אתמול מצאנו שני צבים / בפינת החצר הירוקה.
לאחד, קראנו צב מנהלי / לשני – צב הרחקה.
השיר הזה מופיע לצד שירים נוספים בספרה החדש של הדסה רינת כהן (49), "הילד השלושה עשר", ובו שירים מעולמם של ילדי התנחלויות וגבעות. תוכלו למצוא שם אמא שהולכת עם נשק צמוד וקולעת טוב יותר מאלוף הפיקוד, פחד מהמחלקה היהודית בשב"כ, הפסקות חשמל ועוד. הספר ראה אור לאחרונה בהוצאה פרטית שהקימה יחד עם בעלה גיא כהן, יזם הייטק במקצועו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנתונים מוכיחים: יש צורך בבתי דין ייעודיים לנפגעי עבירות מין
– לא דרכנו: תחקיר המג"בניקים מציב תמונת מראה קשה
– הפיל שבחדר: מי אשם באבטלה הסעודית?
שלושה דברים טלטלו את עולמה של כהן, מנחה לקולנוע טיפולי בהגדרתה, ודחפו אותה להיות סופרת ילדים בתחילת דרכה. האחד – טיפול השב"כ בתלמידי ישיבת פרי הארץ, שם למד בנה, בעקבות פרשת הריגתה של עאישה א־ראבי; השני – הריגתה של הדס תפוחי כחודשיים לאחר מכן וגוויעת הפרשה בקול דממה דקה; והשלישי – הפיכת גבעת "קומי אורי" שבגבעות יצהר, שם מתגוררת בתה הבכורה, לשטח צבאי סגור.
"הכאב שלנו אותו כאב. אנחנו גם בני אדם, כמוכם, אנחנו מתרגשים מאותם דברים שמרגשים אתכם, בוכים מאותם דברים, לא חייזרים מעולם אחר. אדם שאומר על נערי הגבעות 'לתת להם כדור בראש!' או 'לטרנספר אותם!' פשוט לא מכיר. תכיר, תוכל להתייחס אחרת"
מי שיקרא את הספר (שאויר בידי אלחנן בן־אורי) עשוי לטעות ולחשוב שכהן היא אשת גבעות בעצמה בשל השליטה שלה בניואנסים ובמונחים, אבל למעשה היא גרה בפתח־תקווה, בירת הבורגנות של הציונות הדתית. אז מה גרם לחייה לסטות אל כביש 5, מערבה, אל מעבר להרי השומרון, ומה הוביל אותה לכתוב ספר ילדים שמדברר את הילד שרחוק מהקונצנזוס של החברה הישראלית?
"נפקחו לי העיניים", היא מסבירה בשיחה בגינה הסמוכה לביתה. "הייתה הצטברות טראומטית של אירועים שהתרחשו בין שנת 2018 ל־2019, שגרמה לי לכתוב את הספר בשבוע וחצי. אני אמנם מתעסקת בחומרים לא פשוטים, אבל כתבתי את הספר כמו סבתא מפתח־תקווה, בביסקוטי וברולדין, בבריכה ובבית קפה", היא אומרת וצוחקת, "הרעיון על הצב המנהלי וצב ההרחקה עלה למשל בבריכה, כששחיתי על הגב".
הספר שבה את ליבי למרות שיש בו שירים או איורים שגרמו לי לנוע באי־נוחות בכיסאי. יש בו המון הומור ותום, והוא מצליח לעשות את מה שכל סופר ילדים מנסה: לדבר מנקודת מבטו של ילד ולראות את העולם דרך העיניים שלו.
השיחה, כמו הספר, נעה בין נושאים קשים מאוד להפוגות צחוק. בריאיון מתברר שדרכי ככתבת ודרכי המשפחה הצטלבו לא פעם. כשסיקרתי את פרשת "פרי הארץ" ראיינתי את גיא בעלה בהפגנה בלוד, וכשסיקרתי את המתרחש בגבעת קומי אורי יצא לי לדבר עם בתה וחתנה – אביה ואריאל דנינו. תחילה תכננו לקיים את הריאיון בקומי אורי ולשם כך השגתי אישור כניסה מיוחד לגבעה, שכן כהן אינה יכולה להיכנס לבקר את בתה ונכדותיה מפני שהמקום מוגדר כשטח צבאי סגור, אך בגלל תאונה שקרתה לאריאל – נפילה מגג כשעבד בבנייה ("זה פשוט נס רפואי", היא אומרת) – אנחנו נפגשות לבסוף בביתה. תחילה מתקיימת שיחה יחד עם אריאל ואביה. בשיחה הזו, שאופיה אמוציונלי מאוד, עולות נקודות מחלוקת בין כהן – שהיא אם לארבעה – לנציגי הדור הצעיר. "אנחנו לא מסכימים על הכול", היא אומרת, "אבל אנחנו נותנים להם גיבוי בבחירות שלהם. הם לא פוגעים בנפש חיה".
"לא באתי מהגבעות", אומרת אביה, הבת הבכורה (22). "הייתי הילדה הכי טובה כשבאתי", היא אומרת (ומיד אמה אומרת – את עדיין ילדה טובה!") "אבל לאט־לאט מאבדים את זה. מאבדים את האמון. את חיה את החיים שלך, האנשים שסביבך עושים רק טוב, ורודפים אותנו על שטויות".
נער שחייו נהרסו
לפני כשנתיים רעדה הארץ בעקבות הריגתה של עאישה א־ראבי. על פי כתב האישום, בסוף השבוע שחל ב־12 וב־13 באוקטובר 2018 התמקם הנאשם, אז קטין בן 16 מבנימין ותלמיד ישיבת "פרי הארץ" ברחלים, יחד עם אחרים, על גבעה הצמודה לשולי כביש 60. הם התמקמו מטרים ספורים מהכביש, בחלק שבין צומת רחלים לצומת תפוח, והנאשם אחז בידו סלע שמשקלו קרוב לשני קילוגרם במטרה "לפגוע באמצעותו בנוסעי רכב ממוצא ערבי – מתוך מניע אידיאולוגי של גזענות ועוינות כלפי ערבים באשר הם". עם התקרבות כלי הרכב, נאשם הקטין כי יידה את הסלע "בעוצמה ובאופן חזיתי לעבר שמשת הרכב הקדמית במטרה לפגוע ביושבי הרכב ומתוך אדישות לאפשרות גרימת מותם". לפני כחודש החל שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, בפרשת הריגת א־ראבי, תושבת הכפר בידיא הסמוך לאזור התעשייה ברקן שבשומרון.
כהן בטוחה בחפות הנער. "המשפט רק התחיל", היא אומרת, ומוסיפה: "ברור לי שהוא לא עשה את זה. זה קלוש לחלוטין. החקירה נעשתה בצורה רשלנית והיא מלאת חורים וסתירות, ונשענת על עדות של הבעל וראיית די־אן־איי שלא קבילה במקומות אחרים בעולם, כמו ארצות־הברית. יש פה נער שחייו נהרסו ועלול להיכנס לכלא לתקופה ארוכה מאוד. בתקופת החקירות של הנערים מהישיבה הייתה טלטלה גדולה. הקמנו קבוצה של אמהות ונשות ימין נוספות, והתגייסנו כל כולנו למאבק הזה. עשינו כל מה שיכולנו מבחינתנו, גייסנו ח"כים, תקשורת, ארגנו הפגנות ומחאות. הקבוצה עבדה באופן מטורף, לא ישנו מרוב דאגה. גילינו שאנחנו מסוגלות להתגייס לדבר שלא הכרנו בכלל לפני כן. הבנו שכשאין כלום, יש עינויים. זה שלט שאחזתי באחת ההפגנות מול בית המשפט בלוד".
"באחת ההפגנות האחרות בלוד", היא מספרת, "כמות השוטרים על הסוסים הייתה חסרת פרופורציה. ברגע אחד הפכנו לאויבים הכי גדולים של מדינת ישראל. ובתוך המציאות הזו, אני רואה שוטר שבלי שום סיבה נקט אלימות מזעזעת. שני צידי הכביש בשדרה מול בית המשפט מופרדים בגדר ברזל גבוהה. הוא פשוט הפך בחור מהצד האחד לשני. למעשה הזה לא קדם בדל של אלימות מצד אותו בחור. זה היה ניסיון להראות מי פה בעל הבית, זה הוציא אותי מדעתי".
על פרשת "פרי הארץ": "לקחו חמישה בני נוער, שמו אותם איפשהו, אפילו לא ידענו איפה, לא הרשו להם לראות עורך דין או את ההורים שלהם. ביקשנו רק להבין מה קרה להם. מבחינתנו ניסו להוציא מאותם חמישה נערים משהו שלא היה ולא נברא. עד היום אף אחד לא הודה בכלום, כי לא היה כלום"
ועכשיו, אחרי הפגנות בלפור, את חושבת שאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית יגלו יותר אמפתיה לסיפור כמו זה?
"אני תוהה אם כן, אבל יכול להיות. בתחושה שלי תמיד אצלנו זה מוצדק אבל אצל האחרים לא. אני הזדעזעתי. זו באמת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מול העיניים את מה שהחתן שלי אריאל דנינו, ונעם – הבן שלי שלמד ב'פרי הארץ' – חוו. אנחנו היינו בסך הכול קבוצה של אבות, אמהות וחברים שניסו להבין מה קורה סביבם. לקחו חמישה בני נוער, שמו אותם איפשהו, אפילו לא ידענו איפה, לא נתנו להם לראות עורך דין או את ההורים שלהם. ביקשנו רק להבין מה קרה להם. מבחינתנו ניסו להוציא מאותם חמישה נערים משהו שלא היה ולא נברא. עד היום אף אחד לא הודה בכלום, כי לא היה כלום.
"חודשיים אחר כך נהרגה בת־דודה שנייה שלי, הדס תפוחי. הסמיכות של המקרים הסעירה אותי. הבנו שיש דין שונה לרצח של ערבייה ותפיסה אחרת, לא עלינו, כלפי הרג של יהודייה. במקום שבו היא נהרגה היו עדויות של אבנים על הכביש. הרכב סטה מהכביש והתנגש במשאית שהגיעה ממול והיא נמחצה למוות. כשבדקו את זירת התאונה, ידעו שזה עיקול שבו זורקים אבנים באופן קבוע, גם בשעה שבה היא נסעה, והתעלמו מזה. אמרו שזו טעות אנוש, אבל היא הייתה אישה מחושבת, שקולה וזהירה – אין מצב שהייתה בטלפון בנהיגה. כמה שהמשפחה ניסתה להוציא את זה החוצה, הסיפור גווע – וזה לא הסיפור היחיד שבו יש חשד לרקע לאומני ולזריקות אבנים, אבל המדינה מכחישה או לא מנסה לבדוק מה המניעים ומי עומד מאחורי זה, ואז מדברים על טעות אנוש. זה בא בדיסוננס גדול למה שהילדים שלנו עברו. היה מאוד־מאוד קשה לראות איך הם הופכים להיות כותרות קשות ביותר בעיתונים וכמה רוע נשפך מהמקלדות. הלו! אני מכירה אותם! הם חברים של הבן שלי. ילדים טובים! נסחפתם כולכם".
את יודעת, "מלח הארץ" אומרים גם אחרי מקרי אונס קשים.
"אני חושבת שפה זה משהו אחר. בדרך כלל יש רמזים מקדימים. פה אין. לצורך העניין, החוקר הכי אידיוט אמור לדעת שמבחינתם להרים אבן בשבת זה מוקצה. זהו. נקודה. אין פה עניין בכלל. יש אליבי, וחקרו את כל הישיבה הלוך וחזור. אבל המחשבה הייתה שקורה פה משהו שהוא בקנה מידה אחר לגמרי, ומנסים בכוח להוציא אותנו רע ולהשחיר את פניהם של אנשים שאני מכירה באופן אישי. משהו עמוק מאוד נסדק. קרה שם משהו רע להרבה ילדים, מאז הילד שלי לא מוכן לחזור לשומרון. הוא אומר שהוא שונא את השומרון. מאז הוא חזר ללמוד בבית, גם לפני השנה ההיא ב'פרי הארץ' הוא היה בחינוך ביתי. היום הוא מנגן הבי־מטאל כאילו הוא מנגן כבר שמונה שנים. מעבר לזה, הרבה הורים עברו טרנספורמציה. הכול היה ממש קדוש עד אז, והיום ודאי שזה לא אותו דבר".
מה נסדק אצלך?
"האמון העיוור במערכות: מערכת הצדק, מערכת המשפט, מערכת החוק. פתאום הבנתי שיש מניעים שעומדים מאחורי דברים שלא מודעים אליהם בכלל, והם יכולים לגרום לתוצאות הרות אסון. כל מי שראה את הפרק של 'עובדה' על המדובבים בכלא בחקירה שהפלילה את עמירם בן־אוליאל, אמור לא לישון בלילה. נזרקנו לעולם שלא שיערנו כמה הוא עמוק ושחור ומלוכלך. אי אפשר להאמין שמדינה דמוקרטית משתמשת בכלים כאלו. הילד שלי לא היה מעורב אישית בפרשה הזו, אבל הטלטלה עברה על כולנו. אולי דווקא בגלל שכל כך האמנתי בהכול, השבר היה גדול כל כך. מי שלא מאמין מלכתחילה, לא נשבר כל כך. האדמה לא רועדת לו מתחת לרגליים, כמו שרעדה לנו. אני מבינה שרואים בילדים ובילדות שלי, שרוצים לבנות את הארץ, את האויב הכי גדול של מדינת ישראל. מציירים אותם כמפלצות. מה רוצים מהחיים שלהם? הפער המטורף בין המציאות שאני מכירה למה שנאמר עליהם בחוץ הוא בלתי נתפס".
והפער הזה הוביל אותך לכתוב את הספר?
"בהחלט, וגם ההבנה שלא משנה כמה אצעק בפייסבוק וכמה שיתופים יעשו לכל מיני צרחות שנצרחות שם, הצעקה הזו לא מזיזה לאף אחד, אלא רק לאנשים שחושבים כמוני. התחושה היא שכבר אין לי מילים, אין לי קול, מיציתי, גירדתי את תחתית החבית של מה שאני יכולה לעשות בכלים המקובלים שלי. יש גבול. לכן אני צריכה ללמוד לדבר באופן אחר לגמרי".
המר והמתוק
בספר מרפררת כהן לאייקוני תרבות ישראלים: ליהודה אטלס עם "הילד הזה הוא אני", שהשירים בספרה דומים לו בסגנונם, וליהונתן גפן ו"הכבש השישה עשר". שמו של הספר, "הילד השלושה העשר", נלקח מתוך אחד השירים מספרה של כהן. אי אפשר להתעלם מהניגוד החריף שנוצר בין הקלאסיקות הישראליות האלה לעולמם המוקצה מחמת מיאוס של תושבי הגבעות, מ"הילד הזה הוא אני", לבין הילד שהוא "הכי לא הילד הזה הוא אני" – שעליו ומנקודת מבטו כהן כותבת.
"בסופו של דבר, כשהחלטתי שאני מתחילה לכתוב, קדמה לזה מחשבה מקדימה", מסבירה כהן. "הייתי צריכה לברר איך אני מוציאה את הקול הזה נכון. כתבתי שיר שהתפרסם ב'יהי', שיר ערש לבן של נריה זארוג בלילה שבו עצרו אותו, שהתכתב עם שיר של מרים ילן־שטקליס. וכמו בשיר הזה, חיפשתי את הקול שיהיה הכי נגיש, הכי מובהק, שיוכל באמת להתכתב עם כמה שיותר קהלים. הבנתי שאם אני רוצה לדברר את הדבר הזה, את הילדות המושתקת של הנכדות שלי ושל ילדים רבים אחרים שגדלים בהתנחלויות ובגבעות, אני צריכה למצוא את הקול שהוא הכי 'הילד של כולנו', את הקול הכי קאנוני. ומה שאני גדלתי עליו וגידלתי את הילדים שלי עליו היה יהודה אטלס ויהונתן גפן. אגב, אני לא גידלתי אותם על אורי אורבך, שדמותו מופיעה בספר, אלא על נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית".
בשיר אחר, מרפררת כהן לנעמי שמר וכמו מבקשת ממנה קודם סליחה על כך שהיא משתמשת בשירה על הדבש ועל העוקץ: "יש דברים שאני עושה / אולי הם קצת מעצבנים / אני הורס את השירים / למשוררים מקצוענים / … שמור על היתומים של הרב שבח / של הדס ושל אטינגר / על כל אלה שאני מכיר / ואלה שאנל'א זוכר / … אל נא תהרוס לאהרון / כבר הרסו לו ת'אמת / השיבני ואשובה אל הבית / חי, לא מת / לפעמים במקום לבכות לי סתם בחדר / אני הורס שירים של נעמי שמר / / אין פזמון, תשרקו".
"הרבה יותר קל להכיר את הצד השני, לאהוב פלסטיני, מאשר מישהו מהעם שלך עם דעות מנוגדות. יש לי קרובת משפחה שהיא סופרת ילדים ומנחת סדנאות, ואנחנו אוהבים אותה מאוד. שלחתי לה את הקובץ והיא לא הייתה מוכנה לפתוח אותו. יש תהום שפעורה בינינו, היא אמרה, וזהו"
"לקחתי משהו שהוא שלי ושלנו, של כולם", מסבירה כהן, "ואני מסבירה בו שלכל אחד הדבש והעוקץ שלו, ושאנחנו חלק מהשפה ומהתרבות הישראלית, שאנחנו על הרצף שלה. האמת שבסוף רציתי לכתוב 'תרקדו' ובעצם להתייחס לעדן בן־זקן, כי כן! וואלה! אנחנו כלל־ישראליים, וגם אם אתם חושבים שאנחנו מעבר להרי החושך או הרי החדשות, כמו שאורבך ז"ל אמר, אנחנו לגמרי חלק מאותה רקמה אנושית חיה של עם ישראל, שזו התרבות שלו. העולם שלנו מרוכב מקודש וחול, מהעולם החילוני והדתי. רציתי שאם מישהו חילוני יפתח את הספר הוא יגיד: 'אה! יש פה משהו שאני מזהה מהעולם שלי'. רציתי שזה יהיה מובהק יותר ממה שיצא בסוף, אבל זה משהו שעמד לנגד עיניי כל הזמן".
הניסיון למרכז את הקצוות ולהציב את שולי החברה על בימת התרבות הישראלית והאוניברסלית קיים גם באיורים. למשל באיור של השיר האחרון מופיע ילד עם פאות שמנגן בגיטרה. על קיר חדרו תלויה תמונה של הרב קוק, ולצידה התמונה המפורסמת של הביטלס במעבר החציה. "רציתי הכול מהכול. גם נעמי שמר וביטלס, והאמת שרציתי גם קובי ברייאנט ז"ל שבסוף לא נכנס – שהלב של הבן שלי היה איתו. אני רוצה לומר שהכאב שלנו אותו כאב. אנחנו גם בני אדם, כמוכם, אנחנו מתרגשים מאותם דברים שמרגשים אתכם, בוכים מאותם דברים, לא חייזרים מעולם אחר. אדם שאומר על נערי הגבעות 'לתת להם כדור בראש!' או 'לטרנספר אותם!' פשוט לא מכיר. תכיר, תוכל להתייחס באופן שונה".
אולי באמת לא רוצים להכיר?
"נכון, את צודקת. הרבה יותר קל להכיר את הצד השני לחלוטין, לאהוב פלסטיני, מאשר מישהו מהעם שלך עם דעות מנוגדות. יש לי קרובת משפחה שהיא סופרת ילדים ומנחת סדנאות, ואנחנו אוהבים אותה מאוד. שלחתי לה את הקובץ והיא לא הייתה מוכנה לפתוח אותו. יש תהום שפעורה בינינו, היא אמרה, וזהו".
זה הכאיב לך?
"מאוד. כי מה ביקשתי ממנה? לקרוא טקסט? לא ביקשתי 'תעמדי עם שלט ביום שהורסים בית בגבעה', ביקשתי משוב. לשמוע ממנה אם זה נוגע או לא, אם זה עובד או לא".
למה לדעתך היא לא הסכימה לקרוא?
"שוב, אנחנו מכירים את זה מהשמאל. לא מסוגלים להכיל את השונה באמת. כל אותם דברים יפים בערכים של הפלורליזם והרב־תרבותיות קורסים כשזה נוגע למתנחלים".
מה יהונתן גפן יחשוב על "הילד השלושה עשר"?
"אני באמת סקרנית. אני מתכוונת לשלוח לו וליהודה אטלס ולדני קרמן את הספר. אני מקווה שהם ישמעו את מה שאני מנסה לומר – שהמשקל של הילדוּת של הילדים והנכדות שלי שווה ערך למשקל של הילד הזה שאטלס מדבר עליו. זו ילדות מורכבת וראויה. אני מבקשת שיכירו בה ויכירו אותה, ובעצם רומזת להם: 'את השפה אתם מכירים כבר, על גביה תנסו לשמוע את מה שזר ולא מוכר'. מבחינתי המטרה שלי עכשיו היא להנכיח ילדויות שקופות, מושתקות ופריפריאליות. זה מה שאני עושה".
אחרי שהסתיימה העבודה על כתב היד הראשון, החלו בחורף שעבר "טפטופי מטחים" מעזה. "זה עוד לא היה סבב מלחמה. עוד לא ידעתי מה אני עושה עם הקובץ הזה, פה ושם פרסמתי שירים בפייסבוק, ואז הטפטופים הפכו כבר לסבב לחימה חדש. שוב התחלתי לכתוב. הפעם מנקודת מבטם של ילדי הדרום, אבל הרגשתי שזה אותו הקול – קול של ילדות מושתקת. בעיניי לא משנה אם מדובר בילד מעוטף עזה, או למעשה עוטף ישראל, או ילד מהתנחלות כלשהי – הקולות שלהם צריכים להישמע. אחרי שפרסמתי את השיר הראשון על עוטף עזה, מישהי גילתה אותי וחיברה אותי לקבוצה שנקראת 'קול האמהות' – שזו קבוצה של נשות הנגב המערבי המורכבת מנשים מכל המגזרים. זו קבוצה שבאה להשמיע את הקול של תושבי הדרום בתקשורת, ברשתות ובעולם האמיתי, ללא שיוך פוליטי.
"כל יום שלחתי להן שניים־שלושה שירים, והן ממש התרגשו והתלהבו שפתאום מישהו מבין אותם ומנסה להצחיק אותם ושומע את הקולות הפנימיים שלהם. מצד אחד נתתי קול לפחד, ומצד שני השתדלתי לצחוק איתו או עליו, תוך כדי. זה ממש חיזק אותם. קיבלתי המון טלפונים ומשובים וביקשתי שישלחו לי תמונות וסיטואציות כדי שאכתוב בעבורם ולהם. נוצר למשל קשר עם קיבוץ דורות. מישהי שלחה לי תמונה של מיגונית. שאלתי איפה זה ומה ההקשר. ענו לי שזה ליד מגרש הכדורגל, וככה כתבתי להם שיר. וכל זה קורה תוך כדי מערכת הבחירות השלישית, כשהרוחות סוערות והכול נורא מוקצן, ואני מצביעת הימין הכי ימני וחלק משם מצביעי השמאל הכי שמאלי, ובכל זאת מצאנו שפה משותפת. אלו דברים שאני הכי מתרגשת מהם. בסוף, כולנו באותה סירה, חווים את הפחד שלנו ואת הצחוק והשמחה המשותפים, ובסוף כולנו יכולים להתחבר לאותם מקומות, רק צריך טיפה להוריד את המגננות. יש שירים שיכולתי להחליף בהם מילה אחת וזה מה שהיה הופך את השיר למתאים לילדי הדרום או להפך. למשל לשנות מפיגוע למטח. ככה זה יהיה על מתנחלים והגבעות וככה זה יהיה על הדרום, ואלו ואלו יצחקו מהשיר ויתרגשו ממנו".
"כשמדברים על הפחדים, מתמללים אותם ולא מפחדים לגעת בנושאים כואבים – יכול להתרחש ריפוי. יתמות זה חלק מהחיים, חלק קשה וכואב, אבל זה חלק. יש למשל שיר שבו אני מדברת על חבורת ילדים שבה סופרים 'יתום אחד ושני לוויים' ולא עושים מזה עניין"
בעקבות השירים שכתבה כהן, יצרו איתה קשר מנהלות מרכזי חוסן בשומרון ובשדרות. "נפגשתי בשבוע שעבר עם מנהלת מרכז חוסן בשדרות", היא מספרת, "והיא סיפרה לי שיש שירים שהיא שלחה למטפלים ולראש העיר. זו הייתה פגישה מרגשת מאוד".
את מתייעצת עם אנשי מקצוע בכתיבת השירים?
"בספר הראשון לא התייעצתי עם אף אחד, אבל את הספר השני שעתיד לצאת בחודשים הקרובים כתבתי תוך כדי סבב לוחמה, ויש לזה השפעה כי זה מוד מסוים של חיים. ומה קורה בחיים שאחרי הלחימה? בשגרה? דבר נוסף שאני עוד צריכה לעבוד עליו הוא לאחד את הנרטיב. כתבתי את הספר במטרה לעודד את רוחם של האמהות והילדים. כתבתי בקולם של הילדים, לכאורה לילדים, כשלמעשה זו לא באמת כתיבה רק לילדים, וגם מבוגרים ייהנו ממנה. אבל תוך כדי העבודה ובעקבות הקשרים שנוצרו גיליתי שיש לי הרבה חברות, נשים, שהרגשתי שאני צריכה לכתוב עליהן ומקולן, ולכן הרגשתי צורך לכתוב באופן שונה, וכרגע אני עוד במחשבה איך לערוך ולאחד את הנרטיב. יצאתי לעבודת תחקיר. אחרי שדיברתי עם אנשים שחיים ומטפלים שם, פתאום הבנתי שבשירים יש ממד תרפויטי שבכלל לא חשבתי עליו. אני שמחה שזה כך, כי בסוף זה העולם שממנו אני באה – טיפול בקולנוע. כשמדברים על הפחדים, מתמללים אותם ולא מפחדים לגעת בנושאים כואבים – יכול להתרחש ריפוי. יתמות זה חלק מהחיים, חלק קשה וכואב מהחיים, אבל זה חלק. יש שיר, למשל, שבו אני מדברת על חבורת ילדים שבה סופרים 'יתום אחד ושני לוויים' ולא עושים מזה עניין. זה חלק מהחיים".
לעכל את השירים
"ברגותי כמעט מת" / כך אמרו החיילים
אז הוספנו גם אותו / לרשימת התהלים.
אני מניחה שגם בציונות הדתית לא יעשו לך הנחות. באיור השיר על הכלב ששמו ברגותי נראה ילד שכותב את רשימת החולים ובה נכתב "ברגותי בן כלבה".
"מי שמחפש אותי ימצא. חטפתי ביקורת על זה שכתבתי 'חיילת אתיופית', כשמבחינתי זה האיור הכי יפה בספר והילד שמדבר עליה מעריץ אותה. אמרו לי שזו החפצה. נו בסדר. חטפתי ביקורות על זה שכתבתי על 'איזה מוחמד' שהאב מושיט לו עזרה בכביש, אבל כוונתי הייתה להלל אנשים שיש בהם גדלות נפש והם עוזרים גם למי שלא דומה להם. מוחמד זה שם גנרי לצורך השיר. ולגבי השיר על ברגותי, הרי מה צועק מהשיר ומהאיור הזה? הדיסונסס. הם מוסיפים אותו לרשימת התפילות אבל כותבים שהוא בן כלבה. אני צוחקת על הדיסוננס והבלבול. אני מקלילה את הסיטואציה. מי שלא יכול להקליל, אולי הספר הזה פחות מתאים לו".
אבל איך בכלל מתעסקים במחלקה היהודית בשב"כ ובצווים מנהליים בשירי ילדים? איזה הורה יקריא לילד שלו את השיר על המחלקה היהודית בשב"כ לפני השינה?
"זה באמת השיר הכי קשה בספר. אם מישהו פנה אליי בבקשה להיות מפיץ שלי, הייתי שולחת את השיר הזה כמבחן. אם השיר הזה היה עובר, אז שאר השירים יתעכלו בלי בעיה. היו כל מיני אנשים שלא חשבתי שהשיר הזה יחליק להם בגרון, אבל התבדיתי. מעבר לזה, הספר לא באמת פונה רק לילדים. אפשר לומר שזה ספר מבוגרים שהתחפש לספר ילדים. מבוגר קורא את זה אחרת. מישהו אמר שהילדים שלו צחקו והוא בכה אחרי השיר הזה".
שיר אחד שעורר מהומה בשלבי העריכה הוא היחיד שנכתב בנפרד מהקובץ כולו, והוא השיר על "הדרקון":
"אמא סיפרה / שהבן של השכנים / קיבל צו דרקוני.
יום אחד / מי שינצח את הדרקון / יהיה ילד כמוני".
"השיר נכתב קצת אחרת", מתארת כהן, "בהתחלה כתבתי 'להרוג את הדרקון'. זה היה שיר שנלחמתי עליו. חשבתי שזה שיר מצוין, ומעבר לזה מצאתי בו גם את האלמנט האגדי שכל כך חיפשתי. בגלל שהשיר נכנס כתוספת מאוחרת, הכנסנו את האיור של הדרקון בכל מיני עמודים בספר אחרי שהקובץ כבר היה מאויר. האמירה הזו, 'להרוג את הדרקון', הבהילה אנשים. אז חיפשנו מילה אחרת ובסוף הגענו ל'לנצח את הדרקון'".
על משקל 'מה ישראלי בעיניך', אני אשאל: מה דרקוני בעינייך?
"דרקוני זה שקומי אורי שטח צבאי סגור כבר שנה, דרקוני זה הרס בתים של יהודים חפים מפשע בלי יכולת הגנה, דרקוני זה חיפושים על נוער על לא עוול בכפו, דרקוני זה לתפור תיקים במשטרה, דרקוני זה עינויים בשב"כ. דרקוני זה צווים מנהליים. דרקוני זה שמגיע צו לבת שלי שנשואה ארבעה ימים וחונה בשום־מקום עם משאית".
ואיך מנצחים דרקון?
"אני מקווה שגם באמצעות הספר הזה".
