שהופיעה לפני כשנתיים, "מיינדפולנס: להיות כאן ועכשיו" – בעריכת מתי ליבליך, מתרגלת ומורה ותיקה למדיטציה בודהיסטית – הציגה בפני הקורא העברי את המיינדפולנס על שלל היבטיו וזכתה להצלחה מרובה. בעקבותיה ערכה ליבליך אסופה נוספת שראתה אור לאחרונה, ומתמקדת ביישומי המיינדפולנס בחיי היומיום.

לאסופה הראשונה שני שערים: הראשון, "מהו מיינדפולנס – בין שורשים בודהיסטיים להגות מערבית", כתוב כולו על ידי העורכת, ובו יכול הקורא ללמוד על הגדרות השיטה, שורשיה בבודהיזם ובעיקר – תרגילים להתנסות בבית, כאן ועכשיו, ברגע הקריאה. זהו מסע מרתק לעומקה של ההגות הבודהיסטית, על אבחנותיה הדקות והמרשימות בין האיכויות השונות של הרצון להיטיב – חמלה, טוב הלב האוהב, שמחה בשמחת הזולת, ואיזון פנימי (עמ' 96).

הבודהיזם היטיב להבחין גם ב"אויבי" כל אחת מארבע האיכויות האלה; האויבים הרחוקים, דהיינו התכונות ההפוכות, כאכזריות, אך גם האויבים הקרובים, הנראים דומים ולמעשה מסתירים רגשות אחרים. כך למשל, הרחמים נראים דומים לחמלה, אך למעשה מבטאים ריחוק ודחייה, לעומת החמלה המבקשת את שיתוף הלב. ומה הקשר בין כל זה ובין מיינדפולנס? מסתבר שיש קשר אינהרנטי בין הרצון להיטיב ובין היכולת להיות בחוסר שיפוטיות מוחלט. הריפוי שמבטיחה שיטת המיינדפולנס מבוסס על שינוי עמוק באישיות וביחסו של האדם לזולתו.

העורכת טרחה והעלתה על הכתב עמודים ארוכים על דרכו של בודהה להארה, עניין המפורסם בספרים הרבה ואף במרשתת כמובן. לטעמי חסר דיון בשאלה באיזו מידה דרך חיים שנתייסדה במזרח הרחוק לפני אלפי שנים – כאשר עולמו של הפרט היה מצומצם לבעיותיו במשפחה ובכפר ובעבודתו, ובדרך כלל לא דרשה כמעט כלום מרוחו ומרעיונותיו אלא רק מגופו – רלוונטית לבן המאה ה־21 הטרוד בעשרות עניינים בו־זמנית. כבר אושו הידוע לשמצה העלה את הטענה כי האדם המערבי, העמוס לעייפה באינספור גירויים, לא מסוגל, גם אם ממש יתאמץ, להגיע לדממה המיוחלת בבודהיזם. אינני סבור שהוא צודק, והרי המיינדפולנס יוכיח שלא, אך מכל מקום זהו דיון שראוי בעיניי לקיים.

פירוק הרגלים שליליים

בשער השני של האסופה הראשונה ביקשה העורכת ממגוון אנשי טיפול להציג את שיטותיהם המבוססות על מיינדפולנס או נמצאות בדיאלוג עם שיטה זו. כאן הקורא נחשף לפוטנציאל המגוון של השיטה. גליה תנאי, לדוגמה, מציגה בשני מאמרים את גישת המיינדפולנס לחרדה ולדיכאון. כיצד האדם המדוכא יכול להיעזר בשיטה? דיכאון, על פי הגישה הקוגניטיבית, הוא מצב שבו אדם נתון במחזוריות אינסופית שבה הוא לועס שוב ושוב מחשבות שליליות על עצמו, על העולם וכמובן על העתיד; "אני כישלון", "אין לי סיכוי", "אני בלתי אהיב" וכיוצא באלה. המחשבות מייצרות בתורן רגשות ותחושות קשות, עד שנוצר "הרגל" ביוכימי במוח לקשור בין רגש קשה, מחשבות קשות והתנהגות דיכאונית. כוחו של המיינדפולנס – כטכניקת התמקדות בנשימה, בגוף, והתבוננות אינדיפרנטית במחשבות כאילו אינן שלי – בפירוק מבנה ההרגל הזה.

בניגוד לשיטות קוגניטיביות קלאסיות, שניסו את כוחן בהתמודדות ישירה עם המחשבות הדיכאוניות, לבודהיזם אין כל אמון במחשבות. בלשוני הייתי אומר שבעיני הבודהיזם הן אינן אלא הפרשות של המוח. רק העובדה שאני נושם היא אולי מציאות קיימת. המינימליזם הזה – שסדנת מיינדפולנס עשויה ללמד את האדם הדיכאוני – יש בו הכוח לחלצו מן הדיכאון, גם ללא תרופות. בסיום מאמרה מפרטת תנאי כמה שיטות טיפול בדיכאון מבוססות מיינדפולנס, ביניהן היא מזכירה את שיטת ה־ACT – "תרפיית הקבלה והמחויבות", גישה טיפולית כמו־קוגניטיבית, שהולכת ומכה שורשים בישראל. אם אינני טועה זו הפעם הראשונה שהיא מוצגת בעברית בספר המיועד לקהל הרחב.

רוני ברגר מתאר במאמרו את יישום המיינדפולנס בשדה החינוך, "קריאה לנתינה אכפתית", המבוסס על תרגולי קשיבות. לאחר תיאור הצלחת השיטה בעולם ותחילת השתרשותה בישראל, הוא מפרט את האופן שבו יש לבצע אותה בכיתה, ומסכם: "תהליך זה של הודיה עצמית מפנה את התלמידים לדברים החיובים בחייהם" (עמ' 273). אינה דומה הכרת הטוב הבאה מן השכל, לזו הנובעת מן הגוף. כזו היא, לשיטה זו, גם תנועת הנתינה: אינה דומה זו הבאה מתוך חיוב חיצוני, לזו הנובעת ממציאת שורשי החמלה בתוככי ה"אין־אני" שלי.

המאמר האחרון בספר הוא של יקיר קריצ'מן, העוסק בנקודת המפגש בין מיינדפולנס לפסיכואנליזה. לכאורה אלו גישות הפוכות אל הנפש האנושית – הראשונה עסוקה ב"כאן ועכשיו" ואילו השנייה נדמית כעסוקה בתהליכי ההתהוות הראשוניים של האישיות וחותרת כל העת אל נקודות הראשית, לנקודה שממנה הכול החל להסתבך. רק לכאורה, מכיוון שזה כמובן אינו תיאור מדויק של הפסיכואנליזה, בוודאי לא באופן שבו התפתחה בעשורים האחרונים.

קריצ'מן מתמקד בתאורטיקן משפיע מאוד בימינו, וילפורד ביון. אגב, לפסיכואנליטיקן בריטי זה אגפים אניגמטיים מאוד ביצירתו, במיוחד זו המאוחרת, שבה ניתן לראות גלישה למיסטיקה. ביון כתב על אודות היכולת להגיע תוך כדי המפגש הטיפולי למצב אפיסה, שבו שוכחים את כל התאוריות וכל המחשבות המחוכמות, ולברוא דבר־מה חדש; זו "נקודת ה־O" בשפתו. בקצה זה, טוען קריצ'מן, נפגשות הפסיכואנליזה והבודהיזם.

שבת וברכות הנהנין

באסופת המאמרים השנייה, שראתה אור לאחרונה, ליבליך ממשיכה למעשה את ספרה הראשון, בפורמט דומה – אסופת מאמרים, כותבים דומים והרבה תרגילים. במה שונה הספר השני מן הראשון? מבחינה קונספטואלית קשה לשים על כך את האצבע; בפועל, מדובר ביישומים נוספים, או יישומים דומים בדגשים שונים, כשהפעם מדובר יותר על תרגול בשדה היומיום – ההקשבה הרגישה לכל פעילות, זוגיות, חינוך ילדים וכדומה – ופחות בהפרעות קצה כגון דיכאון וחרדה שאפיינו את הספר הראשון.

כאן המיינדפולנס כבר נעשה פלואידי הרבה יותר, ועושה צעד נוסף בהתרחקות מן הישיבה המדיטטיבית שלימד הבודהה. דומה הדבר לפעמים ליחס בין המקובלים ובין החסידים; בעוד שהראשונים עסקו בייחוד ייחודים עליונים, הדורשים שנים רבות של לימוד ותרגול, האחרונים אמרו שגם כשהסנדלר מתרכז במלאכתו הוא עוסק בייחודים חשובים לא פחות מאלו של המקובלים. וכשם שניתן לשאול האם החסידות היא המשכה של הקבלה או כבר תנועה רוחנית חדשה, כך ניתן לשאול על המיינדפולנס, עד כמה הוא המשכו של הבודהיזם. העורכת מקדישה לנושא זה דיון קצר במבוא וחותמת: "מניסיוני יש לומר שהחשש מתנועת המיינדפולנס המערבי הוא בעיקר נחלת מערבים שהפכו למלומדים בודהיסטים". דהיינו, האחרונים רואים עצמם "שומרי החומות" ומזלזלים במיינדפולנס. ממש כשם שמקובלים כיום מזלזלים בחסידות.

המיינדפולנס הוא אפוא משב רוח מרענן לאנושות עייפה, ויש לקוות שיכה שורשים במערב. תשואות חן לעורכת על עבודתה החשובה להנגשת הנושא לציבור הרחב בישראל בשני הספרים שלפנינו. ובכל זאת הערה אחת, או אולי הזמנה לדיאלוג. כפי שאני מבין כיצד תרבות עובדת, לא ניתן להנחית עליה תורה מן השמיים ללא שיש לה שורשים בארץ. הביטוי "יהדות" חסר לי בספר, שכן חרף נקודות המוצא הכה רחוקות זו מזו, שתי המסורות הגדולות הגיעו לפעמים למסקנות מעשיות דומות.

בנקל היה אפשר לחשוב למשל על שבת כעל יום של "קשיבות". זה הרי יום בקצב מואט, נטול מסכים, כשלפני כל פעולה שעושים מקדישים תשומת לב לשאלת מקומה ביום השבת והאם היא מותרת או אסורה. חישבו גם על ברכות הנהנין, כפי שרבי יהודה הלוי הבין אותן, כהעצמת החוויה החושית באכילה. כל אלו מקבילים ל"תרגילי התבוננות" ולעצות לחיי קשיבות המפוזרות בספר – החל בהתבוננות באכילת ענב, עבור בהינתקות מן ה"כלא־פון" ועד ליציאה בלילה ליער (נשמע מוכר?). תורת הסוד היהודית מלאה במקבילות לתרגילים המוצעים לאורך שני הספרים, ומפגש ביניהם היה בוודאי פורה ומעניין ביותר.

המעיין בשתי האסופות שהיהדות אינה זרה לו, אינו יכול שלא להשתאות כיצד נבחר דווקא אלפרד ביון, שבעצמו הושפע מן הקבלה, להיפגש עם המיינדפולנס, ואילו העושר היהודי נותר בחוץ. במיוחד כאשר סינתזות בודהיזם־יהדות קיימות כבר מזה חמישה עשורים, בעיקר בארה"ב. ליבליך כותבת על החשיבות של היסודות העמוקים הבלתי נראים, שבלעדיהם, "יודע כל אחד מאיתנו, אין אפשרות לתמוך בחיים שמעל הקרקע. כשם שהעץ אינו יכול לעמוד בסערה ללא רשת השורשים המסועפת שלו, הסמויה מן העין" (שבילי המיינדפולנס, עמ' 24). חבל שהשורשים התרבותיים העמוקים שלנו נותרו סמויים מן העין.